ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר ;">

בית מדרש עבודת ה', מצוות ותשובה הדרכות ונושאים בעבודת ה' נסיונות, קשיים והתמודדויות Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (28 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (28 ד')

י"ט אלול התשס"ו

עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר

משלי ג' פסוק י"ח



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר (משלי ג, יח).
בפשטות פסוק זה הינו המשך לפסוקים הקודמים, שעסקו בשכרו של לומד התורה: המחזיקים בתורה זוכים לעץ חיים, והתומכים בה הריהם מאושרים.
וכאן עלינו להבין את פשט הפסוק: מה ענין עץ החיים לתורה? מה פירוש 'למחזיקים בה', מהו היחס בין מחזיקים ובין תומכים, ובין 'עץ חיים' לבין 'אושר'?

פירוש רש"י והמצודות - דרגות של התקשרות לתורה
רש"י מבאר את הפסוק כך:
למחזיקים בה - לאוחזים בה, כמו וישלח ידו ויחזק בו. ותומכיה מאושר - המתקרבים לה, וכן כל לשון תמיכה שבספר זה שהוא אוחז בה.
כדרכו של רש"י בפירושו לתנ"ך, הוא מסביר את שני חלקי הפסוק באותה משמעות. החזקה ותמיכה הם פעולה אקטיבית, של אחיזה בכח. לעומתו, המלבי"ם במקומות רבים מראה באופן עקבי את החילוק בין שני החלקים שבכל פסוק.
המצודות מפרש:
למחזיקים בה - להאוחזים בה היא להם לעץ חיים, כי בעבורה ישיג החיים. ותומכיה - התומך אותה בגדרים וסייגים הוא משובח.
"כי בעבורה ישיג החיים" - לפי המצודות אפשר לומר שהחיים הם סיבה לתורה, מי שרוצה חיים ילך לפי התורה. בדברי המצודות ניתן לשלב גם את דברי רש"י שאחיזה היא פעולה אקטיבית, כמו שאם אדם מדרדר ויכול ליפול הריהו נאחז בכל דבר שהוא יכול לתפוס, כך גם אדם שרוצה חיים יאחז בתורה.
מעתה ניתן לומר שסוף הפסוק "ותומכיה מאושר" מהווה קומה נוספת של אחיזה. מי שעושה גדרים וסייגים הריהו עוד יותר נאחז בתורה, עוד יותר נשמר לא לאבד את התורה, ולכן גם שכרו יותר גדול. הוא לא זוכה רק לעץ חיים אלא גם לאושר.

פירוש האבן עזרא: האדם - עולם קטן
האבן עזרא מפרש:
עץ - כעץ חיים, שהאוכל מפריו יחיה שנים רבות.
מדוע התורה מושווית דוקא לעץ חיים? לפי האבן עזרא ניתן לומר שהביטוי 'עץ חיים' מחזיר אותנו למקור, לאותו עץ חיים שהיה בגן עדן, שאם היה האדם אוכל ממנו הוא היה חי לעולם. רק לאחר החטא כבר לא היתה שייכת מציאות כזו, והתיקון לכך הוא על ידי ההחזקה בתורה. אדם שנאחז בתורה בעוצמה הריהו מתחבר לנקודת החיים, לאותה נקודה שהפסדנו בעקבות החטא.
הרמב"ם 1 שואל, כיצד יתכן שהאכילה מעץ הדעת גרמה לאדם 'להרויח' ולדעת כתוצאה מכך טוב ורע, מה שהוא לא ידע לפני כן? היעלה על הדעת שחוטא נשכר מחטאו? ועונה הרמב"ם שלפני החטא היה האדם חי במציאות מוחלטת של אמת, הוא הכיר בצורה מוחלטת מהם אמת ושקר וידע מה נכון, ואז כלל לא היה צורך לדעת טוב ורע. אחרי החטא האדם יורד למציאות שיש בה טוב ורע, שהם מושגים יחסיים - מה שטוב לאחד רע לשני. רק על ידי התורה, שנקראת "תורת אמת" 2 , אפשר לתקן את החטא. רק על ידי התורה אפשר לתקן באופן מוחלט - באופן של "אמת" - את חטא אדם הראשון.
ממשיל האבן עזרא:
ותומכיה - שלא יעזבוה, כאשר אמר כי החכמה תחיה האדם, שהוא עולם קטן.
לפי האבן עזרא ניתן לומר שעץ החיים הוא בחינת גן עדן, ועניין 'תומכיה' הוא לא לעזוב את גן עדן, כי אין קיום לעולם בלי תורה והאדם הוא עולם קטן. כשם שאם יש חיסרון בקיום ציווי ה' אז יש ירידה בקיום העולם, כך כאשר האדם אינו מחזיק בתורה יש לאדם ירידה ומיתה. התורה היא קיומו של האדם כשם שהיא קיומו של העולם. כשם שאמרו חז"ל שאמר הקב"ה לישראל "אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם" 3 , כלומר אין משמעות לעולם בלי תורה, כך גם האדם, שהוא עולם קטן, אינו יכול בלי תורה. אם האדם מסיר את התורה אז התוצאה היא ירידה, נפילה איומה ונוראה.

פירוש המלבי"ם - ההבדל בין הצדיק לכובש

וכך מפרש המלבי"ם:
עץ חיים היא למחזיקים בה - יש צדיק ויש כובש. הצדיק הוא מי שטבע לבו נוטה אל החכמה ואין יצרו מסיתו לעבור על חוקיה, והכובש הוא מי שטבעו נוטה אל הרע, רק הוא כובש את יצרו.
המלבי"ם מקדים שיש שני סוגי נפשות. כל מי שעוסק עם אנשים ובני נוער יודע שיש אנשים שהם בטבעם 'צדיקים', הנטיה שלהם היא תמיד לדברים שבקדושה ולתורה ולמצוות, ופיתויי העולם הזה לא כל כך נוגעים אליהם. סוג אחר של אנשים נקרא 'כובש', כל 'מרעין בישין' שבעולם מעניינים אותם, וכל מה שמוציא אותם מתוך הדרך הסלולה קורץ להם. הכובש הוא מי שיש לו את הנטיות הללו, ובכל זאת הוא כובש את יצרו. כמובן ששתי הנטיות הללו הן הקיצוניות, ולכל אדם יש נטיות המעורבות משני הסוגים הללו.
לאור זאת מבאר המלבי"ם מי הם המחזיקים ומי הם התומכים:
על פי זה אומר שהיא עץ חיים למחזיקים בה, דהיינו להכובש, שהוא המחזיק בה בעל כרחה, כאילו החכמה תרצה להיפרד ממנו כי טבעו מתנגד לה, רק הוא מחזיק בה בכל עז ואינו מניחה לצאת כי הוא כובש את יצרו, ותומכיה מאושר היינו מי שטבע ליבו בלתי מתנגד אל החכמה, שזה אין צריך להחזיק בה בעל כרחה רק לתמוך אותה, הוא מאושר.
המחזיקים בתורה האם אותם אנשים שיש להם כל הזמן התמודדויות עם פיתויי העולם, שמרגישים כל הזמן את התורה כאילו היא בורחת מהם ולמרות שיש להם התמודדות קשה הם תופסים אותה. התומכים הם אותם שנוטים לתורה באופן טבעי, ולכן אינם צריכים להחזיק בה בחזקה אלא רק לתמוך בה. וממשיך המלבי"ם לבאר את ההבדל בין 'עץ חיים' ובין 'מאושר':
ואמר בכל אחד רבותא, כי זאת שהכובש הוא מאושר באושר הנפש אין צריך להודיענו, שזאת ידענו מעצמנו שלפי גודל צערו לכבוש את היצר יגדל אושרו ושכרו, כי לפום צערא אגרא, רק שהיינו מדמים שהמלחמה הפנימית הזו לכבשו מקצרת את חייו, על זה אמר שהיא לו עץ חיים, שמארכת ימיו כאילו אכל מעץ החיים שחי לעולם. ואצל התומך אמר שהוא מי שהחכמה תשכון אצלו בטבע ואין לו מלחמה פנימית, היה עולה על דעתנו שאין לו שכר כל כך, הודיענו שגם תומכיה מאושר.

מי ראוי יותר להיות מאושר, הצדיק או הכובש?
בדברי המלבי"ם הללו יש חידוש גדול. במבט ראשון, היה נראה להיפך: היות הצדיק מאושר נראה כדבר פשוט יותר מאשר היות הכובש מאושר, שהרי הצדיק הולך לפי נטיית נפשו והכובש צריך להתגבר עליה; אולם המלבי"ם מלמד אותנו יסוד חשוב: קלות וקושי אינם מקבילים לטוב ורע. מנקודת המבט האנושית הרגילה, מי שקל לו טוב לו, ומי שקשה לו רע לו. אולם באמת ההיפך הוא הנכון, מי שקשה לו אז ברור שהוא מקבל שכר, שהרי שההתמודדות נותנת לו סיפוק ותחושה של הצלחה, ודוקא הקלות יוצרת את החיסרון.
העיקרון הזה הוא גם יסוד בריאת העולם, כפי שמבאר הרמח"ל בכמה מקומות 4 , שה' ברא את העולם באופן כזה שיש בו קשיים והתמודדויות, כדי שלאדם יהיה סיפוק. סיפוק אמיתי בא מעמל, דברי חז"ל "לפום צערא אגרא" לא נאמרו רק כלפי שמים אלא גם מצד האדם. למה הדבר דומה? נניח שמודיעים לשני תלמידים שמחר יערך מבחן חשוב מאוד. תלמיד אחד קיבל את כל התשובות מראש, והשני ישב כל הלילה ולמד בהתמדה גדולה. שניהם מגיעים למבחן, ושניהם מקבלים מאה. שמחתו של אותו אדם שקיבל את התשובות מראש לא תהיה שמחה גדולה, לעומת האדם שטרח ועמל עבור הציון שקיבל, ששמח מאוד שהצליח למרות הקושי וההתמודדות.
היצר הרע שלנו אומר לפעמים 'תנוח ואל תעשה כלום, שלא יהיה קשה...' אבל באמת זוהי עצת היצר, שהרי "אדם לעמל יולד". עניינו של האדם הוא להתאמץ ולהצליח, ולכן פשוט שאדם שמתאמץ וכובש יקבל שכר. אלא שהיינו חושבים שאדם כזה הריהו שבע קרבות, ההתמודדויות מתישות את כוחו ובכך מקצרות את ימיו, ולכן מחדש הפסוק שגם אדם כזה יאריך ימים. לעומת זאת אצל התומך, שהחכמה תשכון אצלו באופן טבעי, היה עולה על דעתנו שאין לו שכר כל כך שהרי אין לו סיפוק ו"לפום צערא אגרא", הכל אצלו על מי מנוחות ובשלוה, לכן הודיענו הפסוק שתומכיה מאושר.
מדוע באמת יזכה לאושר גם האדם שיש לו פחות התמודדויות? משום שכאשר האדם עושה מה שהוא צריך לעשות הריהו מאושר. לתורה יש יכולת להשפיע גם מעבר לטבע, עד כדי כך שאפילו למי שאינו מתאמץ כל כך - יש שכר.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il