ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מלחמת קודש ;">

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה ציבור וחברה מנהיגות מלוכה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

חשווןן תשס"ז

מלחמת קודש

מתוך "קומי אורי" גיליון 12



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

מלחמת מצווה בלי רשות
עתה, לאחר ששככו קצת קולות המלחמה, מגיעה העת לדון בשאלות מפתח על מידת מעורבותה של הנהגה תורנית בהכוונתה של ממלכה ישראלית. שאלה זו עולה בשני מישורים - האחד, תיאורטי כרגע: כיצד צריכה להיראות ממלכת ישראל שבראשה מלך המשיח; והשני, מעשי עד מאוד: כיצד משליך הדבר על התנהלותנו הצבאית והמדינית כבר כעת.

דומני, שאחת הסוגיות שדרכן ניתן לבחון את יחסה של תורתנו הקדושה לסוגיה זו, היא שאלת הצורך ברשות הסנהדרין ליציאה למלחמה.

שנינו במסכת סנהדרין (פרק א משנה ה) : "ואין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד". מכאן, לכאורה, שאחד מן התנאים להוצאה של צבא ישראל למלחמה, הוא קבלת רשות מבית-דין הגדול לפעולה זו. הגמרא (בדף טז עמוד א), עוסקת במקור שממנו נלמד דין זה, וז"ל: "אין מוציאין כו'. מנהני מילי? -
אמר רבי אבהו: דאמר קרא [במדבר כ"ז] ולפני אלעזר הכהן יעמד, הוא - זה מלך, וכל בני ישראל אתו - זה משוח מלחמה, וכל העדה - זה סנהדרי. ודילמא לסנהדרי הוא דקאמר להו רחמנא דלישיילו באורים ותומים? - אלא, כי הא דאמר רב אחא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, כיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו, והיה מנגן מאליו. מיד היה דוד עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו. אמרו לו: אדונינו המלך, עמך ישראל צריכין לפרנסה! אמר להן: לכו והתפרנסו זה מזה. אמרו לו: אין הקומץ משביע את הארי, ואין הבור מתמלא מחולייתו. אמר להם: לכו פשטו ידיכם בגדוד. מיד יועצין באחיתופל, ונמלכין בסנהדרין, ושואלין באורים ותומים...". עפ"י גמרא זו, מדובר בדין דאורייתא, הנלמד מן הפסוקים העוסקים בנהלי היציאה לקרב שנאמרו ליהושע. יתירה מזאת, כך גם למדנו מהתנהגותו של דוד המלך ע"ה, לפני היציאה לקרב.

נשים לב - מדובר כאן רק ביציאה למלחמת הרשות. במלחמת מצווה, באופן פשוט, אין צורך כזה כלל, והמלך רשאי להוציא למלחמה גם בלי רשות הסנהדרין.

וכך גם פוסק הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק ה הלכה א): "ולא מוציאין למלחמת הרשות... אלא על פי בית דין הגדול..." וכן בהלכות מלכים (פרק ה הלכה ב): "מלחמת מצוה אינו צריך ליטול בה רשות בית דין, אלא יוצא מעצמו בכל עת, וכופה העם לצאת, אבל מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד".


עד כאן, הכל לכאורה נראה פשוט. אלא, שבדברי רש"י בפירושו לסוגיה המקבילה בברכות (ג ע"ב), מצויה פרשנות שמעוררת שאלה, וז"ל: "ונמלכין בסנהדרין - נוטלין מהם רשות, כדי שיתפללו עליהם". והשאלה בה דנו רבות הפוסקים בעקבות דברי רש"י אלו - האם צריך את אישורם של חברי בית הדין הגדול, או שמא רק את תפילתם? עד כדי כך, שמחלק מן הראשונים עולה, שאין חובה מלאה להימלך בסנהדרין, אלא רק בתנאים מסוימים.

הר"ן, על המשנה לקמן (כ' ע"א), המונה בין זכויותיו של המלך גם את היכולת להוציא את העם למלחמת רשות על-פי בית-דין, כותב: "פירוש, שהמלך יכול להכניס העם ולהוציאם למקום חפצו, וזו אחת ממעלת המלכות, דאין לפרש שהכוונה לומר שאינו מוציאם אלא בבי"ד של ע"א, א"כ אין זו מעלה אלא שפלות..." כלומר, על-פי שיטתו של הר"ן, לכאורה, המלך אינו חייב לקבל את רשות בית הדין, אלא זוהי המלצה כביכול, ירצה ישמע לה, לא ירצה - יתעלם ממנה!

המאירי, בפירושו לסוגיה כאן, מחלק בין שני צרכים שונים: "אבל שאר מלחמות שהוא עושה מעצמו, מצד רצון או להרחבת גבולו, או לפרסם גבורתו, הרי אלו מלחמת רשות ואין יכול לכוף את העם לצאת בה אלא עפ"י בי"ד של שבעים ואחד". כלומר - רשות נתונה לו למלך לצאת גם בלי הסכמת בית הדין, אלא שסמכותו לכוף את העם מותנית באישור בית-דין.

גם הבנה זו קשה בלשון המשנה, הקובעת כי "אין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד", משמע - בלא אישורם, אין כלל לצאת.

נמצאנו למדים, שישנן כאן שלוש מגמות בין הראשונים:
הר"ן - המלך כלל אינו תלוי באישור בית-דין, אלא מומלץ שישאל אותם.
המאירי - המלך אינו תלוי, והוא רשאי להוציא למחמה אף בלי בית-דין, אלא שאז אין ביכולתו לכוף את העם לכך.
רש"י - הצורך לבקשת הרשות, נובע מן הצורך שבית הדין הגדול יתפללו על הלוחמים. יש להדגיש, שלא כפי שהבינו חלק מן האחרונים, שגם לרש"י ישנה תלות בבית הדין, והמלך אינו רשאי להוציא את העם בלי להימלך בהם. אלא שמטרת ההימלכות איננה עצם ההסכמה, אלא התפילה שתנבע מכך.

ועדיין נראים הדברים כפשוטם, כפי הבנת הרמב"ם שלעיל, שהמלך אינו רשאי כלל להוציאם בלי רשות, וממילא צריך לברר יותר את מטרת ההימלכות בהם.

דומני, שהכיוון הפנימי ביותר נמצא בדברי המהרש"א כאן, וז"ל: "ועוד, נטלו עצה מסנהדרין, איך יתנהגו במלחמה ע"פ התורה בכמה דברים במלחמה". כלומר - אכן, על המלך מוטלת חובה להימלך עם הסנהדרין, אבל לא מפני שעצם ההחלטה האם לצאת למלחמה חייבת לעבור את אישורם, בשל המשמעות הגדולה שלה, מבחינת חיי אדם וכד', אלא כדי שמהלך המלחמה ינוהל על-פי דרכה של תורה, על-פי ההלכה והמוסר התורני, על-פי דרך ה' ולא בדרכי המלחמות בהם נוהגים הגויים.

אומנם שיטת המהרש"א קצת קשה, שכן חובת ההימלכות בסנהדרין קיימת רק במלחמת רשות, ולכאורה גם מלחמת מצוות צריכה להתנהל על-פי התורה, אך למרות זאת ניתן לראות כאן מגמה כללית נכונה - לפני יציאה לשדה הקרב, על ההנהגה המדינית להימלך בהנהגה הרוחנית, כדי שזו תדריכה בדרך הנכונה, כיצד נלחמים.

שאלת רב בקרב
המסר העולה מכל זה ברור - הנהגת המדינה הישראלית חייבת להיות תורנית. לתורה יש מה לומר בכל תחום, והיא שולחת את פארותיה לכל ענף מענפי חיינו. הרוצה להפריש בין התנהלות המטבח ותפילה, לבין התנהלות חיי היום-יום, ולתחום את תחומה של התורה ושל מלמדיה לתחום הצר של "חיי הדת", טועה ומטעה, ומצמצם את האור הא-לוהי שגנוז בתורה. איש ההלכה המאמין, מאמין שההלכה איננה רק קובץ חוקים יבשים הבאים לנהל את חיינו, כי אם תמצית גילוי רוח ה' יתברך אשר מתגלה עלינו על-ידי תורתו, ולאורה נלך, בכל אורחות חיינו.

ניתן להדגים זאת בכמה דוגמאות בולטות. הכרעה בשאלות מוסריות המתעוררות בשדה הקרב, למשל, חייבת להתקבל על-פי שיקול דעת תורני. ההלכה קבעה מסמרות של ברזל בשאלות של סדרי עדיפויות בהצלת חיי אדם, בהקדמת הצלת אדם מישראל למי שאינו וכד', ובשאר שאלות מוסריות, כגון היחס לענישה קולקטיבית, ובשאלות נלוות שעולות תוך כדי המערכה. בעיצומה של המערכה בלבנון קיבלתי כמה שאלות מתלמידים שהתלבטו האם מותר להם לאכול אוכל של אוכלוסיה אזרחית שברחה, במצבי חוסר קשים שבהם היו מצויים. הצבא הנחה אותם הנחיה מסוימת, אך הם רצו לדעת את עמדתה של ההלכה בנושא, כמובן. אלה אומנם שאלות צדדיות, אך גם להן השלכה ישירה על התנהלות המערכה, והן אמורות להיות מוכרעות על-ידי אנשי הלכה מובהקים.

יתירה מכך - כל המגמה שעומדת מאחורי מלחמה, וקובעת את המצווה שבה, צריכה להיות לאורה של תורה. כל כך כאב לי, שבמשך כל הקרבות והמלחמה, לא נשמע קול אחד שיקום ויאמר: "לא על קרקע גזולה אנו נלחמים, אלא על אדמתנו הקדושה, שנצטווינו לרשת אותה ולא להשאירה תחת שלטון העמים. אנו באנו הנה לא כדי לנקות את קיני הטרור המאיימים על ערי ישראל, אלא מפני שכאן זו ארץ-ישראל, ואנו מצווים לכבוש אותה ולהישאר בה לנצח נצחים! (דרך אגב, תחשבו מה זה היה גורם מבחינת תחושת הניצחון. הרי במלחמת ששת הימים, העולם כולו עמד מתפעם כנגד ניצחוננו הנסי. במה הוא התבטא? אבידות בנפש היו, רבות פי כמה מאשר במלחמה האחרונה. מדוע אם כן יצאנו כמנצחים? משום שסיימנו את המלחמה שולטים בשטח שלא היה בידינו קודם, ונלקח מאת שכנינו. זאת השפה המובנת במזרח התיכון - שפת כיבוש הקרקע. לערבים חשובה הקרקע יותר מכל דבר אחר. לא מפריע להם להקריב כמה מאות חללים, אך אובדן טריטוריאלי היה מרתיע אותם מהמשך דרכם. אם אויבינו יידעו, שהמחיר על כל פעולה מצדם, ביו"ש, בעזה ובצפון, יהיה העברת שטח לשליטתנו הנצחית, הם לא יעזו לפגוע בנו!)

כל זה, מפני חסרון הנהגה תורנית ראויה. הנהגה שתציב אתגרים תורניים למדינה כולה, של ניהול הממלכה על-פי רצון ה' ושאיפה להיות יסוד כסא ה' בעולם. להנהגה כזו אנו מייחלים, ואליה עינינו תלויות. השאלה מה עלינו לעשות כרגע, כל עוד לא זכינו להתממשות חזון מלא זה, דורשת במה רחבה יותר לצורך בירורה וליבונה המעמיק. ויהי רצון, שה' יתברך יערה רוח ממרומים על כל בניו רחומיו, שישובו לפניו בתשובה שלמה, ויבקשו את ה' א-לוהיהם ואת דוד מלכם!

__________________
מתוך הירחון "קומי אורי" היוצא לאור ע"י תנועת קוממיות.
לפרטים והזמנות: kumiori@gmail.com
טלפון: 02-9974424
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il