ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מהי מהותו של ט"ו בשבט? ;">

בית מדרש חגים וזמנים ט"ו בשבט כללי Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ט"ו בשבט תשס"ז

מהי מהותו של ט"ו בשבט?


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

הרב מיכאל הרשקוביץ - על המעשה ועל התודעה
"כי האדם עץ השדה" (דברים כ'), את התנהלותו של אדם בדרך חייו מדמים חז"ל לצדדים שונים בדרך גידולו של אילן. בין היתר שנינו במסכת אבות (ג' י"ז) משום רבי אלעזר בן עזריה: "כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה, לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו... אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו למה הוא דומה, לאילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו...". לאור זאת פירש המהר"ל גם את המשנה (אבות - א' י"ז): "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה", והיינו שקיומה של חכמתו של אדם בידו נעוצה ותלויה בריבוי מעשיו. ובאבות דרבי נתן (פרק כ"ב) הראו מקור לכך במה שאמרו ישראל בקבלת תורה: "נעשה ונשמע", שכן העשייה הינה תנאי לתודעה.

לאור זאת עלינו לראות את דרך טיפוח תודעתנו הלאומית וקיום חובותיה. לאחר שגלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, פסקה העשייה הלאומית, והוצרכנו להכיר את תעודתנו הלאומית רק במעמדה הרוחני המופשט, ואף שהיה הכרח בכך לצורך תיקונה של האומה, מכל מקום נטייה גלותית זו של ההתמקדות ברוחניות לבדה, אִבדה את ההוד האמיתי מן הרוחניות עצמה. ולכן עתה: "כאשר הגיע התור של בנין האומה בארצה, והצורך המעשי של הסדורים המדיניים והחברתיים נעשה חלק מתכנית פעלי הכלל, הרי הם הם גופי תורה, וכל מה שיתרחבו הגורמים המעשיים ויתבססו יותר, יפעל הרוח המלא קדושה וחיי אמת על העולם ועל החיים, ואור ישראל יאיר פני תבל בכליל תפארתו". "אנו משתוקקים לבנות את הארץ ולהבנות בה כדי לקלוט את רוחה ואוירה, להתאחד עם כל החיים המקושרים בה". שפע של דברים ברוח זו כתב מרן הרב קוק זצ"ל אודות חובותינו הלאומיות. ויש להוסיף ולהטעים, שבעיקר עתה לאחר שזכינו ששוב נִתנה בידינו הזכות והחובה לעסוק בבנין ארצנו ויישובה, ההימנעות ממנה משמעותה סילוף יתר של רוחה ואמִתה של תודעתנו הלאומית.

על כן יש לנקוט זהירות גדולה כשאנו באים להעלות את אורה של הלאומיות הישראלית בימי חושך. לנוכח הבורות המופלגת ואבדן הדרך, בחלקים מן הצבור ומנהיגיו, גוברת לעיתים מחמת חוסר שיקול דעת, הנטייה לזנוח את העשייה הלאומית כדי להתמסר להסברה ולימוד, מתוך הבנה שיש לטפח תחילה את התודעה הלאומית לרוחה של תורת ישראל. בזמנו היה מי שפנה אל מרן הרב צבי יהודה קוק זצ"ל והעלה בפניו מחשבה מעין זו. רבנו יצא נגדה בצורה נחרצת בדברים שכתב, והטעים בתקיפות שחובתנו עתה להוסיף ולהתנחל ככל יכולתנו במלא רוחב ארצנו, ואף שבודאי שיש לעסוק בחינוך והסברה, עם כל זה אין להרפות מקיום החובה להוסיף ולהרבות בהתנחלות ובניין הארץ. רק התנערות מהגלותיות, וריבוי עשייה לאומית של יישוב הארץ ובניינה שתשולב בהסברה ולימוד, יניבו יחדיו את הפרי הראוי לקיום של הגדלת התודעה הלאומית והאדרתה.

הרב שלמה בן אליהו - מהותו של סדר ט"ו בשבט
שמורה בזיכרוני, תמונתם של מקובלי ירושלים הזקנים, הקונים בעצמם פירות בשוק מחנה יהודה בשעות הערב המאוחרות, כשנותרת רק סחורה זולה, והיו מלקטים פרי אחד מכל סוג ומכל ערמה. שאלתי אחד מהם - מדוע לא יקנה הרב פירות נאים ומשובחים? סיפר לי הרב, שרצונו לתקן ולהעלות את כל הנשמות המגולגלות בפרות. מתוך כל הפרות תבשל הרבנית מרק פירות, ומן המרק יברך הרב על כף אחת של נוזל, ובכך יקדש ויעלה את כל הכמות הגדולה של פירות השוק.

בשבילי ראש השנה לאילן הוא ראש ודגל לעבודת כל השנה בנושא קידוש החומר, תיקון האכילה, ברור הניצוצות ותיקונם של הנשמות המגולגלות בצומח. עורכים את השולחן בשלושים מיני פרות בתוספת מאפה חיטה ויין (ארבעה סוגי יינות) וקוראים את "סדר ט"ו בשבט".

נהגו המקובלים בירושלים לסדר על השולחן לאחר שבעת המינים עוד כ - 30 מיני פרות ופיצוחים ע"פ הסדר הבא: עשרה מינים שבהם קליפה קשה עוטפת את הפרי כמו אגוזים, שקדים וכדומה. מינים אלו מייצגים את עשרת הספירות של עולם העשייה. כלומר - מציאות העטופה בקליפה קשה. כדי להגיע אל הפרי - התכלית, אנו נדרשים להסיר את קליפת החומר הקשה. לפעמים נדרש מאתנו מאמץ, ורק בכוח ועבודה ניתן לקלף את קליפות החומר ויצר הרע, ולהגיע אל הרוח, הנשמה ואל התוך - התוכן. זה תפקידנו בעולם העשייה - לתקן ולהתקין את הכל לקראת תכליתו.

לאחר מלאכה זו, ממשיכים המקובלים לעשרת מיני פרות, שבהם הגרעין הקשה נמצא בפנים והמעטפה היא הפרי כמו תמר, שזיף וכדומה. אלו כנגד עולם היצירה. במצב זה קל לנו להגיע אל הפרי כי הוא נגיש יותר, אבל עדיין נדרשת מאתנו עבודת הברור, המיון וההפרדה. כאן החומר הקשה, הרוע והייסורים נמצאים במעבה הפרי. אי אפשר לאכול את כל הפרי, ואנו נדרשים להפריד ולהפוך את היצר ליצירה, נשתמש בחומר ובשלילה כמנוף לחיוב, לרוח ולטוב.

רק לאחר תהליך זה יֵאכלו עשרת הפירות, שאין בהם שום גרעין וקליפה, שכולם הם תכלית כמו הצימוקים, התפוחים וכדומה. אלו מייצגים את עולם הבריאה. כשם שהבריאה היא יש מאין וחומר שנברא מרוח, כך הפרות הללו הם מטרה ותכלית, כמו שהרוח והנשמה והתורה היא מטרת העולם.

סדר ט"ו בשבט הוא דגם לאכילותינו במשך כל השנה - אנו מעלים על ידי האכילה והברכה את החומר לרוח, והופכים את הפרי הגשמי לאנרגיה רוחנית בתוכנו. זוהי מטרת בריאתנו - לברר טוב מרע ולהפוך חומר לרוח, כלומר להוציא יכולת, דיבורים, מחשבות ומעשים מכוח האכילה. תיקון וקידוש החומר הוא תהליך ארוך, קשה ועמוק, בו אנו נותנים משמעות וקדושה לעבודת החקלאי, המוביל, החנווני וכל מי שטרח בהכנת המאכל. בעשותנו מצווה, ברכה, תפילה או תורה, מכוח הקלוריות והאנרגיה שקיבלנו מהפרי, אנו מקדשים את העבודות שבדרך, והופכים את האמצעי למטרה, ומעלים את הכל מהעשייה לבריאה.

הרב יהודה עמיחי - ט"ו בשבט בהלכה
התורה אומרת לנו "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה", אין לעשר משנה על חברתה, לדוגמא - אין לעשר מיבולי שנה חמישית על יבולי השנה השישית. אולם אימתי הוא ראש השנה למעשר? התורה לא רמזה לנו על כך, אלא נתנה סמכות לחכמים לקבוע מהו ראש השנה, ומשעה שחכמים יקבעו את התאריך לתחילת השנה, הרי שמדין תורה אין לעשר משנה על חברתה.

חכמים קבעו לנו שני ראשי שנים: א. ירקות - ראש השנה הוא בא' תשרי. ב. פירות האילן - ראש השנה הוא בט"ו בשבט. ונשאלת השאלה מדוע הוסיפו לנו חכמים ראש השנה בשבט, ובמה גרע חלקו של ראש השנה בתשרי? הריטב"א (ר"ה י. ד"ה ופירות) מסביר שהזמן הקובע הוא ראש השנה א' תשרי, אולם פירות שחונטים מראש השנה עד ט"ו בשבט, חנטתם היא מחמת המים שירדו לפני ראש השנה, ואילו לאחר ט"ו בשבט הפירות חונטים ממי הגשמים שירדו לאחר ראש השנה. נמצא שלפי שיטת הריטב"א גם בפירות האילן א' תשרי הוא הקובע, אלא שבפירות האילן אנו הולכים לפי הזמן שבו מתחילים להיווצר הפירות הגדלים ממי השנה הבאה. דברי הריטב"א מיוסדים על דברי הירושלמי (ר"ה פ"א ה"ב): "רבי זעירה אמר, עד כאן הן חיין ממי השנה שעברה, מיכן והילך הן חיין ממי השנה הבאה".

אולם עדיין נשאלת השאלה מדוע לעניין פירות העץ אנו הולכים לפי יניקת המים, וכל פרי שחנט בין ר"ה השנה לט"ו בשבט הרי הוא כפרי שנה שעברה, למרות שחנט בפועל בשנה הבאה, ואילו לעניין ירק אין אנו הולכים לפי שעת יצירת הפרי אלא לפי לקיטתו?

עונה על כך הגמרא (קידושין ג.): "ירק דרכו ליגדל על כל מים, ובשעת לקיטתו עִשׂוּרוֹ". כלומר הירקות מכיוון שגדלים כל השנה, פעמים ממי גשמים ופעמים בהשקאה אין מי הגשמים ניכרים בהם, ועל כן אין שעת החנטה מבדילה בין ירק משנה אחת לחברתה, אולם פירות האילן שאינם גדלים כל השנה אלא בעונה מסוימת, אינם חיים על כל מים אלא על מי גשמים בלבד, בהם אנו מבחינים בין שנה לחברתה לפי הגשמים. באֹספנו את הפירות אנו יודעים מאיזה גשמים הם ינקו, אולם באספנו את הירקות איננו יודעים מאיזה מים הם ינקו, ועל כן אין לנו אלא שעת האסיפה.

ישנו עץ אחד, שמניב כל השנה - האתרוג - "הדר באילנו משנה לשנה". תנובת פרי ההדר איננה לפי עונות אלא נותן הוא פירותיו כל השנה, ומכיוון שהוא גדל ופורח כל השנה, אם כן צריך הוא גם להשקאה כל השנה, וממילא עץ זה "גדל על כל מים, ובשעת לקיטתו עשורו". לפיכך האתרוג שונה מכל העצים, ומתעשר לפי לקיטתו כירקות השדה. יהי רצון שנזכה לשוב ולקיים מצוות תרומות ומעשרות כהלכתם מדאורייתא בביאת כל ישראל לאדמתם.

________________________
מתוך העלון השבועי של תנועת קוממיות.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il