ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

חינוך בלי פטנטים ;">

דף הבית בית מדרש מדורים רביבים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

שבט תשס"ז

חינוך בלי פטנטים


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
רפאל יחיאל בן הרב מרדכי

קורסים לחינוך
עם גידולו של היישוב, ברוך ה' (כמאה ותשעים משפחות), וריבוי הילדים (בלי עין הרע, כשיבעים ילדים נולדו בשנה האחרונה), פנו אלי אנשים שונים מהר-ברכה בבקשה להעביר סדרת שיעורים על חינוך ילדים. תגובתי הראשונית הייתה שאינני מעוניין. הרי הנושא כל כך מורכב, והאנשים כל כך שונים זה מזה, ואיך אפשר לתת הדרכות שוות לאנשים שונים? המבקשים הפצירו, ואני השבתי שאינני מעוניין.

כשהוספתי לחשוב על כך מצאתי שגם יש לחוש קצת לגאווה, שמעביר השיעור עלול להתייהר ב'הצלחותיו החינוכיות' ולהסתיר את כישלונותיו. וכך השומעים ייצאו מהשיעור בהנחה מוטעית כאילו ישנה דרך חינוכית מושלמת, שהרב ועוד אנשים מתוקנים יודעים אותה, ועל כן הם מצליחים בחינוך ילדיהם. ואילו השומעים, שנתקלים בכל כך הרבה קשיים בגידול וחינוך הילדים, הם כנראה הורים לא מוצלחים. עם דימו עצמי ירוד שכזה, יקשה עליהם להצליח בחינוך.

היסוד לכל הוא הכנות. אדם צריך להביא את עצמיותו לידי ביטוי בכל תחומי החיים. כך בחינוך, כך בשידוכים וזוגיות. כאשר אדם לומד טכניקות כיצד לפעול וכיצד להגיב, הוא עלול לאבד את היכולת לדעת מה הוא בעצמו רוצה ומרגיש. תגובותיו יהיו מלאכותיות, חיצוניות, הוא יאבד את הטבעיות והספונטאניות. החינוך שהוא יעניק לילדיו יהיה מלאכותי, חסר כנות. וזה המתכון הבטוח לכישלון.

הוספתי לחשוב ומצאתי שאני מתיירא שמא לאחר שאדבר על 'השיטות' החינוכיות שלי, ואחטא ביוהרה, אתחיל לסבול מקשיים גדולים בחינוך הילדים. זה יתחצף למורים, זו תתלבש שלא כהלכה, זה יגנוב, זו תרביץ, ואנה אוליך את חרפתי, ה' ישמור. בהקשר לכך אספר על תופעה מוזרה.

תופעה מוזרה שלאחר אמירת תוכחה
כרב ומחנך, פעמים רבות נצרכתי לומר דברי מוסר ותוכחה על עניינים שונים, ובתוכם על הצורך להגיע בזמן לתפילה. והייתי מרחיב בהסברים יפים, ומדבר על כך שיש הבדל עצום בין מי שמגיע שתי דקות לפני תחילת התפילה לבין מי שמאחר בשתי דקות. ההבדל אינו של ארבע דקות בלבד, אלא הרבה יותר. זה שבא לפני הזמן מראה שהוא בא לתפילה ברצון ובשמחה, ואילו המאחר מראה שרק כאשר אין לו ברירה הוא סוחב את עצמו לתפילה. כמדומה שהדברים היו יפים ומעוררים, ואף פעלו במידה מסוימת על השומעים. רק בעיה אחת מטרידה ליוותה את הדברים: ביום שלמחרת היה מוסר השיעור, כלומר אני, מאחר לתפילת שחרית. לא איחור גדול מאוד - חמש עד עשר דקות, אבל מספיק בולט ומבייש. וכי הרב שמדבר על הצורך להגיע בזמן לתפילה אינו יודע בעצמו את מה שהוא אומר?!

האיחור נבע מסיבות לא צפויות: פעם השעון המעורר לא צלצל, פעם ההכנות ההכרחיות לקחו יותר זמן, ופעם היה צורך לטפל בבעיה דחופה. זה היה ממש לא נעים.

לאחר כמה פעמים כבר הבנתי שאין זה מקרה, אלא שיש בתוכחה צד של יוהרה, ולכן לאחריה יש עליי איזה קטרוג. ולכן בכל פעם שאני מוכיח על חשיבות ההגעה בזמן לתפילה, אני מכניס את עצמי לסכנת איחור למחרת.

ניסיתי למעט בתוכחות, אבל כיוון שהיה קשה לי לסבול את האיחורים, וגם חשבתי שבאמת יש ערך גדול לשמירת הזמנים, לא יכולתי לשתוק, והייתי "מוסר את נפשי" ומוכיח, ונאלץ להגיע למחרת באיחור מסוים לתפילה...

מנהגם של גדולי המוסר
נזכרתי במנהגם של גדולי המוסר, שכשהיו מוכיחים את תלמידיהם היו אומרים בענוותנות שכל תוכחותיהם אינם אלא כלפי עצמם, אלא שהם אומרים את התוכחות בקול, כי אולי יש מישהו מן הקהל שהדברים יוכלו להועיל גם לו באיזה דבר. וחשבתי, אולי גם הם הכירו את הקטרוג הזה שמוטל על המוכיחים, וכדי שלא ידקדקו עליהם מן השמיים, היו מודיעים כי כל דבריהם אינם אלא לעצמם, ובכך הסירו מעליהם את הקטרוג.

לאחר שהבנתי את המצב, נהגתי שבכל פעם שהייתי מוכיח על עניין האיחורים הייתי מציין שאני יודע שמחר אאחר לתפילה בגלל הקטרוג הנ"ל, ואע"פ כן אני מוסר את נפשי ואומר את הדברים, כי הם נכונים. ומאז ברוך ה', גם לאחר התוכחה אינני מאחר. אני מקווה שלאחר שגיליתי סוד זה מעל דפי העיתון, גם לאחר התוכחה הבאה אצליח להגיע בזמן לתפילה...

קורסים וספרים לחינוך
לאחר זמן, כשראו שאינני מעוניין להעביר סדרת שיעורים על חינוך, אמרו שאולי כדאי להזמין ליישוב איזה מנחה שיודע להעביר קורס טוב לחינוך ילדים, או שאמליץ על ספרים טובים לחינוך ילדים. ושוב, תגובתי הטבעית היתה שלילית. ניסיתי לנתח מדוע, ומצאתי שאינני מאמין כל כך בשיעורים, בסדנאות ובספרים כאלה. ולמרות שמן הסתם יש בהם דברי חכמה רבים - ככלל, אינני בטוח ששומעיהם וקוראיהם מצליחים יותר בחינוך.

אגב, הסופר הצרפתי אמיל זולה, שדיבר גבוהה על חינוך ילדים, מסר את חמשת ילדיו למוסד ציבורי לגידול יתומים. וזה שכתב ספר על הזוגיות הטובה, מתוך הבנת ההבדל בין גברים לנשים, התגרש לאחרונה.

הפסיכולוג שנכנס לחרדה
בעבר, כאשר בעקבות התקדמות "השלום" התרבו היריות בכבישי יש"ע, חשבה מחלקת הרווחה של המועצה לחזק את המתנחלים, ורצתה להביא ליישוב פסיכולוג בכיר שהתמחה בהעברת קורס להתמודדות עם "מצבי לחץ וחרדה". לאחר שכבר סוכם על היום והשעה, התברר לפסיכולוג שהיישוב נמצא בעומק השטח, סמוך לשכם, ומרוב חרדה - פחד לבוא. המתנחלים נאלצו להתמודד עם פחדיהם וחרדותיהם בלי הקורס המדובר. ואולי זה לא כל כך נורא, כי מי יודע, אולי דווקא בעקבות הקורס הפחדים היו מתגברים, והמסקנה היתה לברוח בתחילה לגוש דן, ואח"כ מי יודע לאן.

מה קורה בקורסים?
ונמשיך בנימה הומוריסטית: משום מה נדמה שדווקא האנשים שמשתתפים בחוגי הורים נתקלים בבעיות חינוכיות קשות במיוחד. רבים מקרב אלה שקוראים ולומדים את הספר הידוע - "כיצד תגמלו את ילדכם" נתקלים בקשיים עצומים, הרבה מעבר לממוצע, בהרגלת ילדיהם לשלוט בצרכיהם. ואלה שהשתתפו בסדנת ההורים "כיצד תעניקו לילדכם אהבה" סובלים מילדים שמתייחסים אליהם בניכור. ודווקא אלה שהשתתפו בחוג ההורים על "הדרך הקלה לחינוך ילדכם", נאלצים אח"כ לשמוע תלונות רבות ממורים ושכנים על הנזקים שילדיהם גורמים בבית-הספר ובסביבה. ואפילו לאלה שהשתתפו בסדנה החביבה על "הגישה החיובית לחינוך ילדכם בשמחה" יצאו לבסוף ילדים סגורים, שנוטים להתמרמר על קיפוח.

מה קורה פה? אולי צריך לעשות קורס על "איך תגדלו ילד ממורמר ועצבני", וכך ייצאו הילדים שמחים ורגועים...

ויותר ברצינות. אין הכוונה לטעון שכל מי שמשתתף בחוגי הורים לא מצליח בחינוך, וכל מי שלא משתתף מצליח. אבל כמדומה לי, על סמך התבוננות של שנים, שמציאות שכיחה היא שדווקא אלו שיותר לומדים בחוגים וספרים כיצד לחנך את ילדיהם, סובלים מיותר בעיות. השאלה למה?

אפשר כמובן לענות שבדרך כלל אלה שיש להם יותר בעיות הם אלה שפונים למצוא מזור לבעיותיהם בחוגים ובספרי הדרכה. אבל כמדומה שאין זו תשובה שלימה. ראשית, למי אין בעיות בחינוך? מלבד זאת, כבר ראינו יותר מדי אנשים רגילים לגמרי, שדווקא לאחר שהרבו להעמיק בנושא החינוך התחילו לסבול מבעיות קשות יותר.

קורסים שונים
אגב, זה לא קורה רק בתחום חינוך הילדים. גם המשתתפים בקורס ל'העשרת הזוגיות' סובלים לאחר מכן מזוגיות לקויה, עד שלבסוף רבים מהם מתגרשים. וגם נשים שעברו קורסים מפורטים של הכנה ללידה, פעמים רבות חוות לידות קשות במיוחד.

ישנם גם בחורים שלפני שהם יוצאים לפגישות לקראת נישואין, קוראים ספרי הדרכה על בחירת בת זוג. הם מסמנים קווים מתחת למשפטים החשובים, ולומדים את הדקויות השונות, מה מעניין את הבנות ומה עלול לפגוע בהן וכו'. משום מה, דווקא הם, באחוז גבוה יותר, לא מצליחים להתחתן.

היסוד לכל הוא הכנות
כבר לא נותר מקום להאריך בניתוח הדברים, אך בקיצור אפשר לומר שהיסוד לכל הוא הכנות. אדם צריך להביא את עצמיותו לידי ביטוי בכל תחומי החיים. כך בחינוך, כך בשידוכים וזוגיות. כאשר אדם לומד טכניקות כיצד לפעול וכיצד להגיב, הוא עלול לאבד את היכולת לדעת מה הוא בעצמו רוצה ומרגיש. תגובותיו יהיו מלאכותיות, חיצוניות, הוא יאבד את הטבעיות והספונטאניות. החינוך שהוא יעניק לילדיו יהיה מלאכותי, חסר כנות. וזה המתכון הבטוח לכישלון.

השוני שבין האנשים
יותר מזה: אנשים שונים מאוד זה מזה. לכל אופי מעלות וחסרונות, ותפקידו של כל אדם לזכך את מידותיו וללטש את אופיו, כדי להביאו לידי ביטוי חיובי. אבל תמיד הביטוי החיובי יהיה ייחודי לו.

רק מי שעומד על השוני העצום שבין בני האדם, וממילא על הדרכים השונות והמגוונות להתייחס לאירועים שונים של הילדים - יכול לתת הדרכות בחינוך (לכן ייעוץ אישי בדרך כלל מועיל יותר). אבל קורסים שמתייחסים לרוב האנשים בשווה, עלולים להזיק יותר מלהועיל.

אם ירצה ה' עוד אוסיף לעסוק בזה, ובינתיים אסיים בכמה מילים על ערך לימוד התורה והשפעתו על החינוך.

שיעורי תורה על ייעודו של האדם בעולמו
בעצם, השיעורים הטובים ביותר על חינוך הם שיעורי תורה. במבט חיצוני נראה כאילו התורה מכתיבה לאדם הכול ולא משאירה מקום לבחירה. אולם באמת התורה מציבה לאדם ערכים וגבולות, ובתוך הגבולות ואל מול היעדים שחובקים עולם, ישנו מקום עצום לביטוי עצמי.

מה שעושה את האדם לטוב וישר, וממילא גם למחנך מוצלח, הוא לימוד תורה על תכליתו של האדם בעולמו. הן מבחינה אישית - להיות אדם מוסרי, טוב וישר, שעוסק בתורה וגמילות חסדים, נאמן ואוהב לאשתו, מכבד הוריו. והן מבחינה לאומית - לסייע כפי יכולתו ולפי אופיו לקירוב ישראל לתורה ומצוות, קליטת עלייה, יישוב הארץ, ביצור הביטחון והכלכלה, והכול כדי לתקן עולם במלכות ש-די.

__________________
פורסם גם במדור 'רביבים' בעיתון בשבע
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il