קבלת התורה אין ענינה מאורע חד פעמי. אלא בכל יום יהיו בעיניך כחדשים כפי שהורונו חז"ל. ולא רק עצם קבלת התורה אלא גם זכירת מעמד הר סיני הוא עניין בפני עצמו. כדברי הרמב"ן בהשגות על ספר המצוות: "שלא נשכח מעמד הר סיני, ולא נסיר אותו מדעתנו, אבל יהיו עינינו ולבנו שם כל הימים". ובגמרא (ברכות כ"ב.) אמרו שנלמד ממעמד הר סיני את הדרך והגישה לתורה: "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה ביראה ברתת ובזיע" - לימוד התורה דרך התקשרות למעמד הר סיני. ואמרו בירושלמי (סנהדרין פ"ד), "תלמיד ותיק היה לרבי מאיר והיה מטהר השרץ... אמר ר' יעקב בר דסאיי, ההוא תלמידא קטוע מטורא דסיני (מהר סיני) היה", כי שורש החכמה נעוץ בקישור לסיני.
אולם, יחד עם הגישה של "באימה, ביראה, ברתת ובזיע", יש עניין ליהנות מדברי התורה, וכפי שאמר רב יוסף במסכת פסחים (ס"ח ע"ג) אי לאו האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא, ופרש"י: "אי לאו האי יומא שלמדתי תורה ונתרוממתי" - התורה מרוממת את האדם לדרגות אנושיות גבוהות. וידוע מה שחידש רבנו אברהם מן ההר בפירושו למסכת נדרים (מ"ח.): "כי הכלל 'מצוות לאו ליהנות ניתנו' הם רק במצוות התלויות במעשה, אבל במצות לימוד שהוא עניין ציור הלב וידיעת האמת - עיקר הציווי הוא לצייר האמת, ולהתענג וליהנות במדע לשמח לבבו ושכלו, הלכך לא שייך לומר במצות תלמוד תורה דלא ניתן ליהנות, שעיקר מצוותו היא ההנאה והתענוג במה שמשיג ומבין בלימודו".
וזכה לכוון לכך בהקדמת ספר אגלי טל, לרבי מסוכצ'וב: "ומדי דברי אזכור ששמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בעניין לימוד תורתנו הקדושה ואמרו כי השמח ומתענג בלימודו אין זה לימוד תורה כ"כ לשמה, ובאמת זה טעות מפורסם, ואדרבה עיקר מצוות לימוד תורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו ואז דברי התורה נבלעין בדמו".
ועל כך מצינו בחז"ל (שהש"ר א' נ"ג): "והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני", לא שמחה חיצונית, אלא בעומק הנפש, שמחה שבאה מתוך עמל ויגיעה, פקודי ד' ישרים משמחי לב.
ומסופר על אחד מגדולי הדור שנשאל כשיש שותפות יששכר וזבולון, א"כ חלקם לעולם הבא שווה הוא לכאורה, וא"כ מה בכל זאת יתרונו של יששכר על זבולון? וענה לו אותו גדול, לו יהי כדברך שחלקם שווה בעולם הבא, אולם בעולם הזה חלקו של יששכר העוסק בתורה, הוא גדול יותר מחלקו של זבולון, כיוון שיש לו גם את התענוג הנפשי של העיסוק בתורה בעוה"ז.
ד' יזכנו לעמול בתורה הקדושה, באימה וביראה, ולזכות בשמחתה של תורה כנתינתה מסיני אמן.
אולם, יחד עם הגישה של "באימה, ביראה, ברתת ובזיע", יש עניין ליהנות מדברי התורה, וכפי שאמר רב יוסף במסכת פסחים (ס"ח ע"ג) אי לאו האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא, ופרש"י: "אי לאו האי יומא שלמדתי תורה ונתרוממתי" - התורה מרוממת את האדם לדרגות אנושיות גבוהות. וידוע מה שחידש רבנו אברהם מן ההר בפירושו למסכת נדרים (מ"ח.): "כי הכלל 'מצוות לאו ליהנות ניתנו' הם רק במצוות התלויות במעשה, אבל במצות לימוד שהוא עניין ציור הלב וידיעת האמת - עיקר הציווי הוא לצייר האמת, ולהתענג וליהנות במדע לשמח לבבו ושכלו, הלכך לא שייך לומר במצות תלמוד תורה דלא ניתן ליהנות, שעיקר מצוותו היא ההנאה והתענוג במה שמשיג ומבין בלימודו".
וזכה לכוון לכך בהקדמת ספר אגלי טל, לרבי מסוכצ'וב: "ומדי דברי אזכור ששמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בעניין לימוד תורתנו הקדושה ואמרו כי השמח ומתענג בלימודו אין זה לימוד תורה כ"כ לשמה, ובאמת זה טעות מפורסם, ואדרבה עיקר מצוות לימוד תורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו ואז דברי התורה נבלעין בדמו".
ועל כך מצינו בחז"ל (שהש"ר א' נ"ג): "והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני", לא שמחה חיצונית, אלא בעומק הנפש, שמחה שבאה מתוך עמל ויגיעה, פקודי ד' ישרים משמחי לב.
ומסופר על אחד מגדולי הדור שנשאל כשיש שותפות יששכר וזבולון, א"כ חלקם לעולם הבא שווה הוא לכאורה, וא"כ מה בכל זאת יתרונו של יששכר על זבולון? וענה לו אותו גדול, לו יהי כדברך שחלקם שווה בעולם הבא, אולם בעולם הזה חלקו של יששכר העוסק בתורה, הוא גדול יותר מחלקו של זבולון, כיוון שיש לו גם את התענוג הנפשי של העיסוק בתורה בעוה"ז.
ד' יזכנו לעמול בתורה הקדושה, באימה וביראה, ולזכות בשמחתה של תורה כנתינתה מסיני אמן.
