ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ים של אהבה ודמעות ;">

בית מדרש סיפורים ותולדות צדיקים תולדותיהם של צדיקים הרב חרל"פ Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

כסלו תשס"ז

ים של אהבה ודמעות


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

חיים שהם שיר מזמור
ביום חמישי לסדר "ויצא יעקב" ז' כסלו התשי"ב נלב"ע מו"ר ראש ישיבת מרכז הרב הגה"צ רבנו יעקב משה חרל"פ זצ"ל בירושלים והובא למנוחת עולמים בית העלמין סנהדריה בירושלים. יהי רצון שיהיו הדברים הבאים מצבת כבוד לזכרו הקדוש והמבורך.

משחר טל ילדותי זכיתי לקרבה מיוחדת אל הרב חרל"פ זצ"ל בזכות כ"ק אאמו"ר נזיר א-לוהים זצ"ל שהיה חברו הקרוב, יחד עם בני החבורה הקדושה של בן וחתן הרב ותלמידיו, שהקיפו את אור ישראל וקדושו כ"ק מרן הראי"ה קוק זיע"א והיו לו לבנים והם זה לזה כאחים ממש. דברי חז"ל "כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" התקיימו אצלם בפועל ממש, פשוטו כמשמעו. אין לתאר ואין לשער את ים האהבה שהקיפו בו את רבם ואת כל הדבקים בו, מתוך אהבה ואחווה ושלום ורעות. כל חייהם היו שיר מזמור של אהבה עד כדי מסירות נפש ממש, לא-לוהי ישראל, לעם ישראל, לארץ-ישראל, ולירושלים עיר הקודש.

ואולם היה רגע בלתי נשכח, שבו ים האהבה הפך לים של דמעות. כוונתי למה שארע בליל כ"ט בנובמבר למניינם, כשחליטה עצרת האומות המאוחדות במושבה בלייק סקסס שבניו-יורק על חלוקת ארץ-ישראל המנדטורית והקמתה של מדינה יהודית בתוכה. אין לתאר ואין לשער את השמחה שפרצה והביאה עשרות אלפים לרקוד ברחובות ולברך על הקמתה של מדינת יהודית. משום מה התעלמו כולם מן הפן השלילי שבהחלטה, בנאום ירושלים והקמתה של מדינה ערבית נוספת במערב הירדן, בחלקים גדולים של השטח.

גם אנחנו, בני הישיבה הקדושה מרכז הרב, ובייחוד אלו מאתנו שהיו חברים באצ"ל, בלח"י ובגדודי החי"ש והפלמ"ח, ובפרט בגדוד מוריה וחטיבת הראל - כולנו יצאנו מן הבתים ומן המחתרת, ומילאנו את רחובות ירושלים. התרכזנו בכיכר ציון ומסביב לבנייני "הסוכנות היהודית", שם נאמו לפני אלפי המתקהלים גולדה מאיר ומנהיגים אחרים. לכולנו היתה תחושה שאנו שומעים פעמי משיח, מלאך ה' המושיע את עמו ישראל.
נס הקמת המדינה העברית.

אומנם, ידענו גם ידענו כי ארוכה וקשה תהיה הדרך וכי כבר למחרת נצטרך לצאת ולהגן בגופנו על שכונות ירושלים ועל הדרכים אליה, ובייחוד על הרובע היהודי של העיר העתיקה. ידענו שעם תקומת המדינה יפלשו אליה הצבאות של מדינות ערב שסירבו לקבל עליהם החלטה זו ותבעו בעלות על ארץ-ישראל כולה. מדינות אלו נתנו גיבוי לכנופיות הרצח והדמים של ערביי ארץ-ישראל - אז טרם באו לעולם המושגים "פלסטינים" ו"ארגוני הטרור" - שפתחו בהתקפת דמים כוללת, מיד למחרת היום.

לנו לא היה אכפת שום דבר. ראינו את עצם האירוע של הכרזת הקמתה של מדינת עברית בארץ-ישראל - נס משמים, נס שבא בזכות חברינו הקדושים ובזכותנו, הלוחמים שמסרו את נפשם באהבה על קדושת ה', העם והארץ.

הריקודים הנלהבים ברחובות נמשכו עד השעות הקטנות של הבוקר. שירת "הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד עולם" בקעה ממאות ואלפי גרונות של רוקדים נלהבים.

ברגעים של מנוחה, כשעלה השחר והתקרב לבוקר, קרב אלי אחד מחברי, מתלמידי הישיבה, ולחש לי בהתרגשות: שמעתי שראו את רבנו, ראש הישיבה ר' יעקב משה, הולך עם בנו וחתניו אל עבר בית הרב הראי"ה קוק, שם שכנה אז הישיבה. לא חלפו רגעים אחדים וחבר אחר בא ומספר, כי החברים ראו לא מזמן, בעיצומו של הלילה, את רבנו ר' צבי יהודה הולך אף הוא לישיבה, לבית הרב. חברי הציע שנלך לשמוע מה קורה שם.

כשהגענו לבית הרב היה הבניין כולו שרוי באפלולית של שחר שלפני הזריחה. רק בקומה השנייה הפציע אור מ"החדר הקטן", חדר עבודתו של אור ישראל וקדושו מרן הרב זצ"ל. היה זה חדר של ד' על ד' ובו שולחן, כיסא ומנורה, וארון ספרים קטן. מיד עלינו במדרגות של חצר "בית הרב" והלכנו לכיוון החדר הקדוש. מצאנו אותו נעול או לפחות סגור. כמובן שלא העזנו, התלמידים הצעירים, לפתוח את הדלת. קרבנו להאזין ונדהמנו. קולות של בכי נורא הגיעו לאוזנינו. קולו של רבנו ר' צבי יהודה זועק "חברון שלנו", "שכם שלנו", והרב ר' יעקב משה חרל"פ מחזיק אחריו, "ירושלמים שלנו". קודם צעקה ובכי, ואחר כך דממה שלאחריה בקע לפתע קול שירה וזמרה: "עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום, עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום, כי עמנו א-ל", ושוב קול בכי של הרב צבי יהודה, "חברון שלנו, שכם שלנו, יריחו שלנו" והפעם בתוספת "ירושלים שלנו, ירושלים שלנו".

עין צוחקת ועין בוכה
קשה לתאר את החוויה המזעזעת שעברה עלינו. ברחובות עדיין היו אלפי רוקדים ממשיכים בריקודי שמחה וצועקים "מדינה יהודית, עלייה חופשית, תחי המדינה היהודית". היו אלה ריקודים משותפים של חופשיים, כפי שקראו להם אז, יחד עם דתיים וחרדים, לובשי בגדים ארוכים ולובשי חולצות ומכנסי חאקי, אנשי אצ"ל ולח"י עם אנשי ההגנה ובני הקיבוצים שבאו מסביב לירושלים בעיצומה של השמחה. והנה כאן, במקום הקדוש של חוזה הגאולה של דורנו, בעיצומה של שמחה בקע קול של בכי ודמעות, ים של דמעות, וקולות של תפילה וזעקה ונאמנות לירושלים, לערי הקודש חברון ושכם, יחד עם אמונה תמימה חזקה, שבסופו של דבר "עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו א-ל". אגב, המלים האחרונות ששמענו מאחורי הדלת היו "מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו". מיהרנו להסתלק מן המקום, מתוך יראת כבוד למורינו ורבותינו.

כשסיפרתי את הדברים לאחר מכן לכ"ק אבי מורי הרב הנזיר זצ"ל, שהיה כידוע ממעט בדיבור ושקל כל מלה שיצאה מפיו, הגיב ואמר "וגילו ברעדה. עין אחת שוחקת ועין שנייה בוכה. עדיין אנחנו מצפים לישועה", אמר ולא יסף.

בשיחה הקבועה בישיבה, ביום למחרת (ואולי כמה ימים אחרי אותו לילה בלתי נשכח) אמר ראש הישיבה מרן הגרי"מ זצ"ל את הדברים הבאים, שבחלקם נדפסו אחר כך בספרו "מעיני הישועה", תוך שהוא מדגיש את עניין "חסד לאומים חטאת": בדורנו, בעקבתא דמשיחא, הנקודה העיקרית היא ארץ-ישראל וממנה נובע הכל ומבלעדי ההיאחזות בה אין שום השפעה של קדושה בעולם ואין פלא אם כל העמים רוצים לעכב בעד ביאתם של ישראל לארץ הקודש והתקשרותם בה וכל כובד ההתנגדות שלהם, היא בעיקר על הנקודה הזאת - בכל זאת, מה שארע בשלהי מלחמת העולם הראשונה בהצהרת בלפור, ומה שארע כעת, החלטת האומות המאוחדות, הוא דבר פלא ממש, נס המנוגד לטבע העמים, וצריך לדעת, וצריך להאמין, כי "מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו".

יהי רצון שבזכותם של הצדיקים בני החבורה הקדושה של אור-ישראל וקדושו מרן הרב זיע"א וגדולי תלמידיו זיע"א, נזכה לבניין שלם של כל עם ישראל, בכל ארץ-ישראל, ועל-פי כל תורת ה', תורת ארץ-ישראל, ויקוים בנו מקרא שכתוב "ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר".

___________________
מתוך הירחון "קומי אורי" היוצא לאור ע"י תנועת קוממיות.
לפרטים והזמנות: kumiori@gmail.com
טלפון: 02-9974424
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il