ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פסק דין: התחייבות שנכתבה בלשון 'ישלם' ;">

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה דיני ממונות וצדקה עסקאות, חוזים והסכמים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר


פסק דין: התחייבות שנכתבה בלשון 'ישלם'


מתוך העלון חמדת ימים
www.eretzhemdah.org


מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

עורך: הרב יואב שטרנברג

תיאור המקרה: בין התובע לנתבע נחתם הסכם, ובו נכתב: "הנתבע ישלם לתובע סך של 250 ₪ צמוד למדד יוקר המחייה בראשון של כל חודש למשך כך וכך שנים". שני הצדדים פנו לבית הדין על מנת לאשר את ההסכם, ולתת לו תוקף של פסק דין, וכך היה. בתחילה שילם הנתבע כפי הכתוב בהסכם, אולם בחלוף הזמן הפסיק לשלם.

התביעה : התובע תובע מהנתבע להמשיך לשלם לו על פי ההסכם.

תשובת הנתבע: הנתבע טוען שההסכם אינו מחייב, משום שהלשון 'ישלם' המופיעה בהסכם אינה מחייבת.

פסק הדין : בית הדין קבע שההסכם מחייב.

הנימוקים: הגמרא במסכת בבא קמא (דף ז.) אומרת: "רמי ליה אביי לרבא, כתיב: מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, מיטב אין, מידי אחרינא לא, והתניא: ישיב - לרבות שוה כסף ואפילו סובין! לא קשיא: כאן מדעתו, כאן בעל כרחו. אמר עולא בריה דרב עילאי: דיקא נמי, דכתיב ישלם, בעל כרחו. א"ל אביי: מי כתיב ישולם? ישלם כתיב, מדעתו משמע!"

הנתבע הוכיח מן הגמרא, שלשון 'ישלם' פירושה - מדעתו, דהיינו לרצונו, ואינה לשון התחייבות כטענת התובע. אולם, למעשה, מסוגיה זו ניתן להוכיח בדיוק את ההפך. רש"י שם כותב: "ישולם - משמע על ידי אחרים, דב"ד יורדין לנכסיו דמזיק; אבל ישלם משמע נמי מדעתו".

הרי מפורש בדברי רש"י, שלשון 'ישלם' משמעה גם מדעתו, אבל בוודאי במשמעה בעל כורחו של המזיק, וכל כוונת הגמרא היא רק לשלול את דעתו של עולא בריה דרב עילאי, שאמר ש'ישלם' משמעו בעל כורחו בלבד.

ואמנם, ברור לחלוטין, שכאשר אומרת התורה שהמזיק 'ישלם' כוונתה, שהוא צריך לשלם בעל כורחו, ואם כן כיצד יש להבין את דברי הגמרא האומרת ש'ישלם' משמע גם מדעתו? ויש לומר, שחיוב תשלומים כולל שני רכיבים - קביעת עצם החיוב, וקביעת אופן התשלום. הלשון 'ישלם' הכתובה בתורה מתייחסת לעצם החיוב. ואין כאן התייחסות כלל לשאלת אופן התשלום. ולכן כאשר הגמרא אומרת 'ישלם - מדעתו משמע', כוונתה לומר, שהתורה רק הגדירה את עצם החיוב, ולא התייחסה לשאלה כיצד הוא בא לידי ביטוי בפועל - האם בתשלום מרצונו הטוב של המזיק, או בכפייה. על כן, ברור שהלשון 'ישלם' היא לשון של התחייבות, ולא לשון של קניין דברים.

נוסף על כך יש להעיר, כי מצינו שאדם מקבל על על עצמו חיובים בשטר, גם ללא לשון התחייבות אלא על ידי נקיטת הפעולה שיעשה. שכן בכתובה כותבים 'אנא אפלח ואזון ואפרנס', ואין זו הבטחה גרידא, אלא לשון של התחייבות. שהרי, התוספות (כתובות דף סג. ד"ה באומר) מביאים מחלוקת לגבי לשון 'אפלח' המופיעה בכתובה, בשאלה באיזה אופן אדם חייב לעבוד על מנת לזון את אשתו, וברור שהם הבינו שזו לשון של התחייבות.

ובדומה לזה לשון האחריות שמקבל אדם על עצמו כשמוכר שדה לחבירו: 'אנא איקום ואשפי ואדכי זביני אילין' וכו'.

על כל פנים, בנדון דידן, הנתבעים מטפלים בעופות הנמכרים בתל אביב, ולא לתושבי המושב, ולכן פרנסתו של התובע אינה מקופחת, וממילא יש לדחות את תביעתו.

נוסף על האמור לעיל, בית הדין אימץ את מה שנכתב בפד"ר (כרך ד עמ' רעח), שגם בלשון 'אתן', שהיא בוודאי יכולה להתפרש כהבטחה בלבד, אם יש הוכחה שבשעה שקיבל הקניין על השטר, הייתה כוונת המתחייב להתחייב, יועיל הקניין גם לדעת הרמ"ה ודעימיה, הסוברים שקניין אינו מועיל ללשון 'אתן'.

על כן, היות שמנהג הסוחרים היום הוא לראות את חתימתם בחוזה כדבר המחייב אותם לשלם, אף שהחוזה אינו כתוב באופן המועיל על פי ההלכה, שוב יש לומר שאין חיסרון זה פוגע בתוקפו של ההסכם.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il