ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

יהושע והיהודים האדומים ;">

בית מדרש אמונה וחסידות ארץ אגדה יהושע Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

שבט תשס"ז

יהושע והיהודים האדומים


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

הפה והצבע האדום
התורה מציינת בספר בראשית (כ), שעשיו הבכור נולד אדום ושהוא נטה לעולם המעשה ואל האדום ; ואילו יעקב הצעיר היה "תם" וישב באוהלה של תורה. עשיו פעל כל-כולו בעולם המעשה, והמאמץ הגדול שלו הצריך מאכלים מרובים, והקשה עליו לעדן את דרך אכילתו. אך הוא התגאה בכך, ואמר ליעקב: "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי". עשיו היה מתגאה גם ביוזמות הציד שלו שעזרו לו לספק את רעבונו הגדול, והוא היה מתראה ברבים כאשר בשר מהציד מבצבץ מתוך פיו.
לרבקה נאמר בנבואה, שמבניה יצאו עמים שונים ושהעם הנבחר יצא מיעקב הצעיר, והיא אהבה את יעקב. אולם יצחק אבינו סבר שיעקב ועשיו הם בנים לעם אחד, והוא אהב את עשיו כפי שהוא - "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו"!!

עשיו הבכור היה מיועד לקבל את הבכורה הרוחנית, ולהמשיך את דרכם של אברהם ויצחק שהיו מורים את האמונה לרבים באמצעות פיהם . אך יעקב ידע שמי שמייעד את עצמו ללמד אמונה צריך לקדש את פיו ואת אכילתו, והוא חש שלהיטותו של עשיו אחר המאכלים ואחר הצבע ה"אדום" אינה מתאימה לתפקיד הבכורה הרוחנית. ולכן הוא הציע לעשיו שיוותר על בכורתו הרוחנית וימכור לו אותה. ואילו עשיו ענה ליעקב: "הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה?!" מדוע חשב עשיו שהוא "הוֹלֵךְ לָמוּת"?

במסכת תמיד (דף לב, ב) מובא שאלכסנדר מוקדון שאל את חכמי הנגב: "מה יעשה אדם ויחיה?" והללו ענו לו "ימית את עצמו!". חז"ל מלמדים אותנו 1 , שמי שממית את טבעו הגופני ומקדש את תאוותיו נמשל ל"חי", ואילו מי שהולך אחר טבעו הגופני נמשל ל"מת". עשיו ידע שאם יקבל את הבכורה, את תפקיד מורה האמונה, הוא יצטרך לחנך ולהטיף לאורח חיים של מלחמה בתאוות; אולם הוא לא רצה לשנות את אורח חייו. עשיו לא רצה ב"בכורה" שמצריכה להתייחס אל מצבו הנוכחי כאל מי ש"הוֹלֵךְ לָמוּת". - "וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה".

יְחִי רְאוּבֵן, וְאַל יָמֹת, וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר
בברכתו של משה לשבט ראובן, בכורו של יעקב, אפשר למצוא הד למחלוקת שבין יעקב לעשיו. משה רבנו מברך את שבט ראובן (דברים לג, ו): "יְחִי רְאוּבֵן, וְאַל יָמֹת, וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר". ה"כלי יקר" כתב שם שברכת ' יְחִי רְאוּבֵן ' היא ברכה לגבורה גשמית. וברכת ' וְאַל יָמֹת ' היא ברכה הפוטרת אותם מהצורך להמית את נטייתם לענייני העולם הזה. שבט ראובן הם חלוצי הצבא ועוסקים במלחמות עבור כלל ישראל, ולכן אסור להם להמית את תאוותם לענייני העולם הזה, וזאת כדי שלא יהיו חלושי כוח ויינגפו במלחמה ויסכנו את כלל האומה.

גם בברכה הנוספת של משה רבנו ' וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר ' מופיע צליל של "מיתה". ואמנם המשמעות הפשוטה של ' מְתָיו ' היא 'אנשיו'. אולם משה בחר להשתמש בשם שהצליל שלו מזכיר את ה"מות" שבתחילת הכתוב, מדוע?

משה רבנו מתייחס כאן לתדמית של שבט ראובן בקרב בני לוי שזכו בבכורה התורנית. ומשה רבנו מודיע, שבני ראובן שאינם ממיתים את תאוותם לענייני העולם הזה, ובעיני תופשי התורה הם משולים ל"מתים", - נכללים במספר בני ישראל. בני ראובן מקריבים את נפשם - את בינתם התורנית - עבור כלל ישראל!! ולכן הם נכללים במספר בני ישראל, שנאמר עליהם: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱ-לֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד).

האם למתח הקיים בין אנשי המלחמה ובין אנשי התורה יש הד במקום נוסף?

יהושע ויחסו לשבט ראובן
בספר יהושע (כא) מסופר ששבטי ישראל קיימו את אשר נצטוו בתורה ונתנו ללויים חלק מהערים שכבשו. שמות הערים מוזכרים שם, מלבד שמות הערים שניתנו על ידי בני ראובן.

בחלק מהנוסחאות של ספר יהושע מופיעים פסוקים שמפרטים את שמות הערים שהם נתנו (לפי המקבילה בספר דברי הימים), ובחלק מהנוסחאות הפסוקים האלו מופיעים כהגהות בשולי הגליון (וכן הוא בתנ"ך קורן). אולם הרד"ק (יהושע כא, ז) כתב, שהפסוקים הללו אינם נמצאים בספרים המדויקים, ושיש לכך אישור מרב האי גאון.

שמות הערים זועקים את חסרונם. אולם כנגד כנגד ההתעלמות הזו, מצאנו מקום שבו יהושע מזכיר את ראובן באופן בלתי צפוי. בתיאור הגבול שבין נחלת יהודה לבין נחלת בנימין כתוב (טו, ו-ז): "... וְעָלָה הַגְּבוּל אֶבֶן בֹּהַן בֶּן רְאוּבֵן : וְעָלָה הַגְּבוּל דְּבִרָה מֵעֵמֶק עָכוֹר ...". והדברים תמוהים:

א. מדוע מקום שנמצא בין נחלת יהודה לבין נחלת בנימין נקרא על שם מישהו משבט ראובן ? ומפליא ביותר, מדוע לקרוא למקום הזה על שם הבוהן שלו?!
ב. בהמשך מתואר שהגבול עולה ל"דביר" מ" עֵמֶק עָכוֹר ". והרי לפי מה שכתוב לפני כן, הכתוב היה צריך לומר שהגבול עולה מ"אֶבֶן בֹּהַן בֶּן רְאוּבֵן "?!

האם הבוהן של ראובן קשורה למתח שקיים בין בני ראובן לבין בני לוי?

הבוהן והפה בתורה
כאשר אהרון ובניו עברו תהליך של הכנה לתפקידם ככוהנים, משה רבנו היזה מדם הקרבן על בהונותיהם . וכן כאשר המצורע נטהר מצרעתו, הוא עדיין מעוכב מלהיכנס למקדש ולאכול קודשים עד שהכהן יזה על בהונות יו מדם קרבנו ומן השמן שהוא מביא.

בשני המקרים מדובר בהכשרת ה"פה". הכוהנים צריכים לברך את עם ישראל וללמדם תורה, וגם לאכול מהקרבנות. וההזאה על בהונות הכוהנים, רוממה את רצונם של אהרון ובניו לפעול עם ה"פה" לשם המטרות הקדושות האלו. המצורע חטא בלשון הרע, וההזאה על "בהונות" המצורע משפיעה על רצונו להוציא מ"פיו" דבורים טובים. ואמנם הפה משמש גם לאכילה, וההזאה על הבהונות מכשירה את פיו של המצורע גם לאכילת קדשים מתוך קדושה ולא מתוך תאווה.

כאשר יהושע קורא למקום מסוים על שם ה"בוהן" של ראובן - הוא מתכוון להתייחס אל ה"פה" של שבט ראובן.

קיצוץ הבוהן של בני ראובן
בני ראובן מוזכרים בספר יהושע בראש החלוצים שנלחמו עבור עם ישראל. כאשר יהושע קורא למקום מסוים "אבן בוהן בן ראובן" הוא רוצה לתעד מעשה גבורה שבני ראובן עשו באותו מקום. אך יהושע רוצה לתעד לדורות את מסירות הנפש הרוחנית שקדמה למסירות הנפש הצבאית. וקריאת מקום בשם "בוהן", מזכירה בוהן קצוצה, ומרמזת על ה"פה הרוחני" שבני ראובן הסכימו להקריב עבור עם ישראל.

מעשי הגבורה של בני ראובן נעשו מפני שהם קיימו את הברכה שמשה רבינו ברך אותם, ושדרשה מהם שלא להמית את תאוותם לענייני העולם הזה. קיום הברכה הזו גורר את המתת ה"פה התורני"; אולם בני ראובן הסכימו לקצץ את ה"פה הרוחני" שלהם עבור עם ישראל.

אולם לפעולה הזו היתה גם השפעה מזיקה על בני ראובן. כל השבטים הכירו בכוח הרוחני של בני לוי (לומדי התורה) בהצלחות מלחמת הכיבוש, גם כאשר חלקם של בני לוי לא היה ניכר בגלוי, ונתנו לבני לוי ערים כדי שישבו בקירבם; אולם בני ראובן סרבו. בני ראובן ראו את עצמם כ"בני לוי רוחניים" למרות שלא היו שייכים לשבט לוי, והם ציפו ששבט לוי יעשו כמוהם, ויאחז בחרב גשמית עבור כלל ישראל, ומשלא עשו זאת הם סירבו לתת ללויים ערים בקירבם. יהושע נאלץ לכפות אותם לתת את הערים, ומכיוון שהערים לא ניתנו מרצונם הטוב, יהושע אינו מזכיר את שמות הערים האלו.

"עֵמֶק עָכוֹר" ו"עָכָן בֶּן זֶרַח"
יהושע משבח את גבורתם של בני ראובן, אך הוא מזהה בין "אֶבֶן בֹּהַן בֶּן רְאוּבֵן " לבין " עֵמֶק עָכוֹר " שנקרא על שם חטאו של עָכָן, שלא התגבר על תאוותו ולקח מן החרם שביריחו. יהושע מזהה את שבט ראובן עם עָכָן, ומרמז שגם אצלם קיימת הנטייה העכורה שלא להשתלט על התאוות. עָכָן החזיק בדבר שאינו שייך לו, ושבט ראובן החזיקו בערים שמגיעות ללויים.

עָכָן מופיע בתחילה כ"עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶן זֶרַח", ובדרך כלל קוראים לאדם על שם אביו, אולם יהושע מזהה אותו בשם "עָכָן בֶּן זֶרַח". זֶרַח קרוי על שם חוט השני שנקשר על ידו בשעה שנולד. וכתב הרשב"ם (בראשית, לח, ל): " זרח - בשביל השני שהוא אדום. וזרח לשון אדמומית". יהושע רומז שצאצאיו של זרח נושאים עימם את הנטייה האדמומית. הנטייה אל האדום מוזכרת בתורה אצל עשיו והיא סמל לחוסר השתלטות על התאוות. הנטייה הזו שהתגלתה במעשי "בן זרח " עכרה את ישראל, ובני ראובן נגועים בה.

ונמצא, שמצד אחד יהושע משבח את מעשי הגבורה של ראובן שקיצצו את הפה הרוחני שלהם, וקורא למקום שבו נלחמו בגבורה "אֶבֶן בֹּהַן בֶּן רְאוּבֵן ", ו"הבוהן הקצוצה" מסמלת את "קיצוץ הפה הרוחני". אך מצד שני הוא מזהה את המקום הזה עם " עֵמֶק עָכוֹר ", ועם האדמומית העכורה של עשיו.

"עֵמֶק עָכוֹר " ו"תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי"
כאשר יהושע שולח מרגלים ליריחו והם מתחבאים אצל רחב, הם מבטיחים לה שיצילו אותה ואת בני ביתה, והם אומרים לה (יהושע ב, יח): "הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן". מדוע בוחרים המרגלים בצבע הַשָּׁנִי האדום ? האם הם לא ירדו לדעת רבם יהושע בן נון? המרגלים ירדו לסוף דעתו של יהושע בן נון, והם ידעו שהצבע האדום אינו דחוי בעיניו, והצבע האדום נצרך כדי שעם ישראל יוכל להיאחז בארצו.

ונמצא, שיהושע מרמז שיש במה שהצבע הזה מסמל ברכה, אך יש בו גם סיכון. בתחילת הספר מודגשת הברכה והתקוה - "תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי"; אך לקראת סיום הספר מודגש ה"עֵמֶק עָכוֹר" שטמון בו.

הנביא הושע בן בארי, התבונן ברמזיו של יהושע בן נון, ב"תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי" וב"עֵמֶק עָכוֹר"; והוא הופך את סדר הופעתם ומסיים בתקווה שטמונה בצבע האדום; והוא מנבא שגאולם של ישראל תהיה בזכות האנשים ה"עכורים" האלו (הושע ב, יז): "וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה ".

"אֶבֶן בֹּהַן בֶּן רְאוּבֵן" כבסיס לאגדות על "בני משה"
כאשר נבוכדנצר החריב את המקדש והגלה את ישראל לבבל, הכשדים פנו אליהם בתביעה (תהלים קלז): "שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן", אך הגולים השיבו להם "אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר".

בחלק מהאגדות 2 שדנות במה שהתרחש שם מסופר שהכשדים פנו אל כל ישראל וביקשו מהם לשיר, וישראל הביעו את חרטתם וצערם על שלא שרו את שיר ה' עוד בהיותם בארץ ישראל. ואז באו הכשדים והטילו בהם תלי תילים של הרוגים. אולם האגדות האלו קשות להבנה, שהרי הלויים נגנו בבית המקדש אפילו בשעת החורבן ממש 3 .
באגדות אחרות 4 מסופר שהכשדים פנו דווקא אל הלויים בני משה כדי שישירו להם, ובני משה קיצצו את בהונותיהם כדי שלא יוכלו לנגן בכינור. ובעקבות מסירות הנפש שלהם בא ענן ונשאם אל מעבר לנהר הסמבטיון, שהוא נהר שזורמים בו חול ואבנים בששת ימי המעשה ובשבת הוא נח ושוכן עליו ענן. גם האגדות האלו קשות, שהרי כיצד יתכן נהר שזורמים בו רק חול ואבנים. וגם אין זה מובן מדוע התעלמו משאר הלויים ופנו דווקא ל"בני משה"?

במאמר "בני משה שמעבר לסמבטיון" התבאר שאין מדובר שם ב"שירה" במובן הרגיל, אלא בביאור טעמי התורה. והספור על תילי התילים של ההרוגים, והסיפור על בני משה שקיצצו את אצבעותיהם, הם שני משלים שמשלימים זה את זה.

משל אחד מתייחס אל מי שלא יודע להסביר את טעמי התורה כאל "מת". והוא בנוי על ההתייחסות של תופשי-התורה אל אנשי הצבא של ראובן כאל "מתים", כפי שהיא מבצבצת מתוך הברכה: "יְחִי רְאוּבֵן, וְאַל יָמֹת, וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר".

המשל השני מתאר את התופעה הזו כקיצוץ בהונות מתוך מסירות נפש. והוא בנוי על התיאור ביהושע: "אֶבֶן בֹּהַן בֶּן רְאוּבֵן ", וחלק מהאגדות מדגישות את הקשר שבין הבוהן לבין הפה, ומתארות שהבוהן נקצצה על ידי שהוכנסה לפה.

הכנסת אצבע בין השיניים - מסמלת אצל חז"ל חוסר אפשרות לדיבור, (כמבואר במסכת כתובות דף נב, א); ולכן בחלק מהאגדות מסתפקים בתיאור האירוע כהכנסת אצבעותיהם בין שיניהם, בלי להזכיר שמדובר בבוהן.

אך הזיהוי של אנשים מישראל שאינם מסוגלים להסביר את טעמי התורה בתור "בני משה", נועד ללמד עליהם סנגוריה. המשל הזה חוזר על טענתם של "בני ראובן" שסירבו לתת ל"בני לוי" את חלקם. המשל הזה רואה בכל אחד מישראל בן רוחני של משה רבנו שהיה מוסר התורה לישראל; אלא שהבן הזה החליט למסור את נפשו ולעסוק במלאכות ובכיבוש הארץ - ולכן נוצר בו מום-קטן של שכחת טעמי התורה. אולם למרות שבששת ימי המעשה הוא עסוק בענייני "חול", - בשבת כאשר הוא שובת ממלאכתו שוכן עליו ענן של קדושה.

היהודים האדומים ( "רויטע יידאלאך")
בקרב עם ישראל היו נפוצות שמועות, ש"בני משה" שמעבר לסמבטיון הם "יהודים אדומים", ושהם יושיעו אותנו. המון העם הפשוט היה סבור שצבע עורם של בני משה הוא אדום, ושהם יבואו ביום מן הימים להושיענו. אולם מי שכינו את "בני משה" יהודים אדומים" לא התכוונו לכך. הם השתמשו במשמעות הסמלית של הצבע האדום, כדי לרמז שהגאולה תגיע כאשר עם ישראל יאחז חרב גשמית ויפעל באמצעים גשמיים כדי להביא את גאולתו; ו"בני משה" אינם אלא אנו עצמנו. מפיצי השמועה השתמשו בסמל זה בעקבות הנביא הושע שראה ב" עֵמֶק עָכוֹר " ובצבע האדום שלו "פֶּתַח תִּקְוָה ".

בסיכום מאמרנו נאמר שהקושי שבהשמטת שמות הערים שבני ראובן נתנו לבני לוי חובר לקשיים שסביב הזכרת "בוהן ראובן" והזיהוי שלה עם "עמק עכור".

חז"ל ראו בכך רמז למאבק הבכורה שבין יעקב איש התורה לבין עשיו הבכור איש המעשה ה"אדום". מאבק זה ממשיך גם בין בני יעקב עצמם, והוא משתקף ברמזי יהושע כמאבק בין "בני לוי" תופשי-התורה לבין "בני ראובן הבכור" חלוצי הצבא. והנביא הושע מלמד זכות על היהודים ה"אדומים" ומנבא שהגאולה תבוא בזכותם.

אגדות חז"ל ממשיכות את הקו של לימוד הזכות. חלק מהן מלמדות זכות על אלו שנשארו בבית המדרש ורואות באלו שהלכו לצבא ולעולם המעשה "מתים" או "תלי תילים של הרוגים", וכפי שההשקפה הזו מבצבצת מתוך ברכתו של משה לשבט ראובן. וחלק מהן מלמדות שלוחמי הצבא ואנשי המעשה הם גם כן "לויים" אלא שהם הקריבו את בינתם התורנית עבור עם ישראל.

******************************************************************
הציבור מוזמן להשתתף בקורס " הצופן הפנימי באגדות חז"ל " (גמול 28)
הרב מרדכי הוכמן
יום ד' 17:30 - 19:00 במכללת ליפשיץ בקמפוס הגבעה הצרפתית
לפרטים והרשמה: דניאלה: 5327193 02 שלוחה 131, מאיר: 6713720 054
פקס: 5327208 02 lifshiz@macam.ac.il




^ 1 וראה ב"מאור עינים" (פרשת חיי שרה)
^ 2 וראה ב"אליהו רבה" (איש שלום, כח)
^ 3 כמבואר במסכת ערכין דף יא, ב
^ 4 וראה באוצר המדרשים, אייזנשטיין, ספר אלדד הדני, עמוד 20

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il