בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • שיעורים נוספים
קטגוריה משנית
  • ספריה
  • יג - על תרבות ועל חנוכה
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
5 דק' קריאה
תרבות באושים
המבוגרים שבינינו בוודאי זוכרים את הסערה שהיתה לפני שנים על נושא התרבות, סערה שהתחוללה בכנסת ובציבור וזכתה לחילופי מהלומות בין הציבורים השונים בישראל.

אנו, שגדלנו בדור לאחר מכן, לא חווינו את המלחמה שהיתה, אך פגשנו בכל אתר ואתר את התרבות ה"חילונית", ולאחריה קולות התעוררות של התרבות החדשה שצמחה מהעולם הדתי. חווינו על בשרנו את פירות הבאושים של תרבות המערב, והתחלנו להתעורר אל תרבות אחרת, תרבות שתהווה ניגוד לאותה התרבות השלטת. האם בכוחנו להחליף את התרבות הגדולה הניזונה מהעולם הגדול, שמושקעים בה מאגרי ענק? האם אנו מבינים את משמעותה של התרבות? מדוע נגררים אנו הרחק מאחור? מדוע מעט מן המעט ילכו לעסוק בדבר שמהווה נקודת מרכז בכל התחדשות ההווי בישראל?

אך יודעים אנו שלכל השאלות חייבת לקדום אותה שאלה עתיקה, שאלה שאולי נשארה בלא אמירה ברורה אל העם, בלא בשורה שתהווה פתח לעולם של יצירה, ובכך השאירה את התרבות נטולת כיוון ובירור.

הרב צבי יהודה קוק זצ"ל פרסם בשנת התרע"ג מאמר ארוך בשם "התרבות הישראלית", שלאחר מכן מצא משכנו במאמר הראשון בספרו "לנתיבות ישראל", ובו הוא דן על עניינה של התרבות. בתוך דבריו אנו מוצאים הגדרה מיוחדת לתרבות, וכך כותב רבנו:
"כי מהו מובן האמתי של הקולטורה, או בתירגומה המדיק בלשון ישראל - התרבות? המובן המלתי היסודי של קולטורה בלטינית ותרבות ביהודית, הלא הוא חנוך, גדול, פתוח - וכן גם המובן העניני.
החנוך של האיש הפרטי הלא הוא ההוצאה מכח לפעל, מהעלם לגלוי, את הכחות והכשרונות הנמצאים בנפש הילד בטבעה, או הראויים לפי טבעה להתקבל בה ביותר, מתוך ההשפעות החנוכיות השונות..."

מה לחינוך ולתרבות? וכי לא מתוך הספר יבוא החינוך? וכי לא מהתורה יבוא החינוך?
בבית מדרשנו למדנו על הנשמה, על הפנימיות הגדולה שיש באדם, ועל הפנימיות הגדולה המובילה את כל המהלכים העוברים על עם ישראל, אל היעד. מכירים אנו מתורתו של הרב קוק זצ"ל, שלא המציאות וההתרחשויות שמעל פני השטח הן אלו שקובעות את המציאות אלא המהלך הא-לוהי המוביל אותן מבפנים. הקב"ה גואל את עם ישראל, הקב"ה מעורר בתקיעתו הגדולה לעם ישראל לשוב לארצו, והקב"ה מוביל את העם בדרך החתחתים לקראת היעד הגדול. ואנו נקראים בצו הא-לוהי העליון, לפעול עם א-ל, להופיע את כל העולם הפנימי הזה, בכל שדרות החיים. להוציא אותו מן העומק אל הגילוי. עולמות עצומים טמונים בתוך האדם ובתוך האומה, והאדם נקרא להופיעם, להפוך אותם מקול פנימי, ממציאות נסתרת, אל מציאות שתוביל את כל העולם המעשי, העולם החיצוני.

התרבות ככלי של הנפש
אך כיצד עושים זאת? כיצד מופיעים את העולם הפנימי בכל שדרות החיים? כיצד מגלים את הטמון בתוך קדושת ישראל, באופן הנגלה והפשוט לעין כל?

נראה, שכמה שלבים נקראים אנו ללכת בהם, צעד אחר צעד, ולמרות שארוכה היא הדרך, רק בניין שלם יוכל לפעול את התפקיד המוטל עלינו. נעלה כמה נקודות, בקצרה, שכל אחת מהן דורשת בירור וליבון שאף הוא חלק מההתקדמות, והם:
1. בירור הפנימיות והיחס בינה לבין העולם המעשי.
2. פיתוח הכוח המדמה.
3. מסירות וחוש מעשי.
האדם מורכב מכמה חלקים, כפי שמופיע בתורת החסידות, וניגע בחלקים הקשורים אל העניין באופן הישיר.
נשמה - חלק א-לוה ממעל, חלק א-לוהי שנתן הקב"ה באדם ובעם, שממנו מובל כל העולם הפנימי.
רוח - העולם הרוחני, התורה והתפילה, הרוח מקשר בין הנשמה לבין הגוף.
נפש - "כי הדם הוא הנפש" כוח החיים, כל חלקי החיים של האדם, התכונות, הרצונות, התחושות ועוד.

לאיזה מקום שייכת התרבות?
למרות שבעולם ה"חילוני" וה"גויי" התרבות נקראת חיי הרוח, נראה שבאמת התרבות היא כלי של הנפש. הפעולה שלה היא בנפש, ההשפעה העיקרית שלה היא בנפש, והמקום שאליו היא פונה הוא הנפש.

אכן במאבק בין התרבות החילונית לבין התרבות היהודית מתבררת השאלה העקרונית, האם הנפש עומדת בפני עצמה, או שכל מהותה היא הופעת החלקים הגבוהים יותר של האדם ושל העם.

התרבות העכשווית, אשר איננה חיה את הרוח והנשמה, מקימה את התרבות שלה על יסוד הנפש בלבד. וכפי המרכז של היוצר והציבור, כך מופנית התרבות אל המקום בנפש. כאשר היוצר והדורש חיים נקודה נמוכה בנפש, נקודה המבוססת על עולם התאווה, התרבות תהווה תשקיף של אותו העולם, והיא תגלה את העולם האיום הזה. ככל שתגלה אותו, ממילא תהפוך אותו להיות העיקר. במרכוז המקום ההוא, ימשיך המדרון מטה מטה.

התרבות היהודית האמיתית, באה בקריאה גדולה, להופיע את הדרגות העליונות. פועלת היא בנפש, אך רותמת את הנפש עצמה לגלות את הנקודות העליונות שבאדם ושבעולם. הרצונות והתשוקות שהיא תופיע הן תשוקות ממקור הנשמה, הרעיונות שהיא תופיע והתחושות שהיא תבטא הן תחושות מתוך הרוח, והכול תוך מבטאה של הנפש.

תרבות יהודית איננה באה לנקות את התרבות העכשווית שבעולם, להסיר ממנה את הצללים של הרשעות והתאוותניות, אלא באה בכיוון אחר לגמרי, באה להופיע את התרבות כפי שהיא אמורה להיות, להחזיר את הכלי העצום הזה אל המקום המיועד לו.

לימוד ארוך צריך לקדום לכל העיסוק. כל עוד שהעולם הפנימי לא יהיה ברור, כל עוד האדם לא יחוש את נשמתו, ולא יברר לעצמו באופן חי את עולם הרוח, לא יוכל לרתום את הנפש לגלות את העולם הפנימי.

התמסרות גדולה נדרשת להיות קודמת למפעל היצירה, ולאחר מכן או במקביל, פיתוח של הדמיון והמעשיות.

במבט ראשון נראה שבפועל, עד שיגיע האדם אל השלב הראוי, כבר יהיה מאוחר מדי, אולי זקן יהיה, אולי כבר לא יוכל להגיע אל הבניין השלם, אך שתי תשובות יש בדבר. האחת, ככל דבר גדול, כאשר מתחילים להתמסר, לא ברור שיוכלו להגיע אל היעד, וככל משבר, הספקנות עלולה להפיל את הכול. כאן באה הדרכת חז"ל "לא עליך המלאכה לגמור..." ולאחר שנפנים בנו את הדבר, ונתמסר באמת ובתמים, זכה נזכה להגיע אל היעד הגדול. ותשובה שנייה, בכל דבר גדול נדרשים אנו לפנות אל היתרונות, האחדות תהווה בסיס לכל. יש מי שהעולם הפנימי שלו בנוי לתלפיות, אך כוח הדמיון שלו לא פותח דיו, ויש שכוח דמיונו מפותח אך החוש המעשי שלו לוקה בחסר. השיתוף של שלושת הגורמים מתוך הבנה אמיתית שרק יחד אפשר יהיה ליצור את היעד המבוקש, יוביל להגיע אל המטרה הנכספת.

נדרשים אנו לחשוב בגדלות, לא להסתפק בציטוט דברי רבותינו ובהסברת דבריהם אלא לנסות ללכת עוד צעד קדימה, לאחד את הכוחות, לאחד את הרצונות הגדולים וללכת יחד אל היעדים הגדולים הנדרשים מאתנו.

האם נהיה צריכים להשקיע את אותם משאבים על-מנת להחליף את התרבות הקיימת? ודאי שלא.

עולם השקר בנוי על ניצוץ של אמת המחיה אותו, שכן לשקר אין רגליים, אין לו קיום, וכל בסיסו הוא הניצוץ של הקודש, הניצוץ המתחבר אל פנימיות האדם ומחיה אותה. אלא שבמעבה הקליפות, בסיבוך החטאים והתאוות, הנקודה הקדושה והטובה סופחת עמה המון רפש, שלא אותו האדם מבקש. האדם המבקש את התאווה, מבקש הוא את התענוג הגדול שיש בה, והתענוג מקורו בקודש, אלא שכל עוד לא יידע האדם לברר את התענוג באופן הנכון, ימשיך לקחתו מהטומאה ומהקלקול. יהיה צריך הוא לקחת המון, אך ורק שבתוך ההמון של התרבות אנשים חטאים, יהיה גם ניצוץ אחד ודל שיחיה אותו. ומה משפיע עליו כל השאר? קשות ורעות. צער, ייאוש, כאב, קנאה ועוד תחלואי נפש גדולים ורבים.

כאשר יחוש צרכן התרבות, שהנה מופיעות לו נקודות הקדושה, הנקודות שעד עתה סבל כל כך רבות על-מנת להגיע אליהן, והנה ניצבות הן לפניו בטהרתן, בשלמותן, והוא אך יכול להושיט את ידו וליטול מלא חופניים של עונג עליון, חיש יעוט אל מבוקשו, שמחה יתמלא וכולו יתמלא אושר.

בטוחים אנו ש"מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך". בטוחים אנו שבכוחנו להניס את כל עולם החושך, כפי שהחשמונאים נלחמו מול אימפריית הענק בתרבותה האדירה ויכלו לה. יודעים אנו שמתוך המאבק הזה, הכואב כל כך והקשה כל כך, נפתח בנו אוצרות גדולים, נפתח בנו עולם מופלא שיוביל את כל המציאות אל התיקון השלם.

אכן, קל יותר לנסות למצוא ולייצר תרבות חול נקייה, אך לא בה יתרחש המהפך, לא בקטנות נוביל אלא בגדלות שתחליף כל נטייה חיצונית בעולם מופלא ומבוקש כל כך.

עולם השקר הנראה יציב כל כך, חלול הוא, אין בו כל חיות, וממילא לא יעמוד מול ניצוץ של אמת, מול הופעה זכה וטהורה, אין לכל העולם העכשווי כל אפשרות להתמודד, והכל יחרב, ואם יואיל לפתוח את עצמו, יזכה לקיום על-ידי גיוסו אל הקודש, בכליו שיטוהרו. דרך ארוכה לפנינו, אך יכול נוכל לה, ובעזרת ה' נעשה ונצליח.
_____________________
מתוך הירחון "קומי אורי" היוצא לאור ע"י תנועת קוממיות.
לפרטים והזמנות: [email protected]
טלפון: 02-9974424
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il