ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

האם מותר לתרום איברים, ולחתום על כרטיס "אדי"? ;">

בית מדרש הלכה ומנהג רפואה ושמירת הנפש Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

שבט תשס"ז

האם מותר לתרום איברים, ולחתום על כרטיס "אדי"?


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
עזרא בן מעתוק הכהן ז"ל

סקירה מעשית - הלכתית - המערכת
ברגעים אלו, עת אנו מתענגים על השבת, ממתינים בישראל כ - 1000 איש להשתלות איברים שיצילו את חייהם. בשנה האחרונה התבצעו בארץ רק 279 השתלות.

בישראל נפטרים בשנה כ- 150-200 איש, שיכולים להיות תורמים פוטנציאליים להשתלות איברים שמצילות חיים. מתוכם מצליחים לקבל הסכמות לתרומת איברים רק מ- 40 אחוז לערך, בעולם לעומת זאת מגיע שיעור ההסכמות לתרומה לכ - 70-80 אחוז מהנפטרים.

בארצות המערב, כשלושים אחוזים מהאוכלוסייה הם בעלי כרטיס תורם איברים. לעומתן, בישראל, רק 4 אחוזים חתומים על כרטיס "אדי" לתרומת איברים. אחת הסיבות לכך היא שבארץ ישנו אחוז גבוה מאד של יהודים דתיים ומסורתיים (ואפילו "חילונים"), שכשמדובר בנושא המוות הם נוהגים על פי דעת תורה, וממתינים למוצא פיהם של הרבנים. הרופאים היו מודעים לעובדה זו, ובשנת תשמ"ה פנתה ועדה רפואית לרבנות הראשית לישראל בבקשה לדון בזווית ההלכתית של ההשתלות. הרבנות הושיבה ועדה של גדולי ישראל, שבראשם עמדו הרבנים הראשיים דאז, רבותינו הגר"א שפירא שליט"א והגר"מ אליהו שליט"א.

בניגוד לחשש הרווח בציבור הרחב, הרבנים לא הוטרדו מהשאלה - האם יקום האדם בתחיית המתים ללא האיבר שתרם, שהרי הגוף בכל מקרה נרקב בקבר, ובכל זאת ה' מקים את האדם לתחייה. הרבנים דנו בשאלות של חשש רצח התורם או המושתל, ובשאלת ניוול המת. בתחילת עידן ההשתלות, מתו רוב המושתלים, מפני שגופם דחה את השתל. בעידן זה אסרו הפוסקים את ההשתלות, מפני פיקוח הנפש של המושתל. אולם, בשנת תש"מ הוכנסה לשימוש תרופה נגד דחיית השתל, ורוב ההשתלות הצליחו. מאז, הפכו ההשתלות לגורם מציל חיים, והשאלה צפה במלוא עוזה - האם מותר להשתיל איברים כגון: לב וכבד, שהדרך היחידה להשיגם היא מחולה שמוחו מת אך ליבו עדיין פועם? שאלה זו תלויה בקביעת "רגע המוות", שהרי אין דוחים נפש מפני נפש - אסור להרוג חולה הנוטה למות, אפילו בשביל להציל אדם אחר. אם מי שמוחו מת יוגדר כמת תתאפשר השתלת לב, אך אם כל זמן שאין "מוות לבבי" החולה מוגדר כחי, אסור להוציא את הלב מגוף התורם.

כמה מגדולי הפוסקים הכריעו לאיסור, אולם הגר"מ פיינשטיין וועדת הרבנים הנ"ל הכריעו להיתר. הרבנות התנתה זאת בקיום בדיקות מסוימות, שמוודאות את "רגע המוות" מבחינה הלכתית, ובשיתוף נציג מטעמה בועדה הקובעת רגע זה. כיום, לצערנו, עקב סירובם ויהירותם של הרופאים, תנאי הרבנות לא מתקיימים אוטומטית. (הנתונים באדיבות המרכז הלאומי להשתלות. הרקע ההלכתי עפ"י האנציקלופדיה הרפואית - הלכתית מאת פרופסור שטיינברג).

שאלתנו - האם מותר לתרום איברים מחיים או לאחר מיתה? והאם בתנאים הנוכחיים, כשתנאי הרבנות לא מקוימים, מותר מראש לחתום על כרטיס תורם - "אדי"?

הרב דב ליאור:
א. תרומת איברים מאדם חי - הנושא עלה על שולחנם של גדולי ישראל בדור הקודם. בשו"ת ציץ אליעזר (ח"י סימן כה, א"ק ז) הכריע על פי תשובת הרדב"ז, שאין אדם חייב לוותר על איבריו אפילו אם אין סכנה בכריתתו. אולם מותר לאדם לנדב איבר שלו להצלת חיים מסכנה ודאית, בתנאי שהרופאים יקבעו שאין הוא מסכן את עצמו בכך.

ב. תרומת איברים מנפטר - לדעת רוב גדולי הפוסקים מותר לקחת איבר מנפטר, כדי לשותלו באדם ולהציל בכך את חייו, וכמובן שצריך להקפיד שהדבר יעשה רק לאחר שהנפטר הוגדר כמת על פי ההלכה.

ג. חתימה מראש על כרטיס תורם (אדי) - לפי מה שידוע לי ושנמסר לי, נכון להיום קשה לסמוך על הרופאים, ויש חשש גדול של ניוול המת, לכן לשואלים אותי אני עונה, שלא לחתום מראש, ואם חלילה יתעורר צורך בדבר (לא עלינו), אזי יפנו למשפחה שתחליט בדבר בהתייעצות עם פוסקים מובהקים, אולם אין לחתום מראש.

הרב אברהם יצחק הלוי כלאב:
כיום הרפואה התפתחה, וישנה אפשרות להחליף איבר פגוע בחולה, ולהשתיל במקומו איבר תקין שנלקח מפצוע שאינו יכול לחיות, ובזכות האיבר הבריא יֵצא החולה מכלל סכנה וימשיך לחיות. השאלה העומדת בפני פוסקי ההלכה היא - האם ההשתלה מותרת?

מחד - ברור שאסור להרוג יהודי אחד כדי להציל יהודי אחר, גם אם הראשון עתיד למות כעבור זמן קצר, לפיכך אין לקחת איברים כגון לב, כבד וכדומה מהתורם כאשר הוא חי, כי הוא ימות בעקבות הוצאת האיבר. מאידך, אין תועלת באיברים שהוצאו מהתורם לאחר מותו, שהרי איבר מת אינו חוזר לחיות גם כאשר הוא מושתל באדם חי. לכן האפשרות היחידה היא להתרים איברים מפצוע אנוש, שליבו ונשימתו פועלים רק על ידי מכונות. אפשרות זו תלויה בשאלת "רגע המוות": האם מבחינה הלכתית פצוע ברמה כזו מוגדר כמת, והוצאת הלב או איבר אחר לא ממיתה אותו, מפני שהוא מת כבר ונשימתו ופעימות ליבו הם פעולות מכניות בלבד.
במסכת יומא (פה.) מבואר, שמי שאין לו נשימה באפו מוגדר כמת. ברם כיום יש מצבים, שגם כאשר אין נשימה באף, אפשר להאריך את חיי החולה. לפיכך הסכימו רבנים גדולים ומוסמכים, שכאשר המוח מת, כלומר שאין בו פעילות חשמלית, כפי שיש במוח חי המווסת את כל חיות הגוף, למרות שפעילות מחזור הדם והנשימה ממשיכות על ידי מכונות, האדם מוגדר כמת גמור. לפיכך, מותר מבחינה הלכתית ליטול מהתורם את האיברים הממשיכים בפעילותם גם לאחר מות המוח. (עיקרון זה הוכח בעזרת ניסוי. לקחו כבשה מעוברת שהגיע זמנה להמליט את עוברה, וחיברו את לבה למכונה שהפעילה את לבה. אחר כך חתכו את ראש הכבשה, כך שברור שהכבשה מתה, ובכל זאת העובר שבמעיה לא מת, כפי שקורה בכבשה מעוברת שמתה שעוברה מת כמותה. העובר ניצל והתפתח לכבש בריא רגיל כשאר הכבשים. הוכח, שיתכן שהאיברים ממשיכים לתפקד ע"י מכונה המזרימה את הדם לאיברים גם לאחר רגע המוות).

אולם, יש לציין, שלא כל פוסקי הדור הסכימו, שמיתת המוח כאשר שאר האיברים עובדים, נחשבת כמיתת האדם. לשיטתם, במצב כזה אין לבצע עקירת איברים מאדם עד שימותו כל אבריו.

בהשתלת איברים ישנה בעיה נוספת - מצווה לקבור את המת, ואסור להשתמש בו. אולם בכל זאת התירו משני טעמים - א. יש בהשתלת האיברים פיקוח נפש, ונדחית מצוות הקבורה מפניה. ב. מצוות קבורה היא לאבר מת, אולם איבר שחזר לחיות פקעה ממנו מצות קבורה, כשם שאין מצות קבורה במת שחזר לחיות.

אכן לקבוע שבאמת המוח מת, יש צורך שהדבר יתברר על פי אנשים יראי שמיים ונאמנים המומחים לדבר, שיאשרו זאת. במציאות הקיימת כיום הדבר קשה מאד לביצוע. לפיכך בשעה שרוצים לעשות מעשה צריך להתייעץ עם מומחי הלכה, כדי לעשות הכל כהלכה באמת.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il