ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מפי עוללים ויונקים יסדת עוז ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות משפטים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

שבט תשס"ז

מפי עוללים ויונקים יסדת עוז


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

בסוף הפרשה נקרא שמשה רבנו יורד מהר סיני ואומר לעם ישראל (שמות כד, ג) "את כל דברי ה' ואת כל המשפטים ויען כל העם קול אחד ויאמרו כל הדברים אשר דבר ה' נעשה" ונשמע.

אחר כך כתוב (שם פסוק ד'): "ויכתב משה את כל דברי ה'". ובפסוק ה' נאמר: "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עלת ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים".

אומרת הגמרא במסכת מגילה (ט' ע"א): "מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כינסן ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם ! נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולן לדעת אחת" ושינו כמה דברים, ואנחנו נעמוד על שניים מהם.

במקום "בראשית ברא אלוקים" הם כתבו "אלקים ברא בראשית", והסביר רש"י שם: שלא יאמר 'בראשית' שֵם הוא ושתי רשויות הן, וראשון ברא את השני, היינו ח"ו בראשית ברא את האלוקים. ויש לשאול, אם אפשר לטעות מדוע התורה כתבה כן, הרי אפשר לכתוב בהתחלה 'ברא אלוקים את השמים ואת הארץ' ולא יבואו לטעות.

זאת ועוד, חכמי ישראל שינו גם את הפסוק המובא בסוף הפרשה "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות" וכו', ובמקום 'נערי' הם כתבו 'זאטוטי'. ופירש רש"י: "זאטוטי לשון חשיבות אבל נערי לשון קטנות". שלא יאמר (תלמי המלך) "גרועים שלכם שלחתם לקבל פני שכינה"?!

וגם כאן נשאלת השאלה, מדוע לא כתבה התורה מתחילה "זאטוטי" ? אלא, אין הקב"ה מתחשב מה יאמרו האומות (והטעם שנכתב כן כדלהלן).

בשביל ישראל ובשביל התורה
כתוב "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ'", הקב"ה ברא את העולם בשביל ב' ראשית - בשביל שני דברים שנקראו "ראשית": א. התורה שנאמר (משלי ח, כב) "ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז" ב. עם ישראל שנאמר (ירמיה ב, ג) "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה" (עיין רש"י בראשית א, א).

דבר נוסף, כתוב "וישלח את נערי בני ישראל" - אצלנו החינוך של הילדים חשוב מאד, אצלנו " בנערינו ובזקנינו נלך" (שמות י, ט), וידוע שאם אין גדיים אין תיישים, אם אין נערים הלומדים תורה, אין זקנים, ועל כן כתוב " נערי בני ישראל".

אין לתת מאכל אסור לקטן
החינוך שהאב או האם נותנים לבן שונה מהחינוך שהרב או המורה נותנים לתלמידם. כי האב והאם מצווים למנוע את בנם מאכילת איסור או עשיית איסור (עיין לשו"ע סי' שמ"ג ולמש"ב וכה"ח שם).

למשל: הלכה פסוקה היא שאין לאכול ביצה שיש עליה דם (שו"ע יו"ד סי' סו ס"ג). על כן, נהוג בכל בית ישראל לפתוח את הביצה ולבודקה, ואם יש בה דם זורקים אותה ואם לאו, היא מותרת באכילה. יש אנשים שחושבים שאם יש על הביצה דם, מותר לתת אותה לקטן לאכול במקום לזרוק אותה, וטעות חמורה היא בידם, שכן אסור להאכיל לקטן כל מאכל האסור באכילה לגדול. ואיסור זה, לא חל רק על ילד גדול בעל שכל, אלא אפילו על תינוק קטן בן יומו, ואין להאכיל קטן בידיים דבר האסור אפי' מדרבנן.

מעיקר הדין אין לאסור ביצה אלא אם הדם נמצא על החלמון, אבל אם נמצא על החלבון, מותר, שכן האפרוח מתהווה מן החלמון ולא מן החלבון. אבל למעשה, אנו מחמירים כדעת הרמ"א שכל דם שנמצא בין על החלמון ובין על החלבון אסור (עיין לשו"ע שם).

תקופת קום המדינה ידועה כתקופה של עוני ומחסור, והיו מחלקים לכל נפש מספר ביצים המספיקים לשבוע שלם. ואם נמצא דם בתוך הביצה היו מניחים צמר גפן רטוב על גבי הדם, ואם הדם היה מתנתק בקלות, הביצה מותרת, ואם לא, היא אסורה.

כיום יש כל מיני קולות בענין דם הנמצא בביצה, ויש אומרים על הביצה "ספנא מארעא" (עיין ביצה דף ז' ע"א), היינו: "קולטת ביצים כשמתעפרת בקרקע" (רש"י שם). אך אנו סוברים כדלעיל להחמיר בכל דם בכל מקום שנמצא.

יש מפרשים שאין הכוונה שהביצה מתחממת על ידי הקרקע, אלא הכוונה שהיא כבר סרוחה ומקולקלת (עיין לבא"ח ש"ש טהרות אות ז').

איסור אכילת דם - התורה מזכירה כמה פעמים את איסור אכילת דם, ואת העובדה כי הוא מאוס. ויש לשאול, מדוע אנו זקוקים לאסור דבר שבאופן טבעי הוא מאוס? אלא אומרים חז"ל, שהאלוה של המצרים היו הבהמות, ואם היתה בהמה נפצעת היו המצרים מוצצים את דמה שלא יפול לארץ.

חלב עכו"ם לתינוק
אסור לתת לתינוק אפילו בן יומו, חלב עכו"ם. ורק אם חלב ישראל אינו בריא לתינוק - מותר לתת לו חלב עכו"ם (עיין לשו"ע סי' שמ"ג ולמש"ב וכה"ח שם).

חסידותו של מרע"ה מגיל ינקות
כשנולד משה רבנו לששה חודשים ויום, ולא יכלה יותר אמו להצפינו, היא הניחה אותו בתבה על פני היאור, ומרים עמדה מרחוק לראות מה יעלה בגורלו. והנה באה בת פרעה עם שפחותיה לרחוץ ביאור, והיא רואה דבר מוזר, שיש תבה על היאור, ואע"פ שהגלים חזקים, מסביב לתיבה הם רגועים ואינם נוגעים בתיבה, והבינה בת פרעה שיש דבר מיוחד בתבה זו, "ותשלח את אמתה ותקחה" - אומרים חז"ל שנמשכה ידה ונתמתחה וכך הגיעה לתיבה (עיין שמות רבה פרק א' אות כ"ז). והנה היא פותחת את התיבה ורואה בתוכה ילד בוכה, והבחינה שהוא מן העברים כי נולד מהול. ולמרות צוואת אביה היא לא השליכה אותו ליאור, כי כשהיא באה ליאור היא היתה מצורעת, והנה כשנגעה בתבה מיד נתרפאה. וכתוב "והנה נער בוכה" אומרים חז"ל במדרש: שהיה קולו כנער. ויש לשאול, וכי נעשה משה רבנו בעל מום שנהפך קולו לקול של נער? אלא אמרו חז"ל, שהנער הכוונה לאהרן אחיו שעמד מנגד וראה את בת פרעה לוקחת את התיבה והוא התחיל לבכות.

הביאה בת פרעה את התינוק לארמון פרעה, ואמר לה פרעה להשליך אותו ליאור, אך היא אמרה לו שהוא ילד מיוחד וסיפרה לו כל הקורות אותה. עוד אמרה לו, שהיא הביאה נשים מצריות שיניקו את הילד, אך הוא לא רצה לינוק מהם, אבל כשבאה נערה (מרים אחותו) והציעה לה מינקת מן העבריות, הסכים לינק.

ואם מקטנותו היה משה כבר מבין, כיצד כתוב שהביאו מניקות מצריות להניקו ולא רצה, לכאורה מותר לו לשתות חלב גויה, שהרי הוא במצב של פיקוח נפש, שהיה זה בחדש סיון שהוא חדש חם, וגם המקום היה ארץ מצרים ?

אלא אמר משה רבנו: פה שעתיד לדבר עם השכינה בעוד שמונים שנה, יינק חלב גויה ?!
ובארנו זאת כך: אמר משה רבנו, אני עתיד לדבר עם השכינה בעוד שמונים שנה, כלומר מובטח לי מהקב"ה לחיות עוד שמונים שנה, ולכן לא אשתה חלב גויה (אבל בעלמא אדם לא יסמוך על הנס. ועיין מסכת סוטה דף י"ב). ועל משה רבנו כתוב (במדבר יב, ח) "פה אל פה אדבר בו", וזו היתה מעלתו הגדולה.

קטן היודע לדבר - אביו מלמדו "תורה צוה לנו משה"
כתוב בפרשת וזאת הברכה (דברים לג, ד) "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב".

אומרים חז"ל במסכת סוכה (מב ע"א): קטן היודע לנענע, אביו קונה לו לולב. "יודע לדבר, אביו לומדו תורה וק"ש. תורה מאי היא ? א"ר המנונא: תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב".

ופירש רש"י (דברים לג, ד): " תורה - אשר צוה לנו משה מורשה היא לקהלת יעקב אחזנוה ולא נעזבנה". וכתב הרמב"ן (שם): לא כתוב מורשה בית יעקב, או זרע יעקב, אלא אמר קהלת יעקב לרמז שיקהלו רבים עליהם ותהיה התורה לעולם מורשה ליעקב ולכל הנקהלים עליו.

וזה כמו שאנו עושים עתה ב"ה נקהלים ונאספים במקום הזה, ואנו מצטערים שאין מקום לכולם, ואשרי העומדים והיושבים. ובפרט ששיעור זה משודר בלווין לכל תפוצות עם ישראל בארץ ובגולה, וכן באינטרנט - זוהי "קהלת יעקב".

מאמתי חייב האב ללמד את בנו תורה?
כתב הרמב"ם (פ"א מהל' ת"ת הל' ו'): "מאימתי אביו חייב ללמדו תורה? משיתחיל לדבר מלמדו תורה צוה לנו משה ושמע ישראל ואחר כך מלמדו מעט מעט פסוקים פסוקים עד שיהיה בן שש או בן שבע הכל לפי בוריו ומוליכו אצל מלמד התינוקות".

כל איש מישראל חייב ללמוד תורה
"כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני, בין עשיר, בין שלם בגופו, בין בעל יסורין, בין בחור, בין שהיה זקן גדול שתשש כחו, אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר והגית בו יומם ולילה" (רמב"ם שם הל' ח').
ועוד כתב הרמב"ם (שם הל' ט'): " גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים ומהן סומים ואף על פי כן היו עוסקין בתלמוד תורה ביום ובלילה והם מכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש מפי משה רבינו".

ואומרת הגמרא במסכת יומא (דף ל"ה ע"ב): "ת"ר עני ועשיר ורשע באין לדין. לעני אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר: עני הייתי וטרוד במזונותי, אומרים לו: כלום עני היית יותר מהלל?! אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק חציו היה נותן לשומר בית המדרש וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון אמרו אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת היתה וירד עליו שלג מן השמים כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון אבטליון אחי בכל יום הבית מאיר והיום אפל שמא יום המעונן הוא הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג פרקוהו והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה אמרו ראוי זה לחלל עליו את השבת (והביאור הוא: שהיו החכמים יכולים לטעון: הרי אדם זה עשה מעשה כביכול פזיז ולא מחושב, וכל מה שעשה מתוך חסידות עשה, וכי אנחנו חייבים לחלל עליו את השבת ?! לכך אמרו "ראוי זה", כי כשמדובר בלימוד התורה, אין טענה של חסידות, אלא מסירות הנפש שלו ללימוד תורה הביאתו שלא להתחשב בסביבתו כלל, ולא היתה זו "חסידות" בעלמא אלא מסירות אמיתית לתורה, ולכן ראוי לחלל עליו את השבת).

עשיר אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר: עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסי, אומרים לו: כלום עשיר היית יותר מרבי אלעזר?! אמרו עליו על רבי אלעזר בן חרסום שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה (הכוונה לשכונות), וכנגדן אלף ספינות בים, ובכל יום ויום נוטל נאד של קמח על כתיפו (שאם ירד גשם ימצא אוכל למחייתו) ומהלך מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה. פעם אחת מצאוהו עבדיו ועשו בו אנגריא (הוא ישב לפוש בפרדס שהיה שלו, ולא הכירו אותו עבדיו לפי שהיה טמון בבית המדרש ולא נראה אליהם מעולם, וחשבו שהוא גנב והיו מכים אותו, שכך היתה דרך הגנבים להכנס לפרדסים וללקוט פירות מבלי לשלם) אמר להן בבקשה מכם הניחוני ואלך ללמוד תורה. אמרו לו: חיי רבי אלעזר בן חרסום שאין מניחין אותך, ומימיו לא הלך וראה אותן אלא יושב ועוסק בתורה כל היום וכל הלילה.

רשע אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אמר: נאה הייתי וטרוד ביצרי, אומרים לו כלום נאה היית מיוסף?! אמרו עליו על יוסף הצדיק בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים, בגדים שלבשה לו שחרית, לא לבשה לו ערבית, בגדים שלבשה לו ערבית לא לבשה לו שחרית, אמרה לו השמע לי, אמר לה לאו. אמרה לו הריני חובשתך בבית האסורין. אמר לה: ה' מתיר אסורים. (אמרה לו) הריני כופפת קומתך, (אמר לה) ה' זוקף כפופים. (אמרה לו) הריני מסמא את עיניך, (אמר לה) ה' פוקח עורים. נתנה לו אלף ככרי כסף לשמוע אליה לשכב אצלה להיות עמה, ולא רצה לשמוע אליה לשכב אצלה בעוה"ז להיות עמה לעוה"ב (כשמאן יוסף לשמוע לאשת פוטיפר כתובה בתורה המילה "וימאן" בטעם שלשלת ופסק. אמר לה יוסף: דעי לך שבעולם הבא קושרים בשלשלאות של ברזל מי שבא על הנוכרית ומכים אותו, ואמר לו שהוא איננו שוטה להשמע לה שכך יעשו לו בעולם הבא). נמצא הלל מחייב את העניים רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים יוסף מחייב את הרשעים", עכ"ל הגמרא.

וכתוב בשו"ע (יו"ד רמו, א): "כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורים, בין בחור בין זקן גדול. אפילו עני המחזר על הפתחים, אפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: והגית בו יומם ולילה (יהושע א, ח). ובשעת הדחק, אפילו לא קרא רק קריאת שמע שחרית וערבית, לא ימושו מפיך (ישעיהו נט, כא) קרינן ביה. ומי שא"א לו ללמוד, מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש לו, יספיק לאחרים הלומדים. הגה: ותחשב לו כאילו לומד בעצמו. ויכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו השכר, אבל אם כבר עסק בתורה אינו יכול למכור לו חלקו בשביל ממון שיתנו לו".

עד אימתי חייב ללמוד תורה ?
" עד אימתי חייב ללמוד תורה ? עד יום מותו, שנאמר: ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח" (רמב"ם שם הל' י', וראה בשו"ע יו"ד רמו, ג).

זמן הלימוד - מחולק לשלש
"וחייב לשלש את זמן למידתו, שליש בתורה שבכתב, ושליש בתורה שבעל פה, ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר ויבין במדות שהתורה נדרשת בהן עד שידע היאך הוא עיקר המדות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה וענין זה הוא הנקרא גמרא. כיצד ? היה בעל אומנות והיה עוסק במלאכתו שלש שעות ביום ובתורה תשע אותן התשע קורא בשלש מהן בתורה שבכתב ובשלש בתורה שבעל פה ובשלש אחרות מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר ודברי קבלה בכלל תורה שבכתב הן ופירושן בכלל תורה שבעל פה והענינים הנקראים פרדס בכלל הגמרא הן במה דברים אמורים בתחלת תלמודו של אדם אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד לפי רוחב שיש בלבו ויישוב דעתו" (רמב"ם שם הל' יא - יב).

תחילת דינו של אדם על לימוד תורה
כתב הרמב"ם (פ"ג מהל' ת"ת הל' ה'): "תחלת דינו של אדם אינו נידון אלא על התלמוד ואחר כך על שאר מעשיו לפיכך אמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה בין לשמה בין שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה".

כך היא דרכה של תורה
ועוד כתב הרמב"ם (שם הל' ו'): "מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה לא יסיח דעתו לדברים אחרים ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחת כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל ולא עליך הדבר לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה ואם הרבית תורה הרבית שכר והשכר לפי הצער".

לפום צערא אגרא
המשנה באבות (פ"ו מ"ד) אומרת על חובת לימוד התורה בכל מצב ואפילו בעוני גמור: "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא". ביאר חכם אחד, שבזמן קדום היו דולים מים מהבאר, אבל היום המים עוברים דרך צינורות לבתים. אמר אותו חכם, עדיף לחזור לתקופת ה"מסורה" ולשתות מים בעמל על ידי דלייה מהבאר, ולעמול בתורה ביותר, ששכר העמל גדול ועצום. היצר הרע אורב לאדם להכשילו ולמנוע ממנו מללמוד תורה בכל דרך, ומדרכי פעולתו היא "להעמיס" על האדם עבודות ועול פרנסה כך שיהיה טרוד ולא יוכל לשבת ללמוד תורה במנוחה, על זה צווח התנא באבות (פ"ב מ"ד), "אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה", והביאור בזה הוא שאם יאמר אדם שילמד רק לכשיתפנה, הרי שהיצר הרע בודאי יגרום לכך שלעולם לא יתפנה. עיקר ההצלחה בלימוד התורה היא לעמול בתורה ביותר עד כדי לקיים בו את דברי הפסוק "אדם כי ימות באוהל", ואם יעשה אדם כן, מובטח לו שיזכה לכתרה של תורה.

אל תאמר לכשאפנה אשנה
"שמא תאמר עד שאקבץ ממון אחזור ואקרא עד שאקנה מה שאני צריך ואפנה מעסקי ואחזור ואקרא אם תעלה מחשבה זו על לבך אין אתה זוכה לכתרה של תורה לעולם אלא עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי ולא תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה" (רמב"ם שם הל' ז').

רמז לחלוקת היום
אמרו דרך רמז, היום מחולק ל - 24 שעות. 8 שעות - ללימוד תורה, 8 שעות - לאכול, לשתות ולישון, 8 שעות - לעבוד לפרנסה. ודבר זה נרמז בתפלת 'יעלה ויבא' בה אנו אומרים:
"זכרנו ה' אלוקינו בו לטובה , ופקדנו בו לברכה והושיענו בו לחיים טובים ".

"בו" בגימטריא = 8. "זכרנו ה' אלוקינו בו לטובה " - 8 שעות ללימוד תורה, אין טוב אלא תורה. "ופקדנו בו לברכה " - 8 שעות לעבוד ויהיה לו ברכה בפרנסה. "והושיענו בו לחיים טובים " - 8 שעות לאכול לנוח ולישון.

זהירות מגזל זמנו של המעביד
אסור לשכיר העובד אצל בעל הבית, לבטל זמנו באמצע העבודה, כגון: בדיבורים וכדו' שלא יגזול את בעל הבית, אלא אם כן בעל הבית אינו מקפיד.

הנהגות של אבא חלקיה
הגמרא בתענית אומרת (כג ע"א וע"ב): "אבא חלקיה בר בריה דחוני המעגל הוה (היה נכדו של חוני המעגל), וכי מצטריך עלמא למיטרא הוו משדרי רבנן לגביה ובעי רחמי, ואתי מיטרא (כשהיתה עצירת גשמים היו שולחים אליו חכמים שיבקשו ממנו להתפלל על הגשמים והיה נענה). זימנא חדא איצטריך עלמא למיטרא, שדור רבנן זוגא דרבנן לגביה למבעי רחמי דניתי מיטרא (פעם אחת היו צריכים לגשם ושלחו אליו חכמים שיבקש רחמים וירד גשם). אזול לביתיה ולא אשכחוהו, אזול בדברא ואשכחוהו דהוה קא רפיק (לא מצאוהו בביתו אלא בשדה בשעה שהיה עובד באדמה). יהבו ליה שלמא ולא אסבר להו אפיה (נתנו לו 'שלום' אך הוא אפילו לא הפנה את פניו לכיוונם - והתפלאו על כך). בפניא, כי הוה מנקט ציבי, דרא ציבי ומרא בחד כתפא, וגלימא בחד כתפא (בערב אחרי עבודתו, הרים את גלימתו על כתף אחת, ואת המעדר וכלי העבודה על הכתף השניה - וגם על זה התפלאו מדוע אינו מניח את כלי העבודה הכבדים על הגלימה כדי שלא תפצע הכתף). כולה אורחא לא סיים מסאני, כי מטי למיא - סיים מסאניה (כל הדרך היה הולך יחף, וכשהגיע למים נעל את מנעליו - והתפלאו על כך שהרי במים עלולים הנעליים להתקלקל ואילו בדרך היה צריך לנעול כדרך כל הארץ). כי מטא להיזמי והיגי - דלינהו למניה (כשהיה מגיע לדרך קוצים, היה מרים את בגדיו במקום להורידם). כי מטא למתא נפקה דביתהו לאפיה כי מיקשטא (כשהגיע לעיר, אשתו יצאה לקראתו מקושטת - והתפלאו אף על כך לפי שלא היה זה דרך ארץ). כי מטא לביתיה עלת דביתהו ברישא, והדר עייל איהו, והדר עיילי רבנן (כשהגיע לביתו נכנסה אשתו ראשונה, ואחריה נכנס הוא, ורק אחרי כן כיבד את הרבנים להכנס) יתיב וכריך ריפתא, ולא אמר להו לרבנן תו כרוכו (ישב לאכול לחם, ולא הזמין את הרבנים לאכול עמו). פלג ריפתא לינוקי, לקשישא - חדא, ולזוטרא - תרי (חילק לחם לבניו, לגדולים חילק מנה קטנה ואילו לקטנים חילק מנה גדולה). אמר לה לדביתהו, ידענא דרבנן משום מיטרא קא אתו, ניסק לאיגרא וניבעי רחמי, אפשר דמרצי הקדוש ברוך הוא וייתי מיטרא, ולא נחזיק טיבותא לנפשין (אמר לאשתו אני יודע שבאו החכמים לבקש ממנו להתפלל על הגשם, ועל כן בואי ונעלה לגג להתפלל, ואולי נענה מהשמים מיד, ולא יצטרכו לבקש ממנו שוב להתפלל ובכך לא נבוא לידי גאוה). סקו לאיגרא, קם איהו בחדא זויתא ואיהי בחדא זויתא, קדים סלוק ענני מהך זויתא דדביתהו (עלו לגג, התפללו כל אחד מזוית אחרת, והעננים התחילו להגיע מהכיוון של אשתו תחילה). כי נחית, אמר להו אמאי אתו רבנן - אמרו ליה, שדרי לן רבנן לגבי דמר למיבעי רחמי אמיטרא (כשירד מהגג, והתחיל לרדת גשם, שאל את החכמים לשם מה באו אליו, ואמרו לו שבאו לבקש ממנו להתפלל על הגשם). אמר להו, ברוך המקום שלא הצריך אתכם לאבא חלקיה. אמרו ליה, ידעינן דמיטרא מחמת מר הוא דאתא, אלא לימא לן מר הני מילי דתמיה לן (אמרו לו אנחנו יודעים שהגשם בא בזכות תפלתך ותפלת אשתך, אבל בכל אופן ללמוד תורה אנו צריכים ותסביר לנו כמה הנהגות מוזרות שנהגת מאז שפגשנו אותם בשדה).

זהירות מגזל זמנו של מעביד: מאי טעמא כי יהבינא למר שלמא לא אסבר לן מר אפיה (מדוע לא הפנית פניך אלינו כשאמרנו לך שלום?) - אמר להו, שכיר יום הואי, ואמינא לא איפגר (אמר להם שהוא שכיר יום ואם יפנה אליהם נמצא שהוא גוזל את מעבידו). מזה עלינו ללמוד כמה צריך זהירות שלא לגזול את זמנו של המעביד, בפרט שיש שמנצלים הרבה מזמנו של המעביד כדי לסדר את כל ענייני הבית, ומצלצלים על חשבון המשרד וגוזלים מחיר השיחה, ובזמן שמדברים לא עובדים. שמירת חפצים שאולים: ומאי טעמא דרא מר ציבי אחד כתפיה וגלימא אחד כתפיה (מדוע לא הניח מר את כלי העבודה על הגלימה שלא ייפצע?). אמר להו, טלית שאולה היתה, להכי - שאלי, ולהכי - לא שאלי (הגלימה איננה שלי אלא שאולה ללבוש ולא להניח עליה עצים).

זהירות מהשחתת חפצים: מאי טעמא כולה אורחא לא סיים מר מסאניה, וכי מטי למיא סיים מסאניה (מדוע הלכת יחף ורק במים נעלת נעליך?). אמר להו, כולה אורחא חזינא, במיא - לא קא חזינא (בדרך רגילה אני יכול להמנע מלדרוך על מכשולים ואילו במים איני יכול - והוא היה עני ורצה לשמר את מנעליו). מאי טעמא כי מטא מר להיזמי והיגי דלינהו למניה (מדוע הגביה בגדיו במקום של קוצים במקום להגן על ידי הבגדים על רגליו) - אמר להו, זה מעלה ארוכה וזה - אינה מעלה ארוכה (הבגד עלול להקרע מהקוצים, ואילו שריטה על הרגל מתרפאת). קדושת עיניים ומחשבה: מאי טעמא כי מטא מר למתא נפקא דביתהו דמר כי מיקשטא (מדוע אשתך יצאה מקושטת?) אמר להו, כדי שלא אתן עיני באשה אחרת. מאי טעמא עיילא היא ברישא והדר עייל מר אבתרה, והדר עיילינן אנן (מדוע אשתך נכנסה ראשונה לבית ואתה אחריה ואנחנו בסוף?) - אמר להו, משום דלא בדקיתו לי (לא רציתי שתכנסו והיא בדירה לבד). התחשבות צודקת: מאי טעמא כי כריך מר ריפתא לא אמר לן איתו כרוכו (מדוע לא הזמנת אותנו לאכול עמך?) - משום דלא נפישא ריפתא, ואמינא לא אחזיק בהו ברבנן טיבותא בחנם (אני עני ואין לי מספיק לחם לאורחים ותכירו לי טובה בחינם). מאי טעמא יהיב מר לינוקא קשישא חדא ריפתא ולזוטרא תרי (מדוע חלקת לקטן מנה גדולה, ולגדול קטנה?) - אמר להו, האי קאי בביתא, והאי יתיב בבי כנישתא (הגדול בבית ויכול לאכול במשך היום, ואילו הקטן חזר מבית המדרש ולא אכל שם כל היום והוא רעב יותר). מעלות הצדקה: ומאי טעמא קדים סלוק ענני מהך זויתא דהוות קיימא דביתהו דמר, לעננא דידיה (במה זכתה אשתך שהעננים הגיעו מצידה?) - משום דאיתתא שכיחא בביתא, ויהבא ריפתא לעניי ומקרבא הנייתה [ואנא יהיבנא] זוזא, ולא מקרבא הנייתיה (זכותה גדולה בכך שהיא נותנת לעניים אוכל ויש להם הנאה מיידית מהצדקה שלה, ואילו אני נותן כסף והם צריכים לטרוח ולקנות בו מאכלים). תפלה על הרחוקים: אי נמי הנהו ביריוני דהוו בשיבבותן, [אנא] בעי רחמי דלימותו, והיא בעיא רחמי דליהדרו בתיובתא, [ואהדרו] (בגלל עוד עניין זכתה לכך, לפי שהיתה מתפללת על בריונים שהיו בשכנותינו שישובו בתשובה ואילו אני התפללתי עליהם שימותו) עכת"ד הגמרא.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il