- הלכה מחשבה ומוסר
- נדרים ושבועות
- מדורים
- קול צופיך - הרב מרדכי אליהו
6676
הנה בהקדים להלכות צדקה אם פירש בפיו או שלא חשב אלא בליבו, נביא מדבריו של הגאון הגדול חכם יעקב מוצפי זצוק"ל שהיה ראב"ד של העדה החרדית הספרדית בירושלים, שהיה אומר שכשמבקשים מהקב"ה שהוא בורא הכל והכל שלו, אין לבקש בצמצום אלא בשפע גדול, כי אין גבולות אצלו יתברך שמו ויתעלה, כך אנחנו אומרים גם בעניין הצדקה. והנה, הנביא אומר בעניין הצדקה: (הושע י, יב) 'זִרְעוּ לָכֶם לִצְדָקָה קֶצְרוּ לְפִי חֶסֶד'. וכך פירשו את הפסוק, שכאשר זורעים חיטה אחת, לא צומחת כנגדה אלא חיטה אחת, אלא שיבולת שלמה (לפחות) צומחות, ויכול להיות בה עד פי ארבעים או חמישים ממה שזרע. כך בצדקה, לא יאמר אדם שיקבל את שכרו כפי מה שנתן, ואם נתן (לדוגמא) 100 ₪ לצדקה יקבל אותם בחזרה, אלא יקצור כמו שקוצרים את החיטים שזרעו, ויכול להיות פי כמה עשרות מונים יותר ממה שנתן, כי הקב"ה משלם בעין יפה ובידו המלאה העשירה והפתוחה. ויעשה כל אדם חשבון, שאותם עשרות מונים יותר שקיבל, מסוגלים "להפרות" שוב כדוגמתם, ואם יתן מהם לצדקה, יקבל מהם שוב פי כמה עשרות מונים, וכך ככל שירבה בצדקה ירבה לו השפע והברכה בעולם הזה ובעולם הבא.
שכר הנותן צדקה בבכיה והנותן בשמחה
חכם מנשה שלו היה אומר בשם מרן גאון עוזנו ותפארתנו בעל ה"בן איש חי" זיע"א, שהיה דורש בעניין הצדקה את הפסוק: 'הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע, בא יבוא ברינה נושא אלומותיו'. וכך היה אומר, יש גבאי צדקה שמגיע לבית אחד, ובעל הבית בוכה לפניו שאין לו ממה לתת, וכי הממשלה לוחצת ודוחקת, ועול הפרנסה קשה מנשוא, וכך בוכה ובוכה עד שנותן לבסוף כסף לצדקה. ויש שמגיע לבית, ומייד כשמפרט את סיבת בואו, שמח בעל הבית ומייד מבקש ממנו לבוא למחרת, וכשבא למחרת מקבל ממנו בעין יפה ונדיבה. זהו שאומר הפסוק, מי שנותן בבכייה, מקבל את שכרו כפי שנתן ולא מקבל יותר אלא 'נושא משך הזרע' בלבד. אבל מי שהוא בגדר "בוא יבוא ברינה" שנותן בשמחה ובטוב לבב, אזי שכרו גדול ועצום, וזהו "נושא אלומותיו" ולא יקבל שכר רק כפי מה שנתן. ולפי זה, יש להתייחס למצות הצדקה בכובד ראש ולא להקל בה, ועיקר העיקרים הוא לתת אותה בשמחה עצומה ובטוב לבב.
שמחה בקבלת הצדקה
כשם שיש מצוה לתת צדקה בשמחה ובטוב לבב, כך יש מצוה "לקבל" צדקה בשמחה וללא כעס. הנה ישנם עניים שלא "מסתפקים" במתנה מועטת, ואף יש הזורקים את המטבע הקטן של הנותן בפניו ממש - הנה יש לדעת שהברכה חלה בצדקה גם מצדו של המקבל, ועל כן יקבלו כל מתת יד בשמחה ובמאור פנים, ובאופן זה יזכו לברכה מרובה, ולא יצטרכו לבסוף לא לידי מתנות בשר ודם ולא לידי הלוואתם.
חלות צדקה בפה ובלב
מעלת מצות הצדקה גדולה ועצומה למאוד, והלכות מיוחדות נוהגות בה. בשונה לכל מקח שבעולם, שלא יחול אלא אם מפרשים את הדברים בפה או שכותבים בשטר, פעמים שהצדקה חלה אפילו אם רק נתחייב בליבו. התורה התייחסה בשתי מקומות על אופן החיוב של הצדקה, במקום אחד התורה כותבת: (כי תצא, דברים כג, כד) 'מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה' אֱלֹקֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ ', מכאן שצדקה חלה דוקא אם מפרשה בפיו. במקום אחר כתוב: (דהי"ב כט, לא) 'וַיָּבִיאוּ הַקָּהָל זְבָחִים וְתוֹדוֹת וְכָל נְדִיב לֵב עֹלוֹת', מכאן שנדיבות חלה גם בלב. והנה, למרות שמקור ההתייחסות של התורה קאי בעניין קדשים, ילפינן חולין מקדשים, כאשר יבואר להלן.
התחייבות לצדקה "בלי נדר", בפה, ובלב
פעמים רבות אדם שומע שעושים מגבית מיוחדת ליתומים ואלמנות, לישיבות, לחתן וכלה וכל כיו"ב, ופעמים שהוא משתתף בתרומה ומתחייב סך כך וכך לצדקה. יש לידע שאם אומר "אני מתחייב סך 10 שקלים (לדוגמא) בלי נדר", לא מועיל מה שאומר "בלי נדר" אלא חייב לתת את מה שנדר כיון שפתח ואמר "אני מתחייב". אבל אם פתח ואמר "בלי נדר, אני נותן סך 10 שקלים (לדוגמא)", לא מחוייב לתת מדין נדר, ועל כל פנים ישתדל שלא להפר את דבריו למרות הכל, כי מעלת הצדקה רבה ועצומה ושכרה רב וגדול עד למאוד. ויש שלא מתחייבים בפירוש לתת צדקה, אלא חושבים בלבם שהם מעוניינים להשתתף במצוה ולתת סך כך וכך לצדקה, באופן זה נגענו בשני הפסוקים המוזכ"ל. (והיה מעשה באדם שפחד מבניו ולא מסר את צוואתו בחייו, וכשהרגיש שקרבה שעתו, קשר את הצוואה לירכו, ולאחר שנפטר גילו את הצוואה, ואמרו שמצד אחד יש דין שחייב למסור את הצוואה כדי שזו תחייב את הבנים, וכל עוד שמר אותה לעצמו אין היא מחייבת כלום, ומצד שני יש דין שמצוה לקיים דברי המת, כך שגם אם לא חלה התחייבות, פעמים שמחוייבים בה מדין אחר). הנה מרן בשו"ע בהלכות צדקה הביא שתי דעות בעניין זה, וז"ל: (חו"מ סי' ריב, ס"ח) "קנה קרקע אדעתא שיעשנו הקדש ולא הוציא מפיו כלום - יש אומרים דכיון שגמר בלבו לתת לצדקה חייב ליתן. ויש מי שאומר דאף על גב דכתיב כל נדיב לב עולות, חולין מקדשים לא ילפינן. והאידנא כל הקדש יש לו דין חולין שאין הקדש עתה לבדק הבית ואינו אלא לצדקה, הילכך כל שלא הוציא בשפתיו אינו כלום. הגה - ויש להחמיר כסברא הראשונה", עכ"ל.
הנה יש לדעת שבכללי הפסיקה של השו"ע, מרן זכה לרכז הלכות שהתקבלו בכל תפוצות ישראל יותר משאר ספרי ההלכה שקדמו לו. הנה הרי"ף והרא"ש סיכמו את כל ההלכות שנלמדו בכל סוגיה בש"ס, וכתבו אותם כסדר המסכתות. למרות שיפה עשו, היה הדבר מקשה על מציאת הלכות מסודרות, כיון שבסוגיות הש"ס בלולות הלכות שונות מעניינים שונים, ולדוגמא במסכת שבת אין רק הלכות שבת בלבד, וכיו"ב. בראות הרמב"ם שהדבר באמת מקשה על הלומדים, החליט לקבץ את ההלכות בקבצים מיוחדים לפי עניינים, והדבר הקל מאוד בתקופתו על הלומדים. ואף על פי כן, הרמב"ם כתב הלכות שגם אינם אקטואליות בתקופתו ולא היתה המלאכה מושלמת מבחינת ההקלה של דורשי ידיעת ההלכות. בא מרן הבית יוסף אחריהם, וקיבץ את ההלכות של שלושת עמודי ההוראה הנ"ל, ופסק הלכות הנוגעות לכל בית ישראל בכל הזמנים, ומשום כך זכה ובכל תפוצות ישראל קיבלו את פסקיו הלכה למעשה. והנה, יש מקומות ובהם לכאורה לא ברור כיצד יש לנהוג למעשה, מאחר ומרן כתב מספר דעות על אותה ההלכה - לשם כך מסר מרן בהקדמתו סימנים ברורים על פיהם ידע הלומד מהי ההלכה הפסוקה. אחד הכללים הוא, שכשמרן כותב בהלכה שתי דעות, יש וכתובים בצורת "יש אומרים ויש אומרים" ויש וכתובים בצורת "סתם" (כלומר בלי להזכיר שיש אומרים כך אלא מרן כותב בסתמות את המעשה אשר יש לעשות) ואחר כך בשם "יש אומרים". והכלל הוא, שבכל מקום שכותב מרן "יש ויש" (כנ"ל), צריכים לפסוק כדעה האחרונה - הלכה כ"ויש". אבל כשמרן כותב בצורת "סתם ויש", יש לפסוק כדעה הראשונה הכתובה בסתם. ומה שמרן כתב את שתי הדעות למרות שאין לנהוג אלא כאחת מהן, הוא כדי לתת מקום לרוצים להחמיר, שלא תהיה זו חומרא ללא מקור ואסמכתא. ורמזו זאת בפסוק 'י הודה א תה - י ודוך א חיך, ידך בעורף אויביך', כלומר, שכשיש י"א וי"א - הרמוזים בר"ת של ארבעת המילים הראשונות בפסוק - ההלכה היא "בעורף" כלומר הלכה כ"ויש".
כיון שכך, בהלכה הנ"ל כותב מרן בצורת יש ויש, והדעה האחרונה כתבה שאין חיוב בנתינת צדקה בלב. ומכל מקום, כיון שהרמ"א כתב בפירוש שיש להחמיר כסברא ראשונה המוזכרת במרן, והיא הדעה שמחייבת את הנודר לצדקה אפילו אם נדר בלבו, כך יש להחמיר ולנהוג, בפרט שבענייני צדקה שכרה רב ומעלתה עצומה ומועילה.
נדר במחשבה המחייב לכל הדעות
יש הנודר במחשבה ומתחייב גם לדעת המקילים, והוא הנודר שגמר בליבו באופן מוחלט שיתן סך כך וכך לצדקה, באופן זה זה יותר חמור מאדם שסתם חשב בלבו שהוא יתן כך וכך לצדקה. כמו כן, אנו רגילים לומר שכל מה שנודרים לצרכי ישיבות ומוסדות צדקה, אין "להסתכסך" אתם, אלא יש לתת בעין יפה.
נדר "בטעות" מתי חל ומתי בטל
יש הנודר לצדקה "בטעות". והכוונה שאדם נדר את ערכו של חפץ מסוים, בחושבו שהוא שוה פחות ממה שהוא שוה במציאות, לדוגמא הוא התחייב לתת כערכו של גביע יפה הנמצא בביתו בחושבו שהוא שוה מאה ₪, ולאחר שהתחייב בירר ומצא שהוא שוה מאתיים ₪ או יותר, אין זה מחייב אותו, כיון שהיה זה כעין "מקח טעות", ולא התחייב במה שחשב מתחילה. כמו כן, אדם נדר סכום כסף בחושבו שיש לו את הסכום הזה בחשבון הבנק שלו וכד', ולאחר בירור מצא שאין לו את הסכום הנדרש, גם כן חשיב כנדר בטעות, ולא מחוייב לקיים את נדרו, כיון שהיה זה בטעות. וכל זה בתנאי שיאמר שאילו היה יודע שאין לו את הסכום הנדרש, או שאמר שאילו היה יודע שהחפץ שנדר או ערכו שוה יותר ממה שחשב לא היה נודר, אז אין בנדרו כלום, אבל אם לא פירש כן, אלא בסתם אמר שיתן את ערכו של החפץ או שאמר שיתן סכום כך וכך לצדקה, לא יכול לחזור בו גם אם יתברר שאין לו ממה לשלם או שהחפץ שנדר או ערכו שוה יותר ממה שהיה מעלה בדעתו.
צדקה בדבר שלא בא לעולם
יש הנותן צדקה בדבר שלא בא עדיין לעולם. לדוגמא, אדם רואה קרקע מסוימת, וחושב בלבו שיתן אותה להקדש או לצדקה, באופן זה לא חלה ההתחייבות שלו, כיון שאין זה בידו עדיין כלל, ואין אדם מקדיש ולא מקנה דבר שלא בא לעולם. ועל זה כתב הרמב"ם וז"ל (הל' מכירה פכ"ב ה"א): "אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, בין במכר בין במתנה". ומכל מקום, אם אמר שהוא נודר שלכשיעלה בידו לקנות אותה ותהיה שלו, או אז הוא יתן אותה להקדש או לצדקה, אז חייב לקיים את דבריו מדין נדר. וזהו שאומר ה"אור החיים" הקדוש, שיעקב השביע את עשיו שימכור לו את הבכורה ואמר לו "השבעה לי", ואחר כך כתוב "ויבז בעיניו את הבכורה", "וימכור את בכורתו ליעקב". וקשה, לשם מה צריך היה יעקב אבינו להשביע את עשיו על כך?, אלא, שידוע מה שכתוב "אשר פיהם דיבר שוא", ועל זה היה אומר האב"ע ששבועתם של הגוים לא מחייבת אותם וכולה שקר, אבל יעקב אבינו שהיה איש תם ויושב אוהלים ידע היטב שאין קניין חל על דבר שלא בא לעולם, ואז עדיין לא היתה נפק"מ בבכורה שעדיין לא היו קרבנות וכד', לכן היה צריך להשביע אותו כדי ששבועתו תחייב אותו למרות שזה עדיין לא בא לעולם.
אם מותר לשנות צדקה, והנהגת הגבאי עם הצדקה
כתוב בשו"ע (יו"ד סי' רנט סעי' א'): "האומר סלע זו לצדקה, או שאומר: הרי עלי סלע לצדקה, והפרישו, עד שלא בא ליד גבאי יכול לשנותו, בין ללוותו לעצמו בין ללוותו לחבירו, ויפרע אחר תחתיו. משבא ליד גבאי אסור ללוותו, בין לו בין לאחר בין לגבאי. והוסיף הרמ"א: דאין הצדקה כהקדש". ואם יש לגבאי כסף לצדקה, לא ישים את כולו בבנק, אלא רק חלק ממנו, וישאיר חלק כסף מזומן, והטעם כדברי הרמ"א "שמא יבואו עניים ולא יהיה להם מעות לחלק".
והוסיף הרמ"א: "אבל צדקה שאינה עומדת לחלק, רק הקרן יהא קיים ויאכלו הפירות, שרי". כלומר, אם הגבאי לוקח את הכסף ועושה קרן, ואוכל ממנה פירות - מותר לו לשים את הכסף בבנק.
נדר ושבועה שנאמרו מתוך כעס ומחלוקת
זוג שמתקוטטים והגיעו לידי כך שהבעל נדר שהוא יגרש את אשתו, והיא גם מתוך כעסה נדרה שהיא מתגרשת ממנו, ולאחר ש"חמת המלך שככה" התחרטו על דבריהם, ועמדו בפני בעיה שכן נדרו להתגרש זה מזה, כיצד עליהם לנהוג, והרי על פי רוב הם גם מתביישים לגשת לרב ולספר לו על מטרת מריבתם, כיצד עליהם לנהוג? הנה יש האומרים שכל נדר שנובע מתוך כעס והשתלחות ומחלוקת אינו חל (עיין שו"ע יו"ד סי' רנ"ח סעי' יא).
היה ת"ח חשוב שהיה אחד מרבני הישיבה, והיה כעסן וקפדן גדול, וכיון שבישיבה לא היה לו על מי לפרוק את כעסיו ואת קפדנותו, היה פורק הכל על אשתו בבואו לביתו, וכל דבר קטן שלא היה נראה לו היה מעלה את כעסו ביותר. מתוך כעסו, היה נודר נדרים ושבועות שלא יעשה ולא ידבר וכדו'. מדי פעם היה נכנס לראש הישיבה שיתיר לו את נדריו, והיה ראש הישיבה ממנה שלושה תלמידים שישבו להתיר לו את נדרו. כשביקש ממני ראש הישיבה לשבת בבית הדין ולהתיר את נדרו, התפלאתי לראות שהיה חוזר אותו ת"ח כל כמה ימים עם נדרים שונים שהיה אומר מתוך כעסיו. פניתי לראש הישיבה זיע"א פעם ואמרתי לו שצריכים לחנך אותו. אמר לי הרב שהוא עקשן, ואין מה לעשות. אמרתי לו שיאמר לו מעתה שכל מה שהוא נודר, שיהיה על דעתו, ולא רצה לקחת על עצמו, או אז אמרתי לו שאני מוכן לקחת את זה על עצמי, ואמרתי לאותו רב שמעתה כל מה שהוא נודר, זה על דעתי, וכך התבטלו נדריו בזה אחר זה, והתמעטו מעלליו לחיים טובים ולשלום.
אמירה שהיא כנדר
א. אם אמר לבחור ישיבה עני: "בחתונה שלך אני אביא לך מתנה גדולה" - זה כמו נדר לצדקה ואינו יכול לחזור בו. ויש מחלוקת אם פירוש "גדולה" מתייחסת למקבל או לנותן, וע"כ צריך להחמיר לפי הנותן.
ב. אם אמר: "אני מנדב חפץ מסויים ששוויו מאה שקלים לצדקה", והתברר ששוויו מאתיים שקל - אינו יכול לחזור בו (עיין לשו"ע יו"ד סי' רנ"ח סעי' יג).
קנה דרבא
תקנו שמשביעין את האדם לא על דעתך אנו משביעין, אלא על דעת בית דין משום קנה דרבא. פעם אחת בא אדם ותבע את חברו שהוא חייב לו כסף ולא שילם לו. הלה טען לרבא: אני שלמתי לו. לפי ההלכה משביעין אותו שבועת היסת. א"ל: תשבע. אמר הלה לתובע: אלך וארחץ ידי לפני שאני נשבע וטול את המקל שלי בידך. מקל זה היה חלול והכניס לתוכו את הסכום שהיה חייב. לאחר מכן הוא נשבע ששילם לו את הכסף. התובע מרוב כעסו נטל את הקנה וזרקו לרצפה והנה הוא נשבר וראו את הכסף. ומאז תקנו שלא על דעתך אנו משביעין אלא על דעת בית דין.
נשבעתי ואקיימה
כתוב שלא יהא אדם רגיל בנדרים. אבל אם נשבע כדי לזרז עצמו ללמוד תורה - מותר (שו"ע יו"ד רג, סעי' ו - ז).
ואומרים חז"ל "כל הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו" (סוכה נ"ב ע"א). יצר הרע היה בא ואומר לדוד המלך ע"ה: מדוע אתה לומד תורה כל היום, והרי אתה מלך, ותפקיד המלך לעסוק במלחמות ובמשפט העם? וכששמע זאת דוד המלך, מיד נשבע שהוא ישב וילמד תורה, וכיון שנשבע הוא חייב לקיים זאת, וזהו שכתוב "נשבעתי ואקיימה" (תהלים קיט, קו).
כתיבת שם התורם
אומר הרשב"א (תשובות הרשב"א סי' תקפ"ב): אם אדם נדב דבר מה לבית הכנסת, יניח שלט שבו כתוב שהוא נדב זאת. ויש לשאול: לשם מה יפרסם עצמו, והרי אדרבה יעשה מעשיו בצנעא? אלא כיון שזה גורם לאנשים אחרים לתרום, לכן זה מותר. כלומר תליית השלט אינה לשם גאוה אלא כדי לעורר אחרים שיתרמו (עיין לשו"ע יו"ד סי' רמט סעי' יג ברמ"א).
מעשר כספים
דרך אגב, בכסף של מעשר כספים יכול לקיים מצוות שלא חייב בהם. אבל מצוות שהוא חייב בהם, כגון: אם רוצה לקנות טלית או תפילין, ואין לו הרבה כסף ורוצה לקנות תפילין מהודרות- מותר לקנות מכספי מעשר את המחיר הנוסף על מחיר תפילין רגיל.
מתנות לאביונים ממעשר כספים
דבר שהוא חייב בו, כגון מתנות לאביונים - אינו יכול לתת מכספי מעשר.
אבל אם נתן שתי מתנות לשני אביונים יצא כבר ידי חובה, ואח"כ יכול לתת לאביונים אחרים מכספי מעשר.
מוטב להרבות במתנות לאביונים
וכתב הרמב"ם (פ"ב מהל' מגילה הי"ז): "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לרעיו שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה שנאמר 'להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים'".
ז' אדר - יום פטירת משה רבנו
הורונו חכמינו שפרשת תצוה נקראת לעולם בשבוע שחל בו ז' באדר, יום לידתו ופטירתו של משה רבנו עליו השלום. ורמוז דבר זה בפרשת 'תצוה', שכן בכל פרשיות התורה החל מפרשת שמות, מוזכר שמו של משה רבנו עליו השלום, חוץ מפרשת תצוה. והטעם הוא, משום שמשה רבנו מסר נפשו על עם ישראל אחרי שחטאו בחטא העגל, והתפלל מאה ועשרים תפילות, ואמר (פרשת כי תשא, לב, לב) "מחני נא מספרך אשר כתבת", ולא זז משם עד שמחל להם הקב"ה מחילה גמורה ואמר לו "סלחתי כדברך", ומשום שקללת חכם אפילו על תנאי באה, נתקיים בזה, והיה צורך למחות את שמו של משה רבנו, וקיים זאת הקב"ה בפרשת תצוה.
ואמרו דרך רמז, "מחני נא מספרך " - מספר כ', היינו מהפרשה העשרים, היא פרשת תצוה.
כשהפיל המן את הגורל ויצא לו חדש אדר, שמח ואמר בלבו: בחדש זה מת אבי התעודה. אך לא זכר כי היא עת הלידה (עיין רש"י מגילה דף י"ג ע"ב) שכתב: "כדאי הלידה שתכפר על המיתה"). וכשנגזרה הגזרה באו ואמרו למרדכי שיעמוד בתפילה על עם ישראל. ופנה מרדכי ואמר למשה רבנו: עמוד בתפילה על עם ישראל ! שהרי אתה קשור לענין. אמר לו משה רבנו: אם תהיה איתערותא דלתתא, תהיה גם איתערותא דלעילא, אתה תתחיל להתפלל, ואני אתפלל מלמעלה.
ואז היתה סיעתא דשמיא, ורווח והצלה היו לישראל, "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשנאיהם". ואמרו חכמי המוסר, שלא רק שלטו על שונאים גשמיים, אלא גם ע המקטרגים והשטן. וזכו ל"קיימו וקבלו" את התורה בשמחה, וזה שנאמר (אסתר ח, טז) "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר". ואמרו חז"ל: אורה - זו תורה.
חוסר צניעות - גורם לעניות
היה פעם אדם אחד מסכן חסר מזל, ובכל דבר שניסה לעשות, הפסיד. יום אחד הוא בא ובכה בדמעות שליש וביקש שאתן לו עצה. אמרתי לו, היום למדתי במסכת נדרים, והר"ן שם אומר כל מי שמברך ברכה לבטלה וכל מי שמזכיר שם שמים לבטלה בא לידי עוני (עיין נדרים דף ס"ד להר"ן שם), ושאלתי אותו, שמא אתה מברך מול אשתך והיא לבושה שלא בצניעות. והוא אמר לי, כן, אך אם אומר לה להתלבש בצניעות היא לא תקבל. אמרתי לו, תגיד לה שאם היא תתלבש בצניעות זו סגולה לעושר, ואם לא זה מביא עניות. ואכן הוא הלך ואמר לה, והיא כסתה ראשה והתלבשה צנוע, ומאז התהפך מזלו לטובה.
אך כמובן שלבוש צנוע זה מהדין, ולא מדין סגולה. ולכן אסור לברך כנגד נשים שלבושות שלא בצניעות, ואם בירך ברכותיו לבטלה. ואם באה אורחת לביתו ואין לה דרך ארץ והיא לבושה שלא בצניעות, והוא רוצה לקדש או לברך - יניח את הסידור מול עיניו ויקדש, או יעצום עיניו (ועיין לשו"ע או"ח סי' ע"ה סעי' ו' ולמש"ב שם ס"ק כט).
יום אחד הייתי על קברו של מו"ר אבי ואני רואה שבאים אנשים ומנשקים את קבר הרש"ש (שנמצא בסמוך לקבר אבי) וגם מצויות שם נשים שלבושות שלא בצניעות. אמרתי בליבי:למנוע מהם מלגשת לקבר הרש"ש איני יכול, אבל אם יתקרבו לקברו של מו"ר אבי, אמנע בעדם. כשהם נגשו לנשק גם את קברו של אבי, אמרתי להם: זה קבר של צדיק ומי שאינה לבושה בצניעות שלא תגע בקבר! ואז אחת הנשים אמרה שאמא שלה היתה תמיד אומרת לה שכשבאים לקברי צדיקים יש ללבוש כיסוי ראש, והיא הוציאה מתוך התיק שלה צעיף וכסתה ראשה. אמרתי לה: אי אפשר רק לכסות את הראש, והידיים נשארות מגולות.
ואומרת הגמרא בתענית (כ"א ע"ב וכ"ב ע"א): "אבא אומנא הוה אתי ליה שלמא ממתיבתא דרקיעא כל יומא ולאביי כל מעלי יומא דשבתא לרבא כל מעלי יומא דכיפורי הוה קא חלשא דעתיה דאביי משום דאבא אומנא אמרו ליה לא מצית למיעבד כעובדיה ומאי הוו עובדיה דאבא אומנא דכי הוה עביד מילתא הוה מחית גברי לחוד ונשי לחוד ואית ליה לבושא דאית ביה קרנא דהוות בזיעא כי כוסילתא כי הוות אתיא ליה איתתא הוה מלביש לה כי היכי דלא ניסתכל בה ואית ליה דוכתא דצניעא דשדי ביה פשיטי דשקיל דאית ליה שדי ביה דלית ליה לא מיכסיף כי הוה אתרמי ליה צורבא מרבנן אגרא מיניה לא שקיל ובתר דקאי יהיב ליה פשיטי ואמר ליה זיל בריא נפשך".
"צניעות" - הכוונה לפי הפשט בבגדים. אך ישנה צניעות לאדם בפנימיותו בבחינת "והצנע לכת עם אלוקיך" (מיכה ו, ח) - כל דבר שעושה יעשה בצניעות. אבל כדי ללמד את האחרים - מותר לפרסם.
ועמך כולם צדיקים
כשבאתי לגור כאן בשכונת 'קרית משה'. פעם אחת הגעתי לבית הכנסת ביום כיפור ואני רואה שכל הציבור עם נעלי עור והתפלאתי עד מאד, ואמרתי להם שזה אסור.
והנה התחילו להתפלל מוסף והחזן אומר בקטע של "ובכן היה לאין" - "אבל נתת לנו ה' אלוקינו את יוה"כ הזה וכו' יום שהוא אסור באכילה ושתיה וכו' ובנעילת הסנדל". אמרתי לו, כיצד אתה אומר כך, והרי אתה נועל נעליים ? הוא לא יכל לענות לי כיון שהיה באמצע התפילה, אבל אמרתי לו שהוא יכול להוציא את הנעליים. בשכונה זו גר אדם עשיר בשם רבנו פוליטי, וגם הוא היה מתפלל באותה ביכ"נ, אמרתי לו: הקב"ה נתן לך עושר גדול, לשנה הבאה תקנה מאה זוגות נעלי בית ותשים אותם בכניסה לבית הכנסת בערב יום כיפור, וכל אחד יקח מהם, ומי שירצה לקחתם לביתו שישלם, ומי שירצה להשתמש בהם ולהחזירם, שיעשה כרצונו, וכך היה, ואנשים באו ולקחו מהן.
היתה תקופה שלא היו כולם קונים אתרוגים ולולבים. פעם אחת באתי עם ילדי הקטנים להתפלל בבית הכנסת בחג הסוכות, וראיתי שמכל האנשים בבית הכנסת רק לרב ולחזן יש לולב ואתרג. לי גם היה לולב ואתרג, וכן לילדי הקטנים שהיו בני שש ושבע שנים, והנה באו ובקשו ממני ליטול את הלולב והאתרג שלי, אך אמרתי להם שיקחו מהילדים הקטנים, אע"פ שכתוב שקטן קונה ואינו מקנה, וזאת כדי ללמדם שאפילו לילדים הקטנים יש לולב ואתרג.
כיום ב"ה כולם קונים לולבים ואתרגים מהודרים.
בחו"ל היתה שאלה, אם מותר לקחת הדס יבש או לולבים בירושה מהסבא וכדו', מכיון שהיה מחסור בארבעת המינים. כיום ב"ה יש משלוחים בכל העולם וכולם קונים ארבעת המינים (עיין לשו"ע סי' תרמ"ה סעי' ה' ולמש"ב שם).
עולם חסד יבנה
אנחנו אומרים תמיד, בדור שלנו ב"ה יש מצוות ומעשים טובים יש חסד, לא רק בפורים אלא גם בערב פסח יש לנו בשכונה כמה צדיקים שמחלקים 'קמחא דפסחא' למי שנזקק, ויש שעושים בסתר ונותנים לאגודה והם מחלקים.
כתוב "אמרתי עולם חסד יבנה" - ב"ה יש חסד, יש תורה, מצוות ומעשים טובים. ואנו אומרים:
רבש"ע "בצדקה תיכונני", אנחנו רוצים משיח צדקנו במהרה בימינו, יראו ענינו וישמח לבנו,
ויהי רצון שנזכה להקריב קרבן פסח השנה בבית המקדש.
איך ללמוד גמרא?
איך מתגברים על מידות רעות?
האם מותר לקנות בבלאק פריידי?
סוכת עראי דיגיטלית
פיתרון יוסף לחלומו של פרעה
הסוד שמאחורי חגיגות פורים בעיר ירושלים
למה ללמוד גמרא?
הסוד שעומד מאחורי מנהג "התשליך"
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
הלכות שטיפת כלים בשבת
מה המשמעות הנחת תפילין?
