ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ויקחו לי תרומה – נתינה שיש בה הנאה ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות תרומה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אדר תשס"ז

ויקחו לי תרומה – נתינה שיש בה הנאה

מתוך 'קול צופייך' גיליון 394



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

פרשתנו פותחת בציווי שציוה הקב"ה לכל איש ישראל להרים תרומה לצורך הקמת המשכן - "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה, א-ב).

ויש לשאול, מדוע נאמר "ויקחו" היה צריך לומר " ויתנו לי תרומה", או " והביאו לי תרומה" ?
ונראה לבאר זאת על פי דיני קידושין. אם האיש נותן לאשה טבעת ואומר לה: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל" - היא מקודשת. אבל אם האשה היא זו שנתנה את הטבעת לאיש ואומרת לו: "הריני מקודשת לך בטבעת זו" - כל דבריה בטלים ומבוטלים. אבל אם נתנה האשה כסף לאדם נכבד וחשוב, ויש לה כבוד והנאה בעצם לקיחתו את הכסף ממנה, ואמר לה: באותה הנאה שקבלתי ממך את הכסף תהיה מקודשת לי - היא מקודשת.

כך הקב"ה אמר לעם ישראל: אתם מקודשים לי כמו שכלה מקודשת לבעלה. אבל הרי אין לנו את האפשרות לתת לקב"ה מאומה שהרי הוא אדון הכל, ואין דבר בעולם שאיננו מאיתו יתברך שמו ויתעלה ? אלא יש לנו הנאה מכך שהקב"ה קיבל את תרומתנו למשכן, ואנו גם מקבלים כבוד, ולכן נאמר "ויקחו".

ויקחו לי - לשמי
על הפסוק "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה", מבאר רש"י: "ויקחו לי תרומה - לי לשמי".
מדברי רש"י אנו למדים, שכל מה שאדם עושה צריך להיות לשם שמים, ואם למשל נותן צדקה יעשה זאת לשם שמים ובגלל שכך ציוה הקב"ה, ולא לשם כבוד כדי שיפרסמו את נדיבותו ואת צדקותו. וזהו שאומר רש"י: "לי - לשמי", לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה ( מעלתו של רש"י - היו אומרים, שרש"י כתב את פירושו בדיו של זהב, כי כל מילה היא מדוייקת. ויש שאמרו: מי שרוצה ללמוד רש"י, לא ילמד שפתי חכמים.

וכיום ישנם ספרים רבים המבארים את דברי רש"י, למשל ספר 'באר בשדה' שמאריך להסביר כל מילה ברש"י. ר"ת ורשב"ם נכדיו של רש"י שהיו גאוני עולם, היו אומרים: אנו יכולים לעשות פירוש על הש"ס כמו רש"י, אבל פירוש על התורה איננו יכולים לכתוב. כי רש"י ידע לברור איזה מדרש להכניס ואיזה לא, וגאונותו היתה גדולה מאד.

כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי
שלמה המלך ע"ה אומר במשלי "כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן" (משלי לא, כ) - הפשט הוא שהאשה הצדקת ברצותה להעניק מאכל לעני, היא נותנת לו את פרוסת לחם ומגישה לו שיאכל.
ואומר האר"י הקדוש, שכשנותנים צדקה לעני יש לכוון שֵם הוי"ה ברוך הוא, וכיצד ? המטבע שמושיט לעני - רומזת לאות יו"ד (שהיא דומה ליו"ד) של שם הוי"ה ברוך הוא, כף היד של נותן הצדקה - רומזת לאות ה"א (ה' אצבעות), וזרועו המושטת לעני - רומזת לאות וא"ו, וידו של העני - היא האות ה"א השניה. וזה הטעם ששלמה המלך כותב "כפה פרשה לעני", "כפה" - זה אותיות יו"ד וה"א, בפרוטה ובחמש אצבעות שבידה. "פרסה" - זה כנגד וא"ו, המרומז בהושטת זרועה לעני לתת לו את הנדבה. "לעני" - זה אות ה"א של קבלת העני את הצדקה.

והשבח שמשבח שלמה המלך את מעשה האשה הצדקנית הוא בכך שהיא מזדרזת לשלוח את ידה לעני לפני שהוא יושיט את ידו, כדי שיצא שם הוי"ה כדבעי. שאם הקדים העני והושיט את ידו לבקש אוכל מבעל הבית, הרי שהיפך את שם הוי"ה.

ולכן במשנה הראשונה במסכת שבת שבה מתואר אופני הוצאה מרשות לרשות בציור של עני העומד ליד חלון ביתו של בעל הבית ומבקש ארוחה לכבוד שבת, המשנה כותבת שאם פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעה"ב, או שנטל מתוכה והוציא - העני חייב. ומדוע מחייבים את העני המסכן שמבקש אוכל לכבוד שבת, בחטאת או אפילו בכרת וסקילה?

אלא כיון שהקדים העני והושיט את ידו לבקש אוכל מבעל הבית, הרי שהיפך את שם הוי"ה ולכן מתחייב.

ומזה ילמד כל אדם שכשרואה עני המתכונן לבקש צדקה, לא ימתין שיושיט לו את ידו לבקש את הצדקה, אלא יזדרז להושיט ראשון את ידו עם הפרוטה לעני, וכנ"ל.

ואני תמיד אומר, שעני שבא לבקש צדקה בעת התפילה, לא יעבור בין המתפללים בשעת קריאת שמע.

זהירות בכבוד חברו
אם עובר לידו עני, ואין לו כסף לתת לו, לא יכניס ידו לכיס אפילו ליטול ממחטה, כי העני יראה זאת ויחשוב שנותן לו כסף, וכיון שלא נתן לו, תהיה לעני הרגשה לו טובה, ולכן יזהר בזה.

שלמה המלך ע"ה אומר בקהלת (יב, יד) "כי את כל מעשה האלוקים יביא במשפט על כל נעלם". שואלת הגמרא (חגיגה ה' ע"א) מאי על כל נעלם ? אמר רב זה ההורג כינה בפני חברו ונמאס, ושמואל אמר זה היורק בפני חברו ונמאס. גם אם אדם הולך ברחוב בשעה שתים עשרה בלילה, ומחמת חולי, או אפילו אינו חולה, הוא יורק ברחוב, ולמחרת עובר שם אדם איסטניס ורואה את הרוק, והדבר גורם לו למיאוס - גם על זה הוא יתחייב.

לעומת זה - לפעמים אדם מקבל שכר עצום על מצוות צדקה שהוא עושה, למרות שלא ידע על כך כלל. הנה, אדם הלך ברחוב, ומכיסו הקרוע נפל מטבע של שקל אחד, ועבר אדם ומצא מטבע זאת, ושמח שמחה גדולה. ואם למשל אשתו של המצא היתה חולה, והיה צריך לקנות לה תרופות, אך בית המרקחת הקרובה למקום מגוריהם היתה סגורה, והיה צריך לנסוע באוטובוס לבית מרקחת מרוחקת יותר, ומחיר הנסיעה למשל שבעה שקלים והיו לו רק ששה שקלים, ובזכות השקל שמצא שילם את מחיר הנסיעה וקנה את התרופה לאשתו וכו' - כל זה נזקף לזכותו של בעל המטבע, אף על פי שהוא לא ידע כלל וכלל ממה שאירע. ועל אחת כמה וכמה כאשר אדם מקיים מצוות צדקה בכוונה גמורה.

לפיכך הרבה להם תורה ומצות
"רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר'" (אבות ו, יא). אנחנו אומרים, רבש"ע תן לנו מצוה אחת, ומדוע תרי"ג מצוות ? אלא אומר הרמב"ם (בפירוש המשניות - סוף מסכת מכות), לא כל אדם יכול לקיים את כל התרי"ג מצוות, ולא כל אדם יכול לקיים את כל המצוות בהתלהבות, ולכן נותנים לו תרי"ג מצוות, כדי שלפחות את חלקם יקיים בשמחה ובהתלהבות.

תיקון האדם בעולם
הגמרא בקידושין (דף לא ע"ב) אומרת: "רבי טרפון הוה ליה ההיא אמא דכל אימת דהות בעיא למיסק לפוריא גחין וסליק לה (כל פעם שרצתה אימו לעלות למיטה הוא היה גוחן על הרצפה והיא היתה עולה על גביו אל מיטתה), וכל אימת דהות נחית נחתת עלויה אתא (וכן עשה כשרצתה לרדת ממיטתה), וקא משתבח בי מדרשא. אמרי ליה עדיין לא הגעת לחצי כיבוד, כלום זרקה ארנקי בפניך לים ולא הכלמתה"?!

אומרים משמו של בעל הבא"ח זיע"א: מדוע לא אמרו לו 'יישר כח, ואשריך שאתה מקיים מצוה זו בצורה טובה ביותר' וכדו' ?

והוא מבאר: לפעמים אדם בא לעולם כדי לקיים מצוה מיוחדת, ואם הוא מקיימה כהלכתה, אומרים לו סיימת את תפקידך בעולם ותעבור לעולם הבא. רבי טרפון כיבד את אימו בחשק רב, וזה סימן שאת המצוה הזו הוא בא לתקן, ואם היו אומרים לו שקיים מצוה זו בשלמות, הרי שמיד היה עובר לעולם שכולו טוב, ולכן אמרו לו עוד לא הגעת לחצי כיבוד, היינו עוד לא קיימת את המצוה כדבעי, כדי שישאר בעולם הזה.

היה ת"ח חשוב שהיה כהן וגר בעיר העתיקה ובדרך כלל בכל מסיבה היו מכבדים את אחד הכהנים שיברך מדין "וקדשתו", אבל אותו אף פעם לא כיבדו, וכל פעם שניסו לכבד אותו היתה סיבה שמנעה זאת, ונתנו את הכיבוד לכהן זקן יותר וכדו'.

פעם אחת כשהיה עוצר בעיר העתיקה, הגיע אותו כהן לגיל שישים, ובאחת הסעודות כיבדוהו שיברך על כוס ברכת המזון, והוא בירך ומיד נפח את נשמתו, וכולם התפלאו על כך.

הרה"ג המקובל חכם אפרים הכהן זצ"ל (תלמידו של בעל הבא"ח זיע"א), אמר: כהן זה הגיע לעולם בגלגול כדי לתקן כוס של ברכת המזון, וכיון שבירך, סיים את תפקידו והלך לעולם שכולו טוב.

מעלתו של בעל הבא"ח זיע"א
הרה"ג חכם אפרים הכהן היה תלמיד ותיק של בעל הבא"ח זיע"א. בעל הבא"ח נהג בכל יום ללמוד לאחר התפילה עם תלמידיו. ומנהגם היה לשבת על גבי מחצלאות שהיו מונחות על הרצפה, ואת הנעליים היו מניחים בכניסה לבית המדרש.

פעם אחת, בעודם לומדים הגיע אדם אחד שרצה לשאול שאלה את בעל הבא"ח. בעל הבא"ח קם כדי לענות לו על שאלתו, וחכם אפרים הכהן ניצל את ההזדמנות ונטל את נעליו של הבא"ח ונישקם. חזר בעל הבא"ח וראה את מעשיו של חכם אפרים ואמר לו: "חכם אפרים מה אתה עושה?" ומהפחד נפלו הנעליים מידיו של חכם אפרים לרצפה.

לאחר זמן אמר חכם אפרים: "תאמינו לי שנשקתי את הנעליים של הבא"ח כמו שאני נושק תפילין" - זו ההערכה הגדולה שהיתה לבא"ח.

והיה אומר אחד הרבנים: הבא"ח בא בדור שלנו, אך הוא היה צריך לבא בדור של תנאים ואמוראים, וכנראה שבא לעזור לנו.

ואכן הוא עזר לנו הרבה בכל התיקונים שהביא בספרו 'לשון חכמים' ואנו משתמשים בזה. וחכמתו ותבונתו הגדולה היתה שידע לחבר את הפשט והקבלה ביחד, וזה הפלא ופלא.
וידוע שהוא כתב בהקדמה לספרו 'בן איש חי', שיש לו הרבה מה לכתוב אלא שאין לו כסף לצרכי הדפוס. כלומר אם היו נותנים לו את הכסף היה הבא"ח מכניס עוד דינים והלכות בספרו.

דרשה צמר ופשתים
כתוב (משלי לא, יג) "דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה". לכאורה הרי אסור לארוג צמר ופשתים יחדיו ? אלא "ותעש בחפץ" - היא עשתה כל דבר בנפרד.

זאת ועוד, בזמנם היו הנשים לובשות גלימה על בגדיהם. וכתוב בהלכה שאשה הסורגת ברחוב, זה פריצות (כתובות דף ע"ב ע"ב, ועיין לשו"ע אבה"ז סי' קטו סעי' ד'). וכאן השבח בפסוק הוא "ותעש בחפץ כפיה" - האשה עבדה רק עם כפות ידיה, ולא הניעה כלל את זרועותיה, ובכך שמרה על צניעותה.

מנין היו זהב וכסף במדבר ?
על המילה "תרומה", מבאר רש"י: "תרומה - הפרשה, יפרישו לי מממונם נדבה. ידבנו לבו - לשון נדבה, והוא לשון רצון טוב, פרישנ"ט בלעז [מתנה]".

ויש לשאול, מהיכן היה לעם ישראל במדבר כסף וזהב, והרי המדבר שומם וריק? אלא אומרים חז"ל שממון רב קבלו ישראל מביזת מצרים (במכת דם, וביציאת מצרים), וכן מביזת הים שהים פלט את כל האוצרות שהמצרים נטלו עמם, ואומרים חז"ל: "ומניין שביזת הים היתה גדולה מביזת מצרים, שנאמר ותרבי ותגדלי ותבאי בעדי עדיים, בעדי זו ביזת מצרים, עדיים זו ביזת הים, כנפי יונה נחפה בכסף זו ביזת מצרים, ואברותיה בירקרק חרוץ, זו ביזת הים, עם נקודות הכסף זו ביזת מצרים" (עיין סוטה דף י"א ע"ב).

ושאלה אשה משכנתה
כתוב (שמות ג, כב) "ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות".
אומר בעל אוה"ח הקדוש: אם ידעו ישראל שיקבלו ממון רב מביזת מצרים, לשם מה לקחו אשה מרעותה כלי כסף וזהב ושמלות? אלא כל זה כדי לגרום למצרים לרדוף אחרי בני ישראל ושיבואו לים סוף. הנה אחרי שהמצרים נתנו "בהשאלה" את בגדיהם וכו', אמר להם פרעה: ראו את בני ישראל שלקחו את בגדכם וכספכם, רדפו אחריהם !

פרעה רצה להתחכם למושיען של ישראל ואמר: כבר נשבע שלא יביא מבול לעולם, אך הוא לא הבין שעל כל העולם אינו מביא מבול, אבל הוא מביא על אומה אחת (עיין רש"י שמות א, י).
זאת ועוד, אמר הקב"ה לפרעה: אני לא אביא את המבול עליכם, אלא אתם תבואו אל המים, ושם "וינער ה' את מצרים בתוך הים" (שמות יד, כז).

תרומה למשכן - הרגל לצדקה
ואם כן היה הקב"ה מצווה בשעה שכל עושר מצרים צף על פני המים בביזת הים, שלא יגעו בני ישראל בחלקה מסוימת שתקבע מראש, כדי שכל אותו העושר שנמצא שם יהיה קודש לבניית המשכן, ומדוע ציוה את בני ישראל שיקחו מביזת הים ואח"כ יתנו תרומה למשכן?
אלא, רצה הקב"ה לזכות את ישראל, שיקחו את הכסף ויזכו בו, ויפרישו ויתנו מכספם. כלומר זה שלהם - והם נותנים.

מעלות בנותני צדקה
יש כמה מעלות בנותני הצדקה, יש הנותנים מכל לבם ולשם שמים, בלי קשר לצרה שפקדה אותם או כדי להרחיק כל צרה שלא תהיה, והיא המעלה הטובה והראויה ביותר. יש הנותנים צדקה בגלל שרוצים להרחיק ולמנוע כל מחלה או צרה שלא תבוא, וזו דרגה בינונית. אבל הדרגה הנמוכה יותר היא מי שנותן צדקה בגלל שפקדה אותו צרה והוא רוצה להרחיקה מעליו. ואומר הרב חיד"א, מעלות אלו רמוזות בפסוק "זהב וכסף ונחשת". זהב - ר"ת זה הנותן בריא, והיא המעלה הגדולה ביותר, כי הוא אינו נותן בגלל מחלה או צרה אלא הוא נותן בבריאות ונחת, ועל ידי זה תתמיד בריאותו ותתרחב שלוותו בזה העולם ובעולם הבא. המעלה השניה, כסף - ר"ת כשרואה סכנה פותח. והמעלה הנמוכה ביותר רמוזה במילה נחושת - שהיא ר"ת של נ'עשה ח'ולה ש'אומר ת'נו. הוא כבר במצב שאינו יכול לתת בעצמו, אלא מבקש מאחרים שיתנו עבורו.

אבני שוהם ואבני מילואים
כתוב "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת. ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים. וערת אילם מאדמים וערת תחשים ועצי שטים. שמן למאור בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים. אבני שהם ואבני מלאים לאפד ולחשן" (כה, ג - ז).

ידוע שערכן של אבנים טובות גבוה יותר מזהב וכסף, וכיון שהתורה מנתה את חומרי המשכן כסדר ערכם, היה מן הראוי למנות את אבני השוהם ואבני המילואים בתחילה כי הם יקרים יותר, ומדוע נמנו בסוף?
אלא, לעיל הזכרנו את ביאור רש"י למילה "תרומה" - "הפרשה, יפרישו לי מממונם נדבה". אבני השהם לא היו מממונם של הנשיאים, אלא העננים הביאום, ואינם תרומה מממונם האישי של הנשיאים, ולכן נמנו לבסוף.

זאת ועוד, בשעה שמשה רבנו הכריז שכל אחד יתן לעשיית המשכן כפי נדבת לבו זהב וכסף וכו', אמרו לו למשה רבנו שבהכרזה לבד לא יביאו עם ישראל תרומות, אלא צריך לשלוח גבאים מיוחדים שידפקו בדלת של כל בית אב ויקבלו את הנדבות. אמר להם משה, עם ישראל קדושים הם ויתנו מעצמם, וכן היה, ובאו ונתנו ביד נדיבה מאוד, עד כדי כך שבא בצלאל ואמר למשה רבנו "מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה". הנשיאים שהיו עשירים מאד והיה להם אבנים טובות ומרגליות נתנו את נדבתם בסוף, וכיון שהתאחרו מלתת, לכן נמנתה תרומתם לבסוף.

והמלאכה היתה דים והותר
כתוב (שמות לו, ה) "וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר". שואל בעל "אור החיים הקדוש": הם ב' דברים הפכיים, אם "דים" אינו "הותר", ואם "הותר" אינו "דים"? וכו'? ומיישב: "ואולי שישמיענו הכתוב חיבת בנ"י בעיני המקום לצד שהביאו ישראל יותר משיעור הצריך חש ה' לכבוד כל איש שטרחו והביאו ונכנס כל המובא בית ה' במלאכת המשכן וזה שיעור הכתוב והמלאכה אשר צוה ה' לעשות במשכן הספיקה להכנס בתוכה כל המלאכה שעשו בנ"י הגם שהותר פי' שהיה יותר מהצריך הספיק המקבל לקבל יותר משיעורו ע"י נס. או עז"ה והמלאכה שהביאו היתה דים לא חסר ולא יותר הגם שהיתה יותר כפי האמת והוא אומר "והותר" כי נעשה נס ולא הותיר".

ביאור הדברים הוא, שהקב"ה חס על כבודו של כל נותן, וכדי שלא יאמר מאן דהו שתרומתו מיותרת, או שהיא נדחתה וכדו' ותשרה עליו עצבות ואולי יבוא לידי מריבה, נעשה נס וכל מה שמיותר נתערבב והתרומה הספיקה בדיוק לכל המלאכה.

ושכנתי בתוכם - בכל אחד ואחד מישראל
כתוב "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח). אומר האלשי"ך הקדוש, "בתוכו" לא נאמר אלא "בתוכם", ללמדנו שהקב"ה שוכן בתוך כל אחד ואחד מעם ישראל, בבחינת "ותורתך בתוך מעי" (תהלים מ, ט).

בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו
בעניין עשיית בדי הארון, כותבת התורה "וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם. בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ" (שמות כה, טו).
לא היה צורך בבדים לשאת את הארון, כי הארון היה נושא את נושאיו.
אבל רמז גדול יש כאן, בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ" - מי שתומך בבני תורה הוא מחובר להם - ו"לא יסורו ממנו".
ממחזיקי ומתומכי ישיבת 'פורת יוסף' היה עשיר גדול ושמו יצחק שלום ע"ה. יום אחד הוא בא לישיבה ונכנס לבית המדרש באמצע הסדר, והתיישב לידינו, ואנחנו למדנו גמרא, רש"י ותוספות, אך הוא לא הבין מה שאנו לומדים.
בצר לו פנה אותו עשיר לראש הישיבה הרה"ג רבי עזרא עטייא זצ"ל ואמר לו: "אתם אומרים 'כי בצל החכמה בצל הכסף', וכשנבוא לעולם הבא גם שם אני לא אבין כלום ממה שאתם לומדים".
אמר לו מורנו ורבנו זצ"ל: "כעת בעולם הזה אין מנוחה ופנאי ללומדי התורה כדי להסביר לך את הדברים, אבל לעתיד לבוא בעולם הבא יהיה מנוחת הדעת - "ושם ינוחו יגיעי כח", ויסבירו לך כל דבר עד שתבין אותו על בוריו".

וזה מה שנרמז בפסוק "בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ" - התומכים המחזיקים ידי לומדי תורה, ממשיכים לקבל שכרם גם בעולם הבא.

הבריח התיכון - עמוד החסד

ידועים דברי חז"ל, שהמשכן רומז על בניינו של עם ישראל, וגם על שורשיו, אלו האבות הקדושים: אברהם, יצחק ויעקב. ליעקב אבינו - היתה זכות במשכן שנטע ארזים כשירד למצרים ומזה עשו את הקרשים למשכן (עיין מדרש תנחומא פרשת תרומה סי' ט). יצחק אבינו - זו עבודת הקרבנות. אבל היכן היה חלקו של אברהם אבינו במשכן ? אלא אומרים חז"ל שחלקו של אאע"ה במשכן היה בבריח התיכון שהיה במשכן, ובנס היה עומד.

כתוב (שמות כו, כט) "וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִיחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה". כשבנו את שלושת רוחות המשכן, היה אורכם של כל אחת משתי הרוחות שלושים אמה, והרוח השלישית היה אורכה עשר אמות, וביחד שבעים אמה.

ולצורך איחוד הקירות הכניסו את הקרשים בתוך האדנים, וגם על הקרשים היו טבועים טבעות למעלה דרכם השחילו קרשים של עצי שיטים, כך שהקירות היו עומדים כל אחד לעצמו. ומיהו, לא היתה אפשרות לחבר את הקרשים יחד, והיה עדיין המשכן מתנדנד. לשם כך, ציוה הקב"ה להכניס בריח מרכזי בתוך חור שנקדח בעוביו של כל קרש וקרש, ומטרתו היתה להדק ולייצב את שלושת רוחות המשכן. פשט הדברים הוא שלכל רוח היה קרש נפרד שמחבר את הקרשים יחדו.
ואומרת הגמרא במסכת שבת (דף צ"ח ע"ב): "והבריח התיכון בתך הקרשים תנא בנס היה עומד". ומסביר רש"י: "שאחר שהקרשים כולם נתונים באדנים לצפון למערב ולדרום היה נותנו ומבריח לשלשת הרוחות ואין לך אומן יכול לעשות כן ובנס היה נכפף מאליו".

ובתרגום יונתן בן עוזיאל מבאר שהיה קרש אחד לשלשת הרוחות, והיה נעשה בו נס שהיו משחילים אותו לאורך הקיר הראשון, וכשהיה מגיע לסוף הקיר היה נעשה גמיש ומתקפל כנחש וכך נכנס לקיר המקביל בזוית ישרה, וכך גם היה נעשה ברוח השלישית. וכשהיו מפרקים את המשכן, היה חוזר הבריח להיות ישר וקשה כעץ. אותו בריח התיכון היה מעץ האשל המפורסם שנטע אברהם אבינו לצורך הכנסת האורחים, וז"ל התרגום יב"ע וז"ל: "וְנַגְרָא מְצִיעָאָה בְּגוֹ לוּחַיָיא מְשַׁלְבִישׁ מִן סְיָיפֵי לִסְיָיפֵי מִן אִילָנָא דִנְצִיב אַבְרָהָם בִּבְאֵרָה דְשָׁבַע, וְכַד עֲבָרוּ יִשְׂרָאֵל יַת יַמָּא קְטָעוּ מַלְאָכַיָא יַת אִילָנָא וְטַלְקוּהוּ לְיַמָא (כשעברו ישראל את הים, חטבו המלאכים את עץ האש"ל וזרקו אותו לים לכיוון ישראל, ואמרו להם שיקחו אותו כי ישמש להם בעתיד, וממנו עשו בני ישראל את הבריח התיכון בן שבעים האמה, והיה כולו נכנס בנס, וכנ"ל) וַהֲוַת טָפֵי עַל אַנְפֵּי מַיָא וַהֲוָה מַלְאָכַיָא מַכְרִיז וַאֲמַר דֵּין הוּא אִילָנָא דִנְצִיב אַבְרָהָם בְּבֵירָא דְשָׁבַע וְצַלִּי תַמָּן בְּשׁוּם מֵימְרָא דַה'. וְנַסְבוֹהִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַעֲבָדוּ מִנֵיהּ נַגְרָא מְצִיעָאָה אוּרְכֵּיהּ שׁוּבְעִין אַמִּין וּפְרִישָׁן מִתְעַבְדָן בֵּיהּ דְּכַד הֲווֹ מוֹקְמִין יַת מַשְׁכְּנָא הֲוָה מִתְגַּלְגֵּל הֵי כְּעַכְנָא חֲזוֹר חֲזוֹר מִלְגֵיו לְלוּחֵי מַשְׁכְּנָא וְכַד הֲוָה מִתְפָּרֵק הֲוָה פַּשִׁיט הֵי כְּחוּטְרָא", עכ"ל. ואומרים בעלי המוסר, שאברהם אבינו היה עמוד החסד, והמשכן רמז על כל מידות האדם, אלא שהחסד הוא עמוד התווך של כל המידות, וללא מידת החסד הבניין כולו מתנדנד ולא יכול לעמוד. ומכאן יראה האדם לעבוד על מידת החסד יותר מכל המידות (ומזה לומדים, שלא עושים חסד פעם אחת בלבד, אלא בכל שעה ושעה, שוב ושוב, כמו אותו בריח שהיה מתכופף שוב ושוב, ובעודו מתכופף ברוח זו היה צריך להתכופף ברוח הבאה עד שנעשה לבניין יציב ומושלם).

לחשוב מחשבות
על בצלאל נאמר (שמות לא, ג -ד) "ואמלא אותו רוח אלוקים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה. לחשב מחשבת לעשות בזהב ובכסף ובנחשת".

אומרים חז"ל, שבצלאל היה יודע אם דאדם שתרם כוונתו לשם שמים או לא. ואם תרם לשם שמים - היה בצלאל לוקח את תרומתו ומשתמש בה לדבר מכובד, ואם תרם שלא לשם שמים - היה בצלאל לוקח את תרומתו ומשתמש בה לאדנים.

ועוד יש ללמוד מכאן מוסר - יעקב אבינו אומר לבניו (בראשית מב, א) "למה תתראו". אדני הכסף היו בפנים, ואדני הנחושת היו מבחוץ, ולא חששו שיגנבו את אדני הכסף, אלא לרמוז "למה תתראו".

מענייני ההפטרה

הפטרת השבוע
בכל שנה החל מהשבת הסמוכה לראש חודש אדר, קוראים ארבע פרשיות מיוחדות, והם שקלים, זכור, פרה, והחודש הזה לכם. ונפסק דבר זה בשו"ע שכותב (או"ח סי' תרפה ס"א-ה') וז"ל: "ר"ח אדר הסמוך לניסן שחל להיות בשבת, קורין פרשת שקלים, בשבת שניה מוציאין שני ספרים באחד קורא פרשת השבוע, ובשני קורא זכור את אשר עשה לך עמלק, בשבת שלישי, שהוא ט"ו באדר, מפסיקין ובשבת ד' שהיא כ"ב לאדר מוציאין שני ספרים, באחד קורא בפרשת השבוע, ובשני קורא פרשת פרה, בשבת חמישי שהוא כ"ט באדר מוציאין ב' ספרים: באחד קורא פרשת השבוע ובשני החדש הזה לכם", עכ"ל מרן. וישנם סימנים מיוחדים לשבת שבה מפסיקים המוזכרת בשו"ע, והשנה סימנו הוא ב"ו, ועל כן מפטירים (מלכים א פ"ה כ"ו) 'וה' נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ'. חז"ל מבארים, שהקב"ה אמר לשלמה המלך שיתן לו כל מה שיבקש, ויכל לבקש עושר עצום, שלטון, וכד', אבל לא ביקש מאומה מכל אלו אלא ביקש חכמה, כי ראה שקשה לשפוט את עם ישראל, לפי שכולם חריפים ופקחים, ולשם כך היה צריך חכמה מיוחדת, והקב"ה נתן לו את שביקש כאשר הבטיח לו, ובחכמה כלולות כל הבקשות שאדם יכול להעלות על דעתו, שעל ידי החכמה אדם משיג כל דבר, כך שקיבל גם חכמה וגם עושר וכבוד.

חכמת שלמה
התורה מעידה בכתובים ששלמה המלך קיבל חכמה מיוחדת עד שזכה להיות חכם מכל האדם, כמו שכתוב: (שם, ט-יא) 'וַיִּתֵּן אֱלֹקִים חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה וּתְבוּנָה הַרְבֵּה מְאֹד וְרֹחַב לֵב כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם. וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם. וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם'. חכמתו של שלמה עמדה לו לבנות את בית המקדש בחכמה עצומה, כך שהכל היה בנוי ומתוכנן בחכמה נפלאה והיה בזה תועלת ומטרה. ואומרים חז"ל שהוא בנה בבית המקדש אשכול מזהב, והיה מוציא ענבים ראויים לאכילה. פעם שאלתי האם היו אותם ענבים חייבים במעשר, שכן התורה חייבה דבר טבעי שגדל בארץ ולא על ידי נס. וידוע שנתברכה אשתו של עובדיה על ידי אלישע הנביא אחרי שלא נשאר לה אלא אסוך שמן, שתשאל מכל שכנותיה כלים רקים לרוב, ויתברך השמן ותמלא אותם באותו אסוך אחרון שנשאר לה. ואחרי שנתברכה, באה לשאול אותו מה לעשות בשמן, ואם מותר לה למוכרו. והקשו, הרי קבלה את הברכה ומה הלכה לשאול את הנביא, ובארו, שיש הלכה שאסור לאדם להשתכר יותר משתות, ואם כן יעשה, יש בזה חשש אונאה, ולפיכך הלכה לשאול את אלישע שכיון שזה ניתן לה בנס, האם חל על השמן ההלכה של איסור מכירה יותר משתות, ואמר לה אלישע שאכן כיון שהתברך השמן בנס, יכולה למכור אותו בכסף רב, וגם אחרי שייגמר הכסף מאותם רווחים, תחיה בנותר ברווח גדול (ועיין מלכים ב' פרק ד' פסוק ז' ברד"ק).
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il