שמחת אדר

"משנכנס אדר מרבים בשמחה", ויש לברר על איזו שמחה נאמר שיש להרבותה משנכנס אדר. הנה הרמב"ם כתב בהלכות פורים (פ"ב הי"ז): "מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לרעיו, שאין שֵׁם שמחה מפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב אומללים האלו דומה לשכינה, שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים". וכתב שם המגיד משנה: :,דברי רבינו ראויין אלו".

וכיו"ב כתב הרמב"ם בהלכות יו"ט (פ"ו הי"ח): "...וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים וכו'". ואף שם כתב המגיד משנה: "דברים אלו מבוארים בכתוב, והפסוקים שהביא רבינו לראיה ראויין אליו להביאם".

ועוד כתב בהלכות לולב (פ"ח הט"ו): "השמחה שישמח האדם בעשיית המצוה ובאהבת האל עבודה גדולה", ובמגיד משנה שם: "השמחה בעשיית המצוה ולמידת התורה והחכמה היא השמחה האמיתית".

ועל פי זה נראה לפרש, כי " משנכנס אדר מרבים בשמחה", הכוונה על השמחה שנצטוינו לשמח את האחרים. שמחה זו מוטלת עלינו כבר מר"ח אדר, ולא רק ביום הפורים, וכפי שמדגיש הרמב"ם הנ"ל - שהמשמח לב אומללים אלו דומה לשכינה.

ויתכן על כן אמרו חז"ל, שאע"פ שהמועדים יבטלו, פורים לא יבטל, וזאת ע"פ מה שכתב הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (פ"ו הט"ז), שקדושת המקדש לא בטלה מפני שקדושתה היא מפני השכינה, ושכינה לא בטלה, מקום השראת שכינה הוא דבר יציב וקבוע לעולם. וגם בעיסוקינו במצוה גדולה זו של שמחת עניים ויתומים, שהוא דומה לשכינה כמו שכתב הרמב"ם הרי שכינה לא בטלה, וימי הפורים האלו לא יעברו מתוך היהודים.

ומפורשים הדברים ב"ספר המכתם" בסוף תענית: "ההרבות בשמחה משנכנס אדר, לא נאמר להרבות מאכלים ומשתאות, אבל לב העניים והאביונים ובכללה כל שמחת מצוה".

ובפרשה זו שאנו קוראים, פרשת תרומה, נצטוינו בציווי - "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", וכבר הקדים הרמב"ן בפתיחתו לספר שמות, כשיבואו לסיני יעשו משכן ושב הקב"ה להשרות שכינתו ביניהם, ובזה שבו אל מעלת אבותם, ואז נחשבו גאולים. ולכך אנו מייחלים ומצפים בכל מאודנו ובכל נפשנו.