ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מה מקומם של הצחוק וההומור? ;">

בית מדרש חגים וזמנים פורים וחודש אדר שמחת פורים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אדר תשס"ז

מה מקומם של הצחוק וההומור?


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
אבי מורי ר´ מרדכי זלמן בן חיה אסתר
ולעלוי נשמת רבקה בת אלחנן יהודה

הרב דוד סמסון - צורה ולא תוכן
בפורים משולש שנת תשל"ו, נכנסתי אל הרב צבי יהודה קוק זצ"ל בתחפושת של רב פורים. הרב אמר לי, שגם בישיבת וואלאזין נהגו להכתיר רב פורים, והוסיף וסיפר לי על אביו הרב קוק זצ"ל, שהיה שותה תה עם קוניאק כל חג הפורים, ודורש בדברים שעומדים ברומו של עולם בצורה מבודחת. הנהגתו זו של הרב זצ"ל מהווה הנחיה עקרונית - מעשית למקומו של ההומור בכלל, בכך שהיא מלמדת שחשיבותם של ההומור והצחוק היא בצורתם של הדברים ולא בתוכנם .

וכך מבטא זאת הרמב"ם (הלכות יום טוב ו' כ'): "כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל, לא ימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה, שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות, ולא נצטווינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל, שנאמר: 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב'. הא למדת שהעבודה בשמחה, ואי אפשר לעבוד את השם לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות". כלומר, השמחה צריכה להיות מצב נפש בקיום המצוות ולא אלטרנטיבה חלילה מלקיימם .

הגמרא במסכת תענית (דף כ"ב) מזכירה את רבי ברוקא חוזאה, ששאל את אליהו הנביא מי הוא בן עולם הבא, ואליהו הפנה את תשומת לבו לשני בדחנים, שהיו משמחים אנשים עצובים. המהרש"א שם מבאר את הטעם לכך שהם זכו להיות בני עולם הבא בכך שהצחוק עומד במעלה גבוהה וחשובה ביותר, מפני שכשאדם מצטער השכינה אומרת 'קלני מראשי' ומצטערת יחד עמו (מסכת חגיגה דף ט"ו). כלומר, מי שזוכה לשמח את הבריות זוכה בכך לשמח את השכינה, וממילא זוכה לחיי העולם הבא. וכך פסק הרמב"ם (הלכות סוכה ח' ט"ו): "השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה... עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב... ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה', שנאמר: והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'".

ויהי רצון שנזכה להשראת השכינה מתוך שמחה של מצווה - "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר".

הרב אהרן הראל - צחוק שמעל למציאות
האמת היא, שקצת מצחיק אותי, שצריך לדון על מקומו של הצחוק ביהדות. לא לחינם נקרא אבינו יצחק בשם זה. התורה מנמקת זאת בכך ש"צחוק עשה לי אלוקים", שהרי - ממה נובע הצחוק? משבירת המסגרת הנורמטיבית, כשאנו רואים דבר חריג, אנו צוחקים. כשאנו מופתעים, בסופה של בדיחה, אנו צוחקים. גם לטרגדיה של אברהם ושרה, של שנות עקרות רבות - היה סוף מצחיק. נולד להם בן לזקוניהם, באופן שלא יאומן, על פי דרך הטבע. זה מצחיק, וזה משמח מאוד (עיין רמב"ן בראשית י"ז המבאר כך את מהות השם). זהו בדיוק כוחו של הצחוק - היכולת לשמח את האדם, על ידי התרוממות מעל המציאות. לכן היה פותח רבה את שיעורו ב"מילתא דבדיחותא", והיו צוחקים כל החכמים (שבת דף ל'), כדי ש"ייפתח ליבם" (ילקוט שמעוני מלכים ב' רמז רכ"ו), כי רק כך ניתן לרכוש ולקנות תורה (עיין שם בגמרא - ש"אין התורה נקנית אלא מתוך שמחה").

במיוחד נכון הדבר לפני פורים, בו נצטווינו 'לבסומי', ומסביר הנמוקי יוסף (מסכת מגילה דף ז'): "אלא למימר מילתא דבדיחותא עד דסברי אינשי דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי", ומכאן רואים שבמיוחד ביום זה, ישנה מעלה גדולה לצחוק ולבדיחות.

אמנם, נצטווינו גם ש"לא למלא שחוק פינו"
(ברכות דף ל"א, ושו"ע או"ח תק"ס ה'), אך וודאי שאין כאן התנגדות גורפת לשחוק, אלא רק למצב של מלוי פינו בשחוק, למצב בו כל שפתנו מבוססת על צחוק וליצנות. לכן, שימוש בהומור ובדיחות הוא דבר משובח (כפי שגם הוכח היום מחקרית מבחינה רפואית). אולם חשוב שהצחוק יוותר במינון הנכון - יש לזכור ששחוק יתר מביא לידי עבירה (מסכת אבות ג', י"ג. שו"ע הנ"ל, ט"ז ומ"א בעניין זה), ובמיוחד יש להיזהר מליצנות, מה שמכונה היום "ציניות", כי זוהי וודאי תכונה רעה, המאפיינת את קורח, שלץ היה, ו"כל ליצנותא אסורא, חוץ מליצנות עבודה זרה" - כלומר, להתלוצץ על הרשע והכפירה, מותר, אך לא לערב זאת בעבודת ה'. לכן, למשל, אין מקום כלל למופעי בידור בסגנון 'סטנד - אפ קומדי', שכל כולם מילוי פיו שחוק, ודרכם לעשות צחוק מכל הקדוש לנו. ויהי רצון שבקרוב בימינו יתקיים בנו "אז ימלא שחוק פינו, ולשוננו רינה"!

הרב יעקב אידלס - הומור כמקדם חינוכי

בישיבות מסוימות נוהגים לחייב את הרב לפתוח את השיעור בבדיחה כחלק מתקנון פורים. מקור קדום לכך מצאנו אצל... רבה בר נחמני, שהיה מספר בדיחה בכל תחילת שיעור, ולאחר שהתלמידים צחקו, פתח באימה בלימוד הסוגיה (מסכת שבת, דף ל', בתרגום חופשי). אין ספק שבכך יש אישור לכרוך הומור בחינוך ובלימוד תורה, והשאלה היא - הזמן, המקום, המינון, סוג הקהל וכמובן - איזה הומור. ואם יבואו חובבי הרצינות התהומית והמוחלטת ויטענו: זהו רק מנהגו של רבה, נענֵה להם - הרי שבגמרא שם נאמר: "אין השכינה שורה לא מתוך עצבות... ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש... אלא מתוך דבר שמחה של מצווה... אמר רב יהודה - וכן לדבר הלכה", ומפרש רש"י שם: " לדבר הלכה - צריך לפתוח במילי דבדיחותא ברישא (=בבדיחות בהתחלה)", משמע שזו ממש הדרכת חז"ל לפתוח שיעור בבדיחה. ואכן, רבנים רבים נוהגים בשיעוריהם על פי הנחיה זו. (אחרים מקילים בכך בשאר ימות השנה, אולי משום צער התלמידים).

מדוע טוב להכניס הומור בלימוד ובחינוך?
כבר בסוגיה המוזכרת לעיל אומר רש"י: " ובדחי רבנן - נפתח ליבם מחמת השמחה". כאשר פותחים בבדיחה הלב נפתח ומוכן יותר לקבל. להומור ערך רב בהסרת מחיצות וב"שבירת קרח" - פעמים רבות ישנה חשדנות ומתיחות בין מורה לתלמידיו, והשימוש בהומור מסייע בפירוק האווירה המתוחה, ומקרב לבבות. ההומור מסייע גם לערנות התלמידים - לעיתים תלמיד נשאר ערני בציפייה לפרץ הצחוק הבא, או לפחות מתעורר בעקבותיו... ניתן להשתמש בהומור גם לריכוך מסרים קשים, ובמצבים של אובדן לעיתים אפשר להתמודד עם המצב בעזרת "הומור שחור", אלא שחשוב להיזהר שלא לפגוע.

כאן המקום להזהיר מפני הסכנות המתלוות להומור - עלינו להישמר מפני התמקדות בבדיחות לבל יהוו את העיקר, ולהקפיד על הלכות לשון הרע וצניעות. כמובן, אסור לפגוע באדם חלילה, וחובה להתרחק ממה שחז"ל קראו לו "שחוק, לצון וקלות ראש", שהם קרובים מאוד ל - "מילי דבדיחותא", אך משיגים את ההיפך. בבדיחות כאלו לא תשרה שכינה. חשוב גם להיזהר מבדיחות שאינן מובנות או מצחיקות... עדיף כבר להישאר רציני לאורך כל הדרך. אם נעמוד על משמר הזהירות מחד, ונשתמש בהומור במידה הנכונה - החינוך ולימוד התורה ירוויחו מכך.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il