"יומא דריגלא"

הזכרנו לפני שנים רבות את דברי חז"ל על ה"יומא דריגלא" שהוא היום שבו מתכנסים תלמידיו של הרב, לזכרו ולכבוד שמו, יום של הזדהות התלמידים עם רבם, הזדהות מלאה, לימוד תורתו ושמועותיו. הרמב"ם (הלכות ת"ת) כותב שהזדהות זו מביאה את האדם ל"חכמה מפוארה".

התורה מלמדת אותנו בנוגע למחיית עמלק: "בחר לנו אנשים", ופרש"י שיהא כבוד תלמידך חביב עליך כשלך וכבוד חברך כמורא רבך. דווקא מחיית עמלך, החלה בגלל רפיון ידיים, "וילחם עם ישראל ברפידים". רפיון הידיים הוא חוסר החיבור בין אבות לבנים, ובין הרב לתלמידים, וכאן הוא התיקון לכך, על מנת לבלום את הרפיון יש לחדש את ההזדהות.

חז"ל אמרו, שאין אדם עומד על דעת רבו אלא לאחר ארבעים שנה, ומסופר על המהר"ם באנט, שהיה תלמידו של ר' משולם איגרא, כי באחד הימים כינס את תלמידיו לסעודה, ושאלוהו, מה פשר הסעודה היום, לא חודש ולא שבת, אמר להם: "היום זכיתי להבין ולרדת לסוף דעתו של רבי, לאחר כך וכך שנים, וע"כ אני עושה סעודה". ובזה מובן פרש"י, שמוסיף, וכבוד חברך כמורא רבך, וכוונתו, שבכל חבר טמון מתורת הרב, שצומחת ומתגדלת עד 40 שנה, וע"כ גם החיבור בין החברים הוא חלק מהמשך קבלת התורה מהרב, ובפורים ש"קיימו וקיבלו" יש דגש מיוחד של אהבת הרעים, שהוא חלק מקבלת התורה.

זכה הרב צבי יהודה זצ"ל להעמיד לגיונות של תלמידים, ועלינו לזכור כי עיקר העיקרים בחינוכו היה הדביקות בתורה, והאמונה בדברי תורה. ישנם שמצטטים את הרב צבי יהודה, וחושבים שע"י ציטטות הם תלמידיו, ישנם כאלה שגם את הציטטות קצת מתקנים ומשבשים בכדי שיתאימו לדעתם שלהם. גם הרא"ש במס' מועד קטן כותב, כי אין תלמידים מדייקים במסורת הדברים מפי רבן, [באחד המקרים שהביאו לרצ"י לפניו סיכום של שיעור, אמר להם: כך אני לא מדבר. זה סגנון שלך ולא שלי]. ולעומת זאת, מובא בתשובות רש"י פסק הלכה הכותב: "כי ואמנם אני נתלה באילן גדול, ואף כי לא שמעתי מפיו דבר זה, מ"מ ליבי וסברתי והבנתי מפיו יצאו, ואף הם לא מפי השמועה ואף לא מראיות התלמוד כי אם מהבנת ליבם". כך מעיד רש"י על היחס בינו לבין רבו.

צריך תורה בשלמותה, ואמונה בשלמותה, הרצי"ה זצ"ל דאג מאד לשני דברים מיוחדים, ומכוחם לשאר העניינים. הישיבה הק', וכתבי הרב זצ"ל - וכעי"ז מובא בהקדמת נפש- החיים, שר' חיים מוולוז'ין ציוה את בנו על קיום הישיבה ועל הוצאת ספריו. הרצי"ה מסר נפשו על כך, רוב ימיו עסק בסידור כתבי הרב, ובהרבצת תורה, ומכח זה זכה לפעול גדולות ונצורות בענייני ארץ ישראל, וכל דבר שישראל מסרו את נפשם עליה, נתקיימו בידם. אצל הרצי"ה ארץ ישראל נבע מתוך אמונה גדולה בתורה, וקיום דברי הנביאים, הוא זכה לראות מרחוק את המתחולל פה בארץ, והאמין כי עצת ד' היא תקום.

כל חיזוק בכל נושא שהוא, יבוא רק מתוך בית המדרש, מתוך דבקות בתורה ובמגידיה. אמנם מרבים להביא דבריו של הרצי"ה בענייני השעה, אבל שוכחים קצת להדגיש את התורה שלו, את החינוך שלו ואת הישיבה שלו. בגמרא (מסכת מגילה): "שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל כליה באותו הדור, אמר להם: אמרו אתם!" וצריך בירור, הרי רצו לשמוע את דעתו של רשב"י, ואילו ידעו תשובה, לא היו שואלים, וההסבר הוא, כי רשב"י לימדם, כי כל סוגיא, ואפילו בעניין דרכי והשגחת ד' בעולם, צריך לימוד, צריך שקלא וטריא, זו סוגיא שלימה, וע"כ, כמו בלימוד, קודם כל, אמרו אתם, תחשבו ותתעמקו ולאחר מכן העניין יבורר.

בליקוט שו"ת החת"ם סופר (סימן מ"ה), כותב על תלמיד שקיבל על עצמו ללמוד משניות בעל פה, ובכך נשתבשו סדרי הלימוד, א"ל החת"ס עדיף לעשות התרת נדרים, בלי נדרים יותר טוב. "בלי משוגעסן" בדרך טבעית ובנחת, ללמוד צריך שמחה, בלי קבלות מיותרות. זו הדרכה אמיתית לנו ולכל אחד, החפצים לגדול בתורה.

תפקידנו לגדול בתורה, להיות דבקים ומזוהים עם הרב, ולהידבק במידותיו, כל חולשה בתורה יש לה תוצאות, אולם גם ניתן לתקן ולהתגבר, ובמיוחד בימי פורים "קיימו וקבלו".

אנו בתקופה גדולה. תקופה של ציפיה לישועה ממש. יש לנו ב"ה תורה שלימה, והדרכות שלימות מהרב זצ"ל ומר' צב"י זצ"ל, ובאמת מצער לשמוע כי הני טפשאי שקמים מפני ספר תורה, ולא מכבדים את הגברא רבא, ומנצלים את סיבוכי התקופה לפגוע ברב זצ"ל ובהרצי"ה זצ"ל, וגם על הגר"א לא פסחו, אין הדברים ראויים בכלל לתגובה, אלא רק מ"ש חז"ל, מיהו אותו אדם שלבסוף מבזה חכמים, וכו'.

זכינו, ואיש קדוש היה עובר תמיד עלינו. כל מעשיו היו מתוך תורה, ולא מילתא זוטרתא היא. חז"ל הקפידו על כך והספידו את יהושע בן-נון על כך שהעמיד חמה, ולא על גודלו בתורה, כשיש תורה יש גם תוקף של תורה.

מרדכי הצדיק לא יכרע ולא ישתחוה, בלשון עתיד, והביאור הוא, כמ"ש רש"י על התורה: אז ישיר לשון עתיד שהיו"ד מסמלת את המחשבה, עלה בלבו לשיר, וכן הוא אצל מרדכי, לא יכרע לא עלה על לבו בכלל להשתחוות להמן. ומרדכי היה בודד בדעתו, ואכן ראיתי כי כך כתוב בפרק דרבי אליעזר פרק ז', שמרדכי לא קיבל עליו להשתחוות להמן. והוסיף בעל הנתיבות, כי איך באמת מרדכי סיכן את כל היהודים? והסביר שם, כי נסתלקה ממנו הבחירה, כשהקב"ה מוביל מהלך, הוא מסלק את הבחירה ע"מ להביא לישועת ישראל.

וכך הוא לשון הגמ' בברכות, כלפי האומר לנהוג כלשון הפסוק: "אל תתחר במרעים", הוא זה שלבו נוקפו. ואין הכוונה שזה פגם, אלא להיפך, מכיון שיש לו נקיפות לב, שלא יתחר במרעים אבל מי שמהשמים מחזקים את לבו, ינהג כפי שיורוהו משמים.

עלינו לחזק את בית המדרש. איש את רעהו יעזורו, על התלמידים הצעירים לזכור, כי תמיד ישנם נסיונות, ישנם משברים וחולשות, אבל לפום צערא - אגרא. זו תקופה שצריכים להתגבר בה, כך הוא אצל הפרט, כך הוא אצל הכלל כולו, יש ביטוי של החת"ס האומר, ראיתי הרבה לבן רודף את יעקב, ומעט יעקב הרודף את לבן. כך הוא אצל הכלל, וכך אצל כל אחד ואחד. זכה הרצי"ה זצ"ל שגם תלמידי תלמידיו עסוקים בתורה, ושותפים בכאב הכלל, דבר המעיד על עדינות ואצילות הנפש, המחברת אותם אל כלל ישראל מתוך תורה!

הדברים מכוונים לחיזוק בית המדרש, לחיזוק הבחורים והאברכים. תפקידנו לגדל תלמידי חכמים, כל אחד לפי כוחו, יש לנו דרך ברורה וסלולה, ועם כל החולשות הפרטיות והכלליות ודבר אלוקינו יקום לעולם. זה העילוי הגדול ביותר לזכרו של הרצי"ה זצ"ל.

וזכותו של רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל יעמוד לנו ולכל ישראל, לזכות ולראות בישועת ישראל, אמן.