קיומה של התורה והלכותיה לפרטיה, נתגלתה בפועל ממש אצל מורנו ורבנו מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, וכפי שהעיד על עצמו: "מה שאני עושה... הוא מתוך דעה מיושבת ומבוררת. על פי שׂכל מתוך אמיתה של תורה ויראת ה' שהורה לשם עבודת ה' וישראל עמו".
ולהלן מספר דוגמאות:

הרב חִייב ללמוד בישיבה סדר ב"חפץ חיים -שמירת הלשון", ומתוך זה, במידת החסידות, היה זהיר בכל ביטוי. באחד הימים כשחזר מהתפילה לביתו, עבר נהג המונית את פתח הכניסה לחצר ביתו של רבנו זצ"ל. ואז התבטא נהג המונית: "צריך לעשות נסיגה לאחור". מיד תקנו רבנו זצ"ל ואמר: "יש לעשות התקדמות לאחור". כאשר נתבקש לרדת במדרגות, הגיב מיד: "אני לא יורד!" (אלא הולך). וכן, בכל ויכוח בין שני צדדים, לא היה מוכן לשמוע טענות האחד, מבלי שהאחר יהיה נוכח.

בעניין הערבוביא של בנים ובנות, היה מתבטא: "איני מכיר היתר לזה". ופרסם דבר זה, בכותבו: "הלא לא נעשה שקר בנפשנו, שכאילו הותרה הערבוביא של בחורים ובתולות...". אף בהתנהגותו האישית, כאשר היה צריך לעבור בין נשים, ללא אפשרות אחרת, היה תופש בידי ועובר, לקיים את הדרכת חז"ל שלא לעבור יחידי בין שתי נשים. באחת הפעמים, התעכב מלברך ברכת המזון, כי במקום הייתה נוכחת רבנית ששרווליה כיסו את מרפקיה, אך לא הגיעו עד לכף ידה.

כאשר השתתף בחתונה לזמן קצר, ובאותו הזמן היו החתן והכלה בחדר הייחוד, לא טעם מן המאכלים, בהזכירו את מאמר חז"ל: "כי כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות".
כאשר היו מזמינים אותו לעלות לתורה, היה ממהר לעלות, ללא עיכובים, וכפי שמבאר הפרי מגדים, את הטעם שצריך לעלות לתורה בדרך הקצרה ביותר: "להראות שהיא חביבה עליו וממהר לקרות בה".

וכן היה מקיים כפשוטו את הכלל הגדול בתורה: "ואהבת לרעך כמוך", והיה מקבל כל אדם בסבר פנים יפות.

תמיד כאשר היה מגיע לביתו, לפני שהיה פותח את הדלת, היה דופק בדלת, למרות שידע שאף אחד לא נמצא בבית. לקיים דברי חז"ל במסכת דרך ארץ רבה: "אל יכנס אדם לביתו פתאום".

כמו התנהגותו בקיום פרטי ההלכות, כן בעניין הכללי של ארץ ישראל: בעלותו עם קומץ בחורים למאחז ה"בלתי חוקי" בחווארה, נגד הוראת הממשלה, הגיב בצורה החלטית מפורשת, לבקשה שיתפנה: "על מנת מסירות נפש! תכניסו אותי לבית הסוהר, תכו אותי, זה לא ילך! אלו דברים בטלים ומבוטלים. גם אם כל הממשלה הזאת תבוא לכן, זה לא ישנה שום דבר. מסירות נפש על מנת יהרג ואל יעבור! (והדגיש:) זה דין, הלכה של תורה", וכן הבהיר פעמים רבות, שהיסוד והשורש לכל התורה כולה. היא מצוות העשה של ישוב הארץ וההתנחלויות בכל מרחביה, והיא איננה דבר פרטי חלילה, התלוי ב"רצון העם" או בממשלה.

וכן פסק לעניין משאל-עם: "כל משאל-עם אין בכוחו לבטל את איסור התורה של "לא תתן להם חניה בקרקע..." ובביטוי חריף ונדיר התבטא: "קללת ה' אלהי ישראל, נצח ישראל ועם ישראל, תחול על הזוממים לגזול מאתנו חלקי ארצנו אלה". וכן הבהיר שאם תהיה כפיה לתת לגויים חלק מארץ ישראל או לעקור יישוב יהודי מארץ ישראל: "חיוב מוחלט על כל יהודי, הנאמן לישראל, לעמוד במסירות-נפש שלימה וגמורה, נגד... הפקרת משהו של ארץ חיינו והוצאתו מרשותנו אל רשות נכרים... כמו בכל כפייה... אם מצד נכרים או מצד יהודים, המחייבת מסירות נפש ככל חוקותיה ומשפטיה, כן ועל אחת כמה וכמה בזו שהיא שקולה ככל מצוותיה של התורה". וכן הבהיר לנו לגבי הממשלה: "אנחנו מצווים ע"פ התורה ולא ע"פ הממשלה. התורה קודמת לממשלה".

אלו מעט מנקודות האור ההלכתיות בהתנהגותו של רבנו זצ"ל, המחזקות ומבססות את הדרכת חז"ל החד - משמעית: "דבר ה' זו הלכה", אשר מתוך קיומה זוכים ל"ואתם הדבקים בד' אלוקיכם חיים כולכ