בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • כי תשא
לחץ להקדשת שיעור זה

פירושי חכמים ל'ויחל משה'

לימוד הזכות של משה רבנו; ה' אוהב את המלמדים זכות על ישראל ושונא את המקטרגים; ישראל חטאו בעגל כדי להורות דרך תשובה; הפטרת פרשת פרה - תהליך הגאולה; גאולת ישראל כדי שלא יתחלל שם ה'.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כ"א אדר תשס"ז
9 דק' קריאה 49 דק' צפיה
פירושי חכמים ל'ויחל משה'
כשמשה רבנו מלמד זכות על ישראל, כתוב: "וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו" (שמות לב, יא). המדרש (שמות רבה מג, ג) מביא כמה פירושים למילה "ויחל":
רבנן אמרי: מהו "ויחל משה"? עשה את המר מתוק, ויחל לשון חילוי.
המפרשים אומרים שחילוי הוא לשון מתיקות, כמו שבלשון ארמי חליא הוא דבר מתוק.
כיצד? אמר רבי אבהו בשם רבי ברכיה בשם רבי שמואל בר נחמן: כיוון שבאו ישראל למרה, מה כתוב שם? "ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם" (שמות טו, כג), התחיל משה מהרהר בלבו, המים הללו למה נבראו? מה הנאה יש להם, מוטב היה שלא נבראו. ידע הקב"ה מה היה מחשב משה בלבו. אמר לו הקב"ה: שלא תאמר כן! ולא מעשי ידי הן? יש דבר בעולם שלא נברא לצורך? אלא אני מלמדך היאך תהא אומר, עשה את המר מתוק. ומנין שלמדו הקב"ה להיות אומר כך? כתוב: "ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ", אין כתיב כאן אלא ויורהו (ולא 'ויראהו'), אין ויורהו אלא לשון לימוד שנאמר "ויורני ויאמר לי", וכתיב "ולהורות נתן בלבו".
ה' אומר למשה: אל תאמר שהמים המרים מיותרים, אלא תשפר אותם, תהפוך את המר למתוק. הקב"ה הדריך את משה שאם יש דבר שלא מתוקן, לא צריך לבקש שיתבטל ולשאול על הצורך בקיומו, אלא להפוך אותו ממר למתוק.
והיה הדבר מסורת ביד משה. כיוון שבאו ישראל למדבר וביקש האלוהים לכלותם, אמר לו משה: ריבונו של עולם בקשת לאבד את ישראל מן העולם, לא כך אמרת לי במרה, הוי מתפלל ואמור – עשה את המר למתוק!
אומר משה לקב"ה: במרה אמרת לי שאין דבר מיותר, ואם הוא מר צריך להפוך אותו למתוק, עכשיו תמתיק את הגזרה ורפא אותם, זה מה שכתוב 'ויחל משה' - וימתיק משה. חכמים מספרים לנו מה עשה משה על פי ההכוונה האלוקית, כדי שנלמד מכאן לכל הדורות לדעת איך להתבונן במאורעות. יש מצבים נפולים, יש תקופות קשות של ירידות, והתפקיד שלנו הוא להמתיק אותן. לכל דבר בעולם יש תפקיד, כל מצב בעולם ניתן לקחת, להמתיק, ולעשות אותו בעל ערך חיובי. יש לו מקום בעולם ויש צורך בו.
מדרש נוסף (שם מג, ד) דורש את המילים 'ויחל משה', מלשון התרת נדרים:
אמר רבי ברכיה בשם רבי חלבו בשם רבי יצחק: שהתיר נדרו של יוצרו. כיצד? בשעה שעשו ישראל העגל מה משה מפייס האלהים שימחול להם, אמר האלהים: משה! כבר נשבעתי "זובח לאלהים יחרם" ודבר שבועה שיצא מפי איני מחזירו!
משה עשה התרת נדרים. בהמשך המדרש (שם ו):
רבי נחמיה אמר: בשעה שעשו ישראל אותו מעשה, עמד לו משה מפייס את האלהים. אמר לו: ריבונו של עולם עשו לך סיוע ואתה כועס עליהם? העגל הזה שעשו יהיה מסייעך, אתה מזריח את החמה והוא את הלבנה, אתה את הכוכבים והוא את המזלות, אתה מוריד הטל והוא משיב רוחות, אתה מוריד גשמים, והוא מגדל צמחים. אמר לו הקב"ה: משה אף אתה טועה כמותם? הלא אין בו ממש! אמר לו: אם כן למה אתה כועס עליהם? זה מה שאמר משה "למה ה' יחרה אפך בעמך", הרי אין בו ממש.
גם כאן אפשר לומר שחכמים מלמדים אותנו הדרכה תמידית. עבודת האלילים בכל הדורות, לא רק אותו העגל, גם השקפות עולם אנושיות אחרות שמנוגדות לדבר ה', אין בהן ממש. בכל דור ודור יש משה רבנו, תלמידי חכמים שעניינם להתפלל לריבונו של עולם ולומר שכל הנפילות הללו חולפות, אין בהן ממש ו"למה ה' יחרה אפך בעמך".

לימוד זכות על ישראל
עוד אומר המדרש:
מה ראה להזכיר כאן יציאת מצרים? אלא אמר משה: ריבון העולם מהיכן הוצאת? לא ממצרים, שהיו כולם עובדי טלאים? אמר רב הונא: משל לחכם שפתח לבנו חנות של בשמים בשוק של זונות, והאומנות והנער כבחור עשה את שלו, ויצא לתרבות רעה.
המקולקלות האלה צריכות תמיד בשמים שיריח מהן ריח טוב כדי למשוך, והן באו אליו לחנות עוד פעם ועוד פעם.
בא אביו ותפסו בשעה שהוא קלקל. התחיל אביו צועק. היה שם אוהבו, אמר לו: אתה אבדת את הנער ואתה צועק כנגדו, אתה הנחת כל האומנויות ולא למדת אותו אלא בשם... כך אמר משה, ריבון העולם הנחת כל העולם ולא שעבדת בניך אלא במצרים שהיו עובדים לטלאים ולמדו מהם בניך ואף הם עשו העגל, לפיכך אמר משה "אשר הוצאת מארץ מצרים".
משה מלמד זכות על ישראל, הרי ישראל היו במצרים כל כך הרבה שנים, מאתים ועשר שנים, ומיציאת מצרים עברו רק חודשים ספורים, אז מה הפלא שהם נמשכים אחרי עבודה זרה? לוקח זמן עד שתצא הטעות הזאת מליבם. אמנם הם התרוממו ביציאת מצרים, בקריעת ים סוף ובמעמד הר סיני, אבל זה עוד לא נקבע בנפשותם, ועכשיו שהתעוררה אצלם איזו מבוכה ובלבול שמשה לא יורד, חזרו להרגלם. זה לימוד הזכות של משה על עם ישראל.
אף אנחנו יכולים לומר אותם דברים בימים אלה. עם ישראל חוזר מכל הארצות לארץ ישראל, לא אחרי מאתיים ועשר שנים, אלא אלפיים שנה היינו בין הגויים, ועוד מפוזרים ביניהם ולא מאוחדים, איך לא ילמדו ממעשיהם? אפשר רק לשבח את עם ישראל שלמרות שעברו כל כך הרבה שנים, נשארו נאמנים לארץ ישראל. המבוכות הן תוצאה של הגלות הארוכה הזו. זו כנראה גם כוונת המדרש. לא רק לבאר מה שהיה אז, אלא ללמוד זכות על ישראל היושבים בגלות.
צריך ללמוד ממשה רבנו להיות סנגורם של ישראל, לחפש את הדברים הטובים. הקב"ה אוהב זאת. הגר"א בביאורו לתיקוני זוהר אומר שהקב"ה שונא את המקטרגים על בניו אפילו אם המקטרגים צדיקים, ואפילו אם עושים זאת לשם שמים. זה מעליב שאנשים צדיקים באים לדבר על בניו של הקב"ה דברים רעים. כל מי שיבוא לאבא לדבר על בניו דברים רעים, גם אם הם יהיו צודקים, זה יעליב. בוודאי שצריך לתקן, אבל כלפי שמיא כשבאים להתפלל אל ריבונו של עולם, צריך ללמד זכות.
יש הבדל אם באים לאדם חוטא ומוכיחים אותו על מנת לתקן, או שמזהירים אנשים שלא יושפעו ממנו, ובין לקטרג כלפי שמיא. הקב"ה שונא את המקטרגים על בניו, והקב"ה אוהב את משה רבנו שמלמד זכות, ולא סתם מלמד זכות, אלא מוסר את נפשו עליהם.
כשמשה אומר: "אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב" (שמות לב, לא), לכאורה הוא אומר דברים לא טובים, אבל בלשון בקשה של תשובה. חז"ל מבארים שמשה רצה לבלבל כאן את המלאכים שעמדו לקטרג על עם ישראל. כשהמלאכים רואים שמשה מקטרג, נתפזרו המלאכים. ראה משה שהם מתפזרים, ואמר "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות לב, לב). גם הפתיחה של משה 'חטא העם הזה חטאה גדולה', הייתה בלשון 'אנא', לשון בקשה, לשון וידוי של תשובה. למרות שמשה רבנו לא חטא, הוא יכול להתוודות בשם העם כולו וזה נקרא וידוי. משה מייצג את העם, כי כל ישראל ערבים זה לזה, והוא גם ערב למה שקרה. משה אומר: "אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת", מוסר עצמו למיתה עבור עם ישראל. כך צריך להיות מנהיג בישראל עם מסירות נפש למען העם.

כי קרן עור פניו – הענוה של משה
את הנהגת הענווה וההתבטלות של משה, אנחנו פוגשים גם בסוף הפרשה, כשמשה רבנו יורד מההר:
וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ: וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו: וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל הַנְּשִׂאִים (שמות לד, כט-לא).
מה הכוונה שקרן עור פני משה. אומר המדרש:
רבי יהודה בר נחמן בשם רבי שמעון בן לוי אומר: עד שהיה כותב בקולמוס נשתייר קמעא והעבירו על ראשו, וממנו נעשו לו קרני ההוד, שנאמר: "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו".
הקולמוס שבו כתב משה את דברי התורה נגע בראשו, וגרם לקרני ההוד. מפרשים חכמים, שכשמשה כתב בתורה, "והאיש משה ענו מכל אדם אשר על פני האדמה", לא היה לו נוח לכתוב על עצמו שהוא עניו אז השמיט את היו"ד, כתוב "ענו" חסר יוד. בגלל זה, נשאר קצת דיו בקולמוס וממנו קרן עור פניו. חז"ל רוצים לומר לנו שמענוותנותו של משה, קרן עור פניו. הענווה גורמת שהאדם נהיה פתוח לקבל וכולו מואר באור ה'. העור שלו נעשה אור, העי"ן נהפכת לאל"ף.
לאחר חטא אדם הראשון, הקב"ה עשה לאדם ואשתו "כתנות עור". בתורתו של רבי מאיר היה כתוב 'כתנות אור' באל"ף. יש מצב כזה של כתנות אור באל"ף, שהקב"ה מאיר על האדם. לאדם הראשון הייתה בחינה כזו לפי רבי מאיר. משה רבנו הגיע למדרגה עליונה מיוחדת במינה, שהיה ראוי לקבלת הלוחות ופניו נהפכים לאור, "קרן עור פניו". על פני אדם שלא נמצא במדרגה העליונה, האור מתכהה ומצטמצם. נאמר "חכמת אדם תאיר פניו". החכמה מאירה את פניהם של תלמידי חכמים שלומדים תורה. במדרגה העליונה, במדרגתו של משה, פניו נעשו אור, כי הוא בטל לחלוטין כלפי הגדולה האלקית.

לא חטאו ישראל אלא להורות דרך תשובה
חכמנו זיכרונם לברכה במסכת עבודה זרה (ג.) אומרים שלא חטאו ישראל בחטא העגל אלא כדי ללמד דרך של תשובה לציבור. חטא בדיעבד שהוא לכתחילה. ללמד אותנו כמה גדולה תשובה שהיא יכולה לתקן חטא של עם שלם, ויכולה לתקן את החטא הכי גרוע שיכול להיות. מכל דבר אפשר לחזור בתשובה, וכל דבר אפשר לתקן. כך אומרים חכמים גם על דוד המלך שלא חטא אלא כדי ללמד דרך תשובה ליחיד. גם דוד חטא לכאורה בחטא חמור מאוד, כדי ללמד תשובה ליחיד, ללמדנו שמכל חטא אפשר לשוב, להתרומם ולהתעלות, אפילו למדרגה יותר עליונה. כך אחרי חטא העגל, משה רבנו זוכה לקרני הוד שלא היו לו לפני כן, והקב"ה מלמד למשה רבנו את מידותיו ודרכיו 'ואדעך בשם'. הנפילה יכולה להביא להתעלות יותר גדולה ממה שהיה קודם לכן.

מדרגה חדשה בשותפות עם ה' – תורה שבעל פה
עניין שבירת הלוחות. הלוחות הראשונות היו לוחות אלוקיים, כתובות באצבע אלוקים. תורה עליונה בלי שותפות שלנו. לאחר שנשברו הלוחות הראשונים, אומר הקב"ה למשה: "פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים" (שמות לד, לא). הפעם לא הקב"ה יפסול את הלוחות כמו שהיה בלוחות הראשונים, אלא משה רבנו כנציג עם ישראל שותף בלוחות. אחרי הנפילה הזו של שבירת הלוחות, עם ישראל מתבקש להיות שותף. יש בזה צד חסרון שהלוחות לא אלוקיות בצורה מוחלטת, ויש לזה צד של מעלה שאנחנו שותפים בגילוי שם ה' בעולם.
הרעיון הזה הוא עניינה של תורה שבעל פה. יש לזה רמז בפרשה שלנו:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל (שמות לד, כז).
מדייקים חז"ל שהברית היא על תורה שבעל פה. תורה שבעל פה היא התורה שאנחנו מבינים ומפרשים על פי הבנתנו. ריבונו של עולם נתן לנו הדרכה עליונה, אנחנו קולטים, מבינים ולומדים על פי ההדרכה הזאת. הקב"ה נתן לנו רשות להיות שותפים בתורה על ידי שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהם. אנחנו יכולים לדרוש כלל ופרט, גזרה שווה, קל וחומר, אנחנו מחדשים בתורה על פי השכל שלנו, ומה שאפשר ללמוד בסברא, למה לי קרא. יש אמנם מגבלות שאין עונשים מן הדין, מקל וחומר, אבל את עצם הדינים אפשר ללמוד מקל וחומר. אנחנו יכולים ללמוד בשכל ובסברא בתורה וזה ייחשב תורת ה'.
זאת הברית האמיתית, אנחנו לא פאסיביים, ריבונו של עולם נותן לנו את התורה ואנחנו לא רק מקבלים, אלא אנחנו יוצרים את התורה יחד, כביכול, עם ריבונו של עולם. זה תפקידנו בכל הדורות. כל זה קרה כתוצאה מהנפילה של חטא העגל והקימה ממנה.

חיזוק האמונה מתוך המדע והטבע
אתמול אחרי התפילה שאל אותי אחד האנשים: למה אין ניסים בדורות האחרונים כמו ביציאת מצרים ובמתן תורה. אמרתי לו שבימינו גם אין נבואה. בתחילת בית שני עוד היו נביאים ואחר כך הנבואה פסקה. זה סדר אלוקי. כשהקב"ה נתן תורה לאחר יציאת מצרים, הניסים והנפלאות היו כל כך גדולים שהיינו מוכרחים לקבל את התורה ולהאמין בריבונו של עולם. לאט לאט מתפתחים והקב"ה רוצה שנהיה עצמאיים, שנעבוד אותו מעצמנו. הקב"ה מסתתר, אנחנו מחפשים אותו ומגלים אותו בעצמנו. בכל דור ודור שמתרחקים יותר ממעמד הר סיני, מיציאת מצרים, מתקופת הנבואה, ההסתר גדול יותר ונדרש מאתנו מאמץ גדול יותר לגילוי שם ה' מעצמנו. זהו גילוי יותר נפלא. מתוך המציאות וההתבוננות אנחנו מגיעים לגילוי שם ה'.
הקשר בינינו לריבונו של עולם הוא קשר פנימי עצמי. יש כאן צד שהולך ומתחדש מדור לדור, וזוהי השותפות שלנו בגילוי שם ה' בעולם. זה עניינו של הדור האחרון שמגיע לשיאים, מבחינה מסוימת, של הסתר פנים. התפתחות המדעית, התפתחות התרבות החילונית, והכרה של כל מיני תיאוריות השתלשלויות מדעיות, לכאורה מקשות על האמונה. אף על פי כן האמונה מתגברת. זו הגדולה של הדור האחרון שלא הייתה בדורות הקודמים. ככל שהמדע מתפתח ומגלה סדרי טבע והשתלשלויות, שלכאורה נותנים פרשנות אלטרנטיבית לבריאת העולם - האמונה הולכת ומתגברת. כדי להתגבר, האמונה צריכה להיות עמוקה יותר ולעלות למדרגה גבוהה יותר. מקום שבו המדע והשכל נגמר, שם האמונה מתחילה. המדע הוא לא בלתי גבולי, אלא נעצר באיזה מקום כי הוא מתגלה באדם והאדם הוא מוגבל. כשהשכל והחכמה האלוקית מגיעים לאדם, הם נעצרים בגבול מסוים, ואנשי מדע גדולים יודעים שהנסתר רב מאשר הגלוי.
מי שמאמין, המדע מחזק אצלו את האמונה, הוא רואה את הגודל של החכמה האלוקית המתגלה בעולם והאמונה שלו עולה מעלה, מעל ומעבר למה שהיה בדורות הראשונים. הוא רואה כמה חכמה אלוקית טמונה בעולם, איזה טבע נפלא ועוצמתי הקב"ה עשה - "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ" (תהילים קד, כד) "מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ" (תהילים צב, ו). צריך להאמין ולראות שיד ה' עושה כל אלה, וכדי להתמודד עם התפיסות האלו שחסרות באמונה, צריך עומק חדש של אמונה. האתגר של הדור האחרון הוא לגלות עומק של אמונה מסתר הסתרים. כל נפילה היא לצורך עליה. כל ההתפתחויות שלכאורה מבלבלות, הן לצורך עליה, ואחרי שנתגבר נראה שהמדע הגדיל את האמונה.