ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

על הידור מצווה ;">

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים סוכות ארבעת המינים והלכותיהם Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ז

על הידור מצווה


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל


היתכן הידור מצוה אחרי קיום המצוה?
ר' בער סולובייצ'יק, בספרו בית הלוי סימן מ"ז, דן בשאלה מעניינת: אדם בירך על אתרוג כשר ואח"כ נזדמן לו אתרוג מהודר יותר - האם יש עניין ליטלו? יתכן שכן, כדי להרוויח את ההידור, אך יתכן שאין כל עניין בכך, משום שהידור מצוה אינו עיקר המצוה אלא צורתה - קיום המצוה בצורה מהודרת, אך הוא אינו עומד לכשלעצמו, ואם כבר נטל אתרוג ויצא כבר ידי חובת המצוה - אין משמעות להידור.

בית הלוי תולה שאלה זו במחלוקת בעניין מילה. כתב הרמב"ם (הלכות מילה ב, ג-ד): "יש ציצין מעכבין את המילה ויש ציצין שאין מעכבין את המילה... המל כל זמן שעוסק במילה חוזר בין על הציצין שמעכבין בין על ציצין שאין מעכבין, פירש על ציצין המעכבין חוזר, על ציצין שאינן מעכבין אינו חוזר". נמצא שלדעת הרמב"ם לאחר שפסק מלמול אין עניין לחזור על ציצין שאינם מעכבים את המילה. הטור (אורח חיים סימן של"א) חולק על הרמב"ם וסובר שגם אם סיים למול חוזר על הציצין למרות שאינם מעכבים, ורק בשבת אינו חוזר, כיון שאין הם עצם המצווה ואין השבת נדחית.

בפשטות, נחלקו הרמב"ם והטור בשאלה הנ"ל, שלדעת הרמב"ם אין עניין לקיים את ההידור בפני עצמו, ולכן אין טעם שיחזור על ציצין שאינם מעכבים, ולדעת הטור יש בכך טעם ולכן יחזור. בית הלוי ממשיך ואומר שניתן לומר שמילה שונה ממצוות אחרות, משום שמלבד פעולת המילה יש במצווה חלק נוסף - להיות מהול, וא"כ בחלק זה שעוסק בו בכל עת הוא מוסיף הידור, אבל בשאר המצוות מודה הטור שלא שייך הידור בפני עצמו.

הרב זוין מספר בספרו "אישים ושיטות" על ר' חיים מבריסק שלקראת סוכות השיג שני אתרוגים: האחד מארץ ישראל, שהיה ודאי כשר אך לא מהודר, והשני מקורפו, שהיה מהודר מאוד אך ספק פסול מחשש מורכב. ר' חיים התלבט איזה מהם ליטול, ואף בחן את תלמידיו על כך. במבט ראשון היינו אומרים שתחילה יטול את האתרוג שודאי יוצא בו ידי חובה, ורק אחר כך יתפנה לקומה השניה של ההידור; אך ר' חיים בשם אביו אומר להיפך: יש ליטול תחילה את הספק מורכב ואח"כ את הכשר, שאז ממה נפשך: אם האתרוג הראשון כשר - הרי יצא ידי חובת המצוה בהידור; ואם הראשון פסול - יצא ידי חובה באתרוג השני. לעומת זאת, אם יטול תחילה את האתרוג שודאי כשר, אז ודאי לא יקיים את המצוה בהידור, שכיון שכבר קיים אותה באתרוג הראשון אינו יכול לקיימה שוב.

דין הדר בארבעת המינים
בכל המצוות קיימת מצווה לעשותן בהידור, כפי שנלמד מהפסוק "זה אלי ואנווהו" - עשה לפניו טלית נאה, סוכה נאה וכו'. כמובן, גם מצווה שקיומה בלי הידור הריהי מצווה גמורה. בארבעת המינים, מלבד דין הידור הכללי, נוסף פסוק מיוחד "פרי עץ הדר" ממנו למדים דין הידור שהוא לעיכובא.

מהו היחס בין שני דיני הידור אלו? האם דין 'הדר' המיוחד לארבעת המינים מוסיף על דין הידור הכללי רק שהוא לעיכובא, או שהוא דין חדש, המוסיף בעצם ההידור?

והנה נחלקו הראשונים בטעם הפסול של לולב יבש: רש"י כתב שהטעם הוא 'זה אלי ואנוהו', והתוספות (כט, ב, דבור המתחיל "לולב יבש") הקשה עליו מכך שדין 'אנווהו' הוא רק לכתחילה, בעוד שבמשנה כתוב 'פסול' ומשמע בדיעבד, ולכן מסביר תוספות שהפסול הוא מצד 'הדר', שכן הוקש לולב לאתרוג, ודין 'הדר' הוא גם בדיעבד.

ונראה לומר שרש"י הוכרח לדבריו מקושיית התוספות. בגמרא נאמר שדין 'לכם' הפוסל לולב שאול הוא רק ביו"ט ראשון, כלשון הפסוק "ולקחתם לכם ביום הראשון", אך בשאר ימי החג גם לולב שאול כשר. אף על פי כן, הגמרא אומרת שדין 'הדר' הוא כל ימי החג - ולכאורה לא מובן מדוע, הרי גם דין הדר נמצא בהמשכו של אותו פסוק - "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר"?

התוספות עצמם תירצו שהדר בשאר ימי החג אכן אינו מדאורייתא אלא מדרבנן, ותיקנו רק לגבי הדר ולא לגבי חסר ושאול. אולם יתכן שרש"י ראה בתירוץ זה דוחק, וענה באופן אחר, כדלהלן.

כיצד נבין את דין ההידור בארבעת המינים? ניתן להבין שזהו דין חדש, שאינו קשור לדין הכללי 'זה אלי ואנווהו'. אם נבין כך, אז אכן אין דין זה שונה משאר פרטי דיני ארבעת המינים, וכשם שהדין 'לכם' הינו רק ביו"ט ראשון, כך גם דין 'הדר'. אך ניתן להבין שעצם דין 'הדר' באתרוג אינו מנותק מ'זה אלי ואנוהו' - זהו אותו דין, אלא שבסוכות נוסף עליו נדבך נוסף, שהוא לעיכובא. ועל כן כשם שדין 'אנוהו' שייך בכל השנה ואינו מוגבל למצוה או לזמן מסויימים, כך גם דין 'הדר' שייך בכל ימי החג.

ניתן לסייע הסבר זה מהמשך פירוש רש"י למשנה: לגבי לולב שנקטם ראשו פירש רש"י שפסול משום שאינו הדר, ואם נאמר שלדעת רש"י דין 'הדר' ודין 'אנוהו' הם שני דינים נפרדים - לא מובן מדוע שינה רש"י את הטעם. לפי ההסבר שהסברנו בשיטת רש"י הדבר מובן יותר, משום שזהו אכן טעם אחד.

אגב, לרמב"ם (הלכות שופר פ"ח ה"ט) שיטה שלישית בנושא, והוא סובר שדין הדר קיים רק ביו"ט ראשון: "כל אלה שאמרנו... ביום טוב ראשון בלבד אבל ביום טוב שני ושאר ימים הכל כשר". המגיד משנה ביאר שלמרות שבגמרא מפורש שדין הדר הינו כל ימי החג, הרמב"ם הבין שהגמרא חזרה בה. נראה שהרמב"ם סובר כתוספות, שדין הדר נלמד רק מ 'פרי עץ הדר' ואינו שייך למצווה הכללית 'זה אלי ואנוהו', וסובר שכמו בשאר הדינים שנלמדו מפסוק זה, אף דין זה אינו נוהג אלא ביו"ט ראשון.

התלות בין גדר 'יבש' למקור דין הדר
ונראה שישנן מספר מחלוקות שניתן לבארן על פי המחלוקת הנ"ל במקור דין הדר.
לאחר שחלק התוספות על רש"י בטעם הפסול של לולב היבש, מסביר התוספות שלולב היבש פסול רק אם נפרך בציפורן, ואין די בכך שבטלה הלחלוחית. מה הקשר של סוף דברי התוספות לתחילתו? האם תוספות באו 'סתם' ללמדנו דין?

בעל ה'כפות תמרים' על אתר מבאר, שסוף דברי התוספות נובע משיטתם במקור דין הדר. כיון שלשיטתם הפסול נלמד מ"פרי עץ הדר", דין זה הוא בעצמיות הלולב, ולכן רק אם הלולב עצמו נפרך באמצע פסול, ולא די בחיסרון של לחלוחית. אולם אם דין זה היה נלמד מ"זה אלי ואנוהו", כדעת רש"י, אז 'יבש' היה נחשב גם אם חסרה לו לחלוחית בלבד, מכיון שכבר בכך יש פגיעה ביופי ובנוי, למרות שבעצמותו של הלולב אין חיסרון.

כיוצא בזה, הר"ן הביא שתי דעות בגדר 'יבש': לדעה אחת יבש היינו שיבשו רוב עליו, ולדעה שניה יבש הוא דוקא אם יבש רוב השדרה, וממילא רוב עליו. ניתן לתלות אף מחלוקת זו במחלוקת על מקור הפסול: העלים אינם עצמותו של הלולב. מעתה, אם המקור הוא 'זה אלי ואנוהו' מובן מדוע מספיק שרוב העלים יבשו כדי שלא יחשב נאה, למרות שגוף הלולב אינו פחות מהודר; אך אם הדין נלמד מהדר - רק חיסרון בעצמות הלולב הוא חיסרון, וזהו טעם הדעה שרק אם יבש רוב השדרה נחשב הלולב יבש.

פגם שאינו נראה ללא התבוננות
המבי"ט כותב שאתרוג ובו חזזית שלא נראית בעין רגילה, אלא רק בעיון מיוחד (אין הכוונה לזכוכית מגדלת, אלא להתבוננות) נחשב הדר, וכן פוסק המגן אברהם (תרמח, יח).

נראה לי שבשונה מחזזית, אם חסר כלשהו מהאתרוג באופן שאין זה נראה במבט רגיל אלא רק בהתבוננות - האתרוג פסול, שכן פסול 'חסר' אינו נלמד מ'הדר' אלא מ'לכם - לקיחה תמה', וזהו דין בחפץ, ולעומת זאת דין הידור תלוי לפי רוב האנשים שמסתכלים על ארבעת המינים. כל זה אם נלמד הידור מ"זה אלי ואנוהו", אבל אם היינו לומדים מ'הדר' - אולי היה מקום להחמיר גם לגבי חזזית, שיש צורך שהחפץ עצמו יהיה מהודר, ועל כן גם אם האנשים הרואים אינם מבחינים בחזזית, עצם קיומה של החזזית פוסלת את האתרוג.

נמצא לסיכום, שלפי רש"י גדר 'הדר' הוא כמו גדר 'אנוהו', אלא שבארבעת המינים הוא לעיכובא; לעומת זאת לפי התוספות עצם הגדרת 'הדר' שונה מ'אנוהו', שכן אנוהו משמעותו יופי חיצוני מצד האנשים המסתכלים, ואילו 'הדר' עניינו יופי עצמי יותר.

היש ערך לנטילת לולב יבש?
יש להתבונן בדין אדם שיש לו רק אתרוג שיש בו פרט מעכב, כגון לולב יבש שאינו הדר, האם יש עניין ליטול לולב זה? בפשטות, כיון שהלולב פסול אין לו שום ערך. אך נראה שאין הדבר פשוט, וגם שאלה זו יכולה להיות תלויה במקור פסול יבש: אם המקור הוא "פרי עץ הדר" אז אכן האדם לא יקיים שום דבר, שהרי אין זה הפרי עליו ציוותה התורה, כשם שאם יטול תפוח לא יקיים בכך כל מצוה. אולם אם דין זה נלמד מ'אנוהו', יש מקום לומר שדין זה הינו חיצוני בנוסף לעצם המצוה, כמו דין 'אנוהו' בכל השנה, ונמצא שבכל זאת קיים מצווה ברמה כלשהי.

מדברי הרא"ש נראה שאכן זו דעתו. הרא"ש (ג, יד) כותב שבשעת הדחק ניתן ליטול לולב יבש ולברך עליו. אם אין מצוה, ברכה מנין? אמנם, ניתן לומר שחיוב הברכה מדרבנן. אך לא מצאנו בשום מקום תקנת חכמים כזו, לברך על מצווה פסולה. נראה יותר לומר שהרא"ש סבר שאכן יש ערך בנטילת לולב יבש, יש כאן משהו מן המצוה.

אלא שיש להעיר על כך, שכן גם הרמב"ם אומר שניתן ליטול לולב יבש, אף שלפי מה שביארנו, דין הידור בארבעת המינים לשיטתו נלמד מ'הדר' ואינו המשך לדין הידור הכללי. ויש לעיין בדבר.

בתחילת דברינו הבאנו את הדיון בשאלה האם יש ערך לקיים מצווה בצורה מהודרת, לאחר שעיקר המצוה כבר קויים. עתה ניתן להוסיף, שאם דין 'הדר' בארבעת המינים נובע מהדין הכללי של 'אנוהו' אז אין לחלק בין ארבעת המינים לכל המצוות; אולם אם הוא דין נפרד הנלמד מ'הדר', ניתן לומר שיש ערך לקיומו גם לאחר שקויים עיקר המצוה, שכן זהו דין בפני עצמו.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il