בימי ספירת העומר נוהגים אבילות על תלמידי ר' עקיבא שמתו בין פסח לעצרת, ובגמרא (מסכת יבמות דף ס"ב) אמרו שמתו משום ש"לא נהגו כבוד זה בזה". והנה ר' עקיבא הוא שלימדנו: "ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה". ור' עקיבא הוא שדרש: "את ה' אלוהיך תירא - לרבות תלמידי חכמים", כבוד האדם וכבוד התורה ולומדיה.
על ר' עקיבא נאמר: "הרואה ר' עקיבא בחלום - יצפה לחסידות", מלבד גודלו בתורה, היה גדול במידת החסידות. ובגמרא (מסכת תענית דף כ"ה), "מעשה בר' אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה, ירד אחריו ר' עקיבא ונענה, יצאה בת קול ואמרה: 'לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מידותיו, וזה אינו מעביר על מידותיו'". ומבארים המפרשים, שהיות ור' עקיבא היה בן גרים (כמבואר בהקדמת הרמב"ם ליד החזקה) ולא עברו לו מידותיו בירושה, אלא היה עמל ויגע עליהם לקנותם, ועל כן נענה בתפילתו.
ובחז"ל אמרו: "שמעון העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה, וכשהגיע ל'את ה' אלוהיך תירא' פירש, עד שבא ר' עקיבא ולימד: 'לרבות תלמידי חכמים'". המתבונן בגמרא רואה כי הדגש על ר' עקיבא, שדבריו לא היו רק בבחינת דרשה ולימוד, אלא הוא עצמו כל מהותו לימדה אותנו שיש לרבות תלמידי חכמים, שגם הם בבחינת 'את ה' אלוהיך תירא', ואם כך גדולה תמיהה היאך תלמידיו נכשלו באי נהיגת כבוד זה בזה.
ואולי ניתן לפרש על פי הגמרא במסכת סוטה (דף מ"ט): "משמת ר' עקיבא בטל כבוד התורה", ופירש רש"י: "שר' עקיבא דרש על כל קוץ וקוץ של כל אות, וזהו כבוד תורה גדול שאין בה דבר לבטלה". ויסוד דבריו על פי הגמרא במסכת מנחות (דף כ"ט), שר' עקיבא עתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. דהיינו, כבודה של תורה הוא גם בדאגה להבנת תורה בעומקה, וסגולה זו הייתה בו בר' עקיבא - כבוד לתורה באופן נוסף. ותלמידיו - לא היה להם את היחס הנכון לכבוד התורה הזה לסברותיו וחידושיו של החבר, והרי כבר אמרו במסכת מגילה (דף ג) שכבוד התורה חמור יותר.
ימי הספירה שהם הכנה ותשוקה לקבלת התורה, כדברי ספר החינוך (ש"ו), ההכנה היא על ידי רכישת חיבה לתורה וכבוד אמיתי לתורה ונושאי דגלה. ויהיו לנו ימים אלו להדבק במידותיו של ר' עקיבא שעמל ויגע עליהם עד שהפכו לו לקניין.
על ר' עקיבא נאמר: "הרואה ר' עקיבא בחלום - יצפה לחסידות", מלבד גודלו בתורה, היה גדול במידת החסידות. ובגמרא (מסכת תענית דף כ"ה), "מעשה בר' אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה, ירד אחריו ר' עקיבא ונענה, יצאה בת קול ואמרה: 'לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מידותיו, וזה אינו מעביר על מידותיו'". ומבארים המפרשים, שהיות ור' עקיבא היה בן גרים (כמבואר בהקדמת הרמב"ם ליד החזקה) ולא עברו לו מידותיו בירושה, אלא היה עמל ויגע עליהם לקנותם, ועל כן נענה בתפילתו.
ובחז"ל אמרו: "שמעון העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה, וכשהגיע ל'את ה' אלוהיך תירא' פירש, עד שבא ר' עקיבא ולימד: 'לרבות תלמידי חכמים'". המתבונן בגמרא רואה כי הדגש על ר' עקיבא, שדבריו לא היו רק בבחינת דרשה ולימוד, אלא הוא עצמו כל מהותו לימדה אותנו שיש לרבות תלמידי חכמים, שגם הם בבחינת 'את ה' אלוהיך תירא', ואם כך גדולה תמיהה היאך תלמידיו נכשלו באי נהיגת כבוד זה בזה.
ואולי ניתן לפרש על פי הגמרא במסכת סוטה (דף מ"ט): "משמת ר' עקיבא בטל כבוד התורה", ופירש רש"י: "שר' עקיבא דרש על כל קוץ וקוץ של כל אות, וזהו כבוד תורה גדול שאין בה דבר לבטלה". ויסוד דבריו על פי הגמרא במסכת מנחות (דף כ"ט), שר' עקיבא עתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. דהיינו, כבודה של תורה הוא גם בדאגה להבנת תורה בעומקה, וסגולה זו הייתה בו בר' עקיבא - כבוד לתורה באופן נוסף. ותלמידיו - לא היה להם את היחס הנכון לכבוד התורה הזה לסברותיו וחידושיו של החבר, והרי כבר אמרו במסכת מגילה (דף ג) שכבוד התורה חמור יותר.
ימי הספירה שהם הכנה ותשוקה לקבלת התורה, כדברי ספר החינוך (ש"ו), ההכנה היא על ידי רכישת חיבה לתורה וכבוד אמיתי לתורה ונושאי דגלה. ויהיו לנו ימים אלו להדבק במידותיו של ר' עקיבא שעמל ויגע עליהם עד שהפכו לו לקניין.