"כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" (ויקרא יד, לד). מה כתוב אח"כ? "וצוה הכהן ופנו את הבית" (ויקרא יד, לו). מפרש רש"י: "שאם לא יפנהו [בעל הבית] ויבא הכהן ויראה הנגע, [יהיה] נזקק להסגר וכל מה שבתוכו יטמא. ועל מה חסה תורה? אם על כלי שטף [מתכת ועץ], יטבילם ויטהרו! אם על אוכלין ומשקין, יאכלם בימי טומאתו. הא לא חסה תורה אלא על כלי חרס שאין להם טהרה במקוה [אלא שבירתם היא טהרתם]" עכ"ל. הרי שהתורה חסה על פחות שבכלים, שלא ילכו לאיבוד.

וב"תורת כהנים" על פסוק זה הוסיף רבי מאיר:


יחס נפלא זה שהקב"ה מרחם אף על הרשעים, למדנו גם בבבלי (סנהדרין מו ע"ב). מי שהמיתו אותו מפני שהיה מחרף ומגדף את ה', או עובד ע"ז, היו ממיתים אותו בסקילה ואח"כ תולים הגופה על העץ. ואין להלין נבלתו על העץ כי "קללת אלוהים תלוי". דרשו את המלים "קל לית", ארמית של "זה לא קל" [בשביל הקב"ה]. והוא כביכול מתאונן "כבד עלי ראשי, כבד עלי זרועי". מפרש מהרש"א כי שני מקומות אלו באברי האדם שם מניחים תפילין. פירושו לפירושו: חז"ל (ברכות ו ע"א) דרשו כמליצה כאילו הקב"ה עצמו מניח תפילין. ומה כתוב בתפילין של הקב"ה? "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". התפילין שעל הראש (כביכול) והתפילין שעל היד (כביכול) מכבידים עליו ית"ש. זאת אומרת הקב"ה מצטער על שפיכות דמיהם של הרשעים.

מעין זה כתב הגאון ר' יהונתן אייבשיץ, ב"יערת דבש" (דרוש ראשון) ביאורו לתפלת "שמונה עשרה", בברכת "רפאנו":


אמנם דברי הרב ודאי נאמרו רק כאשר מדובר ברשע בין אדם למקום. אבל אם הוא רשע המציק ומזיק בין אדם לחברו, הא כיצד נתפלל עליו שיחיה? והרי אנו עושים בזה רע לאלו שסובלים ממנו? הא כיצד אפשר להיטיב לחולה זה, ובו בזמן להרע לעשרות או למאות אלו שסובלים מרדיפותיו? ולבקש עליו מהקב"ה שיחזירו בתשובה? הרי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג:) והקב"ה לא יכול להתערב בזה. ועל חילוק זה יש להביא ראיה מדברי ירמיה שקלל לאלו שהציקו לו והלשינו עליו "בעת אפך עשה בהם" (ירמיה יח, כג). וכן בזה מוסבר כל רצף קללותיו של דוד נגד רודפיו והמלשינים נגדו (תהלים קט, עיי"ש רד"ק פסוק א'. וכן תהלים כח, ג-ה). והרי חז"ל עצמם לימדו אותנו חילוק זה. כך לשון המדרש:


אבל באופן כללי למדנו מהסוגיא בסנהדרין (מו:) שהקב"ה מצטער על הריגתם של רשעי ישראל (רשעים בין אדם למקום), כי היה מעדיף שיתקנו את מעשיהם ולא יזדקק להענישם. ואף חברי סנהדרין שפסקו שיש להרוג מי שעבד ע"ז וכיו"ב, היו מתענים אותו היום (סנהדרין סג ע"א) כדי לכפר על נפשותם ("צדקת הצדיק", לר' צדוק הכהן, פסקא קעה).

אבל כל הגישה הנ"ל סותרת מאמרים אחרים לחז"ל, שהקב"ה ממש שמח באבדן רשעים. אמרו במשנה סנהדרין (קיא ע"ב) [אמר הקב"ה] "אם אתם עושים דין [כלומר חיסול כל העיר] בעיר הנדחת (שעבדו ע"ז), מעלה אני עליכם כאילו אתם מעלים עולה כליל לפני". ושוב אמרו (קיג ע"ב): "תנו רבנן, רשע בא לעולם, חרון בא לעולם. רשע אבד מן העולם, טובה באה לעולם". ובמדרש הלכה (ספרי, קרח, פסקא קיז) "יש שמחה לפני המקום כשיאבדו מכעיסים מן העולם, וכן הוא אומר 'באבוד רשעים רנה'. ועוד אומר 'יתמו חטאים מן הארץ, ברכי נפשי את ה'!" [וכבר בארנו ב"אוצרות אגדה", על ברכות י', שיש הרבה הטועים בדברי ברוריה. היא רק לימדה זכות על מי שחוטא לפעמים, אבל לא על "חטאים" (ט' דגושה, כלומר איננו רבוי של מעשה "חטא", אלא של איש הרגיל בחטא). עליהם ודאי נתפלל "יתמו"]

מי שאינו מתבונן היטב בדברי חז"ל אוהב למצוא פתרון קל: "חילוקי דיעות היו בין חז"ל". אבל כמעט בכל דברי חז"ל אין זה נכון. אלא גם כאן שתי הגישות צודקות, האחת לפני שהרשע בא על עונשו, והאחת אחר כך. "כל האומר הקב"ה וותרן הוא, יוותרו חייו שנאמר 'הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט' (בבא קמא נ ע"א, ומפרש רש"י "יופקרו חייו"). אבל אחרי שנענש רשע מישראל, הוא שב לחיק האומה ונכלל ביניהם. ודאי הקב"ה מצטער שנזקק להענישו.

בזה מוסבר כי אחרי שאנו תולים את עובד ע"ז והמחרף ומגדף, מתאונן הקב"ה "קל לית", הקב"ה מצטער על דמו שנשפך. וכן למדנו שאסור להוסיף אפילו הלקאה אחת לחוטא הנענש במלקות, "ונקלה אחיך לעיניך" (דברים כה, ג) מפרש רש"י (בשם הגמרא במכות כג.) כל היום קוראו 'רשע'. אבל כיון שלקה קרא לו 'אחיך'. וכן מוסבר בזה פסוק תמוה בתהלים (עט, ב) "באו גוים בנחלתך וכו' נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים, [נתנו] בשר חסידיך לחיתו ארץ". קשה להבין, הרי נהרגו מחמת שחטאו. והא כיצד קורא להם "עבדיך", "חסידיך"? אלא כיון שנענשו, חזרו לכשרותם הראשונה. (עיין מדרש תהלים, עט פסקא ד).

כן לענין נגעי בתים, כיון שבעל הבית רואה נגע בקירות ביתו, כבר נכנס בו פחד שמא ייהרס ביתו. כאשר הוא קורא לכהן לבוא, הוא כבר נרעד ומדוכדך. על כן ה' חס אף על כליו הפעוטים.

לסיכום: כל הלשונות המביעות שמחה על אבדן הרשעים נאמרו או מבחינת בני אדם שסבלו מהרשעים ההם (כמו מאמרם בסנהדרין לט ע"ב, קיג ע"ב) ועוד, אבל הקב"ה איננו שמח שמחת הקב"ה היא רק עד גמר ביצוע העונש. ואחר כך חוזר הרשע לכשרותו. ויש עוד אופן ליישב, ע"פ דברי מהר"ל ("נצח ישראל", עמ' סו) ששתי בחינות יש. מצד האדם היחיד, ומצד התכללותו בכלל ישראל. ובארנו זאת ב"אוצרות הראי"ה" (ח"א עמ' 177).

"אהבתי אתכם אמר ה', ואמרתם במה אהבתנו? הלוא אח עשו ליעקב נאום ה', ואוהב את יעקב" (מלאכי א, ב). כותב אדמו"ר ר' צדוק הכהן שאעפ"כ שלמראית עין נראים יעקב ועשו כאחים דומים במעשיהם, ה' אוהב את ישראל מחמת שורשם הנעלם ("רסיסי לילה", נח עמ' 177).

וכן כתב מרן הראי"ה ("אורות", עמ' עה) "ואוהב את יעקב, שהיא תשובה ניצחת מספקת לכל תאנתם של המתאוננים קטני אמנה, האומרים בכל דור ודור, וביותר בדור התגלות הישועה, 'במה אהבתנו?' וכו' וכו'. ואע"פ שהגלוי סותר זה לפעמים, אין בכך כלום. כי האמת הברורה הוא מאמר השבטים כולם "כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבנו אלא אחד". ישראל הם מאמינים בני מאמינים (שבת צז.)