ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- נישואין וזוגיות
- לקראת הנישואין
- מדורים
- קוממיות
- בימה תורנית
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
יהודה בן הדסה הינדה מלכה
בבואנו לדון בשאלה חשובה זו, חשוב שנזכור שלושה כללים:
א. יש מצווה להתחתן. ב. חובה לקיים את כל המצוות ובכללם, כמובן, גם את מצוות החתונה.
ג. אי אפשר לקיים מצווה זו בלחץ. כל אחד ואחת צריך למצוא בסבלנות ובנינוחות את בן/בת הזוג המתאים לו, ואם טוב להם והם מתאימים, שיתחתנו.
לפיכך, מי שמצא את בן זוגו בגיל צעיר, מפני שהוא מרגיש שכך טוב ומתאים לו, ואין הדבר נובע מלחץ חברתי או לחץ אחר, יכול הוא להתחתן. וכן להיפך, מי שמרגיש שנישואין בגיל צעיר אינם מתאימים לאישיותו, וברצונו להמתין לגיל מבוגר יותר, מותר לו להמתין. לא צריך לדחוף את כולם לנישואין בגיל מבוגר, מפני שהמתנה זו עלולה לעיתים "לתקוע" את האדם, אך גם לא צריך להלחיץ את כולם להתחתן צעירים, מפני שיש אנשים שאינם בשלים לנישואין בגילאים אלו. ממילא, במרחב אותו הצבנו, ניתן לומר, שגילאי 24 - 18 הם הגילאים האידיאליים.
אמנם, אצל הבנים מתווסף לנושא ההתאמה והבשלות גם השיקול של לימוד התורה, אך גם שיקול זה בנוי בעיקרו על ההתאמה האישית. ישנם אנשים שלאחר החתונה טרדות שונות מפריעות אותם מהלימוד, אך לעומתם ישנם כאלו שדווקא אחרי החתונה לומדים טוב יותר, מפני שהם רגועים, שקטים ושמחים בילדיהם. כל אחד והאופי שלו. כמובן, שבגיל 16 הבחור לא צריך לחשוב על חתונה, אך מי שבשל והדבר מתאים לו יכול להתחתן גם בגיל 18.
חשוב להוסיף - כחברה, מוטל עלינו להקים מסגרות מתאימות, שיסייעו לזוגות הצעירים בבנייה נכונה של הקשר הזוגי מתוך רוחב דעת. עלינו לקיים הרצאות וסדנאות הדרכה בנושאים אלו, ולהקים פורומים של רבנים ומומחים שיתנו מענה בנושאים אלו. לא תמיד ההורים יודעים לעזור בנושאים אלו, וחשוב שנקרין לדור הצעיר, שאפשר להעלות בעיות בקשר הזוגי גם לאחר הנישואין, על מנת שיבואו על פתרונם.
הרב יהושע שפירא - ההקדמה יפה מן האיחור
ראשית, השאלה הזו מטעה, מפני שהיא מניחה שכל הבנים והבנות צריכים להתחתן באותו גיל, אך האמת היא שגיל הנישואין האידיאלי משתנה מאדם לאדם, ונקבע על פי דמותו וזהותו הייחודית של כל אחד, וצריך הדרכה אישית בנושא. בכל זאת, יש מקום לתת הדרכה לכלל, בתנאי שנוהגים על פיה רק בשילוב בחינה מעמיקה ויסודית של מצבו הייחודי של כל פרט.
בשולחן ערוך נפסק להלכה, שבגיל 18 מוטל על האדם לקיים את המצווה להקים משפחה. יש בהלכה זו כמה עניינים - הן מצד הטהרה והקדושה, הן מצד חיוב פרייה ורבייה, והן מצד ששלמות המציאות האנושית מתקיימת רק בזוג. בדרכו של השולחן ערוך צעדו להלכה גם האחרונים, אולם אחרוני האחרונים כתבו שבדורותינו לא כולם חייבים להתחתן מוקדם, והדבר תלוי במנהגים שונים ובעדות שונות, וכן בשיקולים רבים ומגוונים.
אחרי שקלול הדעות והסברות השונות בעניין, אנו נוטים להדריך באופן כללי להתחתן בגיל מוקדם, לאו דווקא בגיל 18, אך גם לא להפליג ממנו יתר על המידה, וזאת מכמה סיבות:
א. הטהרה - נישואין בגיל צעיר מוסיפים לצניעות, לטהרה ולקדושה בישראל, והדבר חשוב במיוחד בדורנו שהדור כל כך פרוץ בכך.
ב. הרווקות המבוגרת - מגיפה של ממש פוגעת בנו בדמותה של תופעת הרווקות המבוגרת, שהולכת וגדלה, מכבידה וממררת את חייהם של אנשים רבים, וגודעת חלקים נכבדים מהמשך הגידול של עם ישראל. כחברה, עלינו לטפל טיפול עומק בתופעה זו. הקריאה להצעיר את גיל הנישואין, היא חלק חשוב מהטיפול בתופעה זו, מפני שככל שגיל האדם עולה, נכונותו להתחתן פוחתת והולכת, וקשה לו יותר ליצור כימיה עם בן המין השני.
אמנם, יחד עם הסיבות שהבאנו לנישואין בגיל צעיר, ישנם מבחינה הלכתית גם שיקולים הפוכים לאיחור גיל הנישואין - "ילמד תורה ואחר כך ישא אישה", הכשרה לחיים ובניית היכולת לפרנס משפחה, ועלינו להתחשב גם בנתונים אלו כחלק ממכלול המחשבות בנושא. אולם, בשורה התחתונה, אנו נוטים לומר, שאחרי כל השיקולים הללו - בדורותינו עלינו לקיים את ההלכה כפשוטה, וההקדמה יפה מן האיחור.
הרב נריה גוטל - מגוון שיקולים
שונה היא מצות פריה ורביה מיתר מצוות שבתורה. בעוד שבכל התורה כולה אדם מתחייב בגיל י"ג לזכר ובגיל י"ב לנקבה, הרי על מצווה זו אמרו כבר התנאים (מסכת אבות ה' כ"א) "בן שמונה עשרה - ולא שלוש עשרה - לחופה". נכון הוא שהטור והמחבר כתבו (אבן העזר סימן א') כי: "המקדים לישא בן י"ג מצווה מן המובחר", אך פוק חזי מאי עמא דבר: לא י"ג וגם לא י"ח, ודאי לא י"ז של הרמב"ם (הלכות אישות ט"ו ב'), ובדרך כלל גם לא כ' ואפילו לא כ"א, וזאת למרות המלצתו של רב חסדא (מסכת קדושין דף כ"ט) על נשואין בגילאי ארבע עשרה - שש עשרה. עובדה היא כי זה עשרות ומאות בשנים שרבים מבני ישראל, צורבים ותלמידי חכמים יראי שמים, אינם נוהגים כך, לא הם ולא בניהם. אדרבה, מן המפורסמות שבישיבות הליטאיות של מאת השנים האחרונות, איחור הנישואין היה מעשה שבשגרה. על דיון המחבר והרמ"א ביחס לכפיית מי שהגיע לעשרים ועדיין לא נישא (שולחן ערוך שם), בכלל אין על מה לדבר.
והרי זה ממש מתמיה - מה פישרה של חריגה זו מכל התורה כולה, שלא חייבוה עד גיל מאוחר, ומצאנו רבים, גדולים וטובים, שדחוה למצווה זו הרבה!
ברור לחלוטין, שירדה בזה תורה לסוף דעתו ואורח חייו של אדם, ומקדמת דנא השכילה להשתית הלכה זו על בשלות פיסיולוגית ופסיכולוגית המתאימה להקמת בית בישראל, ורוב בני י"ג מעולם לא התאימו לכך. כבר החיד"א (ברכי יוסף אבן העזר א, סק"ז - משם רבנו יונה) העיר שאותה המלצת טור ומחבר להקדים נישואין לגיל י"ג אינה תקיפה בעת הזאת: "בדורות אלו נחלשו הטבעים ונשתנו הדורות ואין להיזהר בזה להקדים ולישא בן י"ג". בדרך שונה קימעא הילך ה'בית יוסף' עצמו, אשר ערך הבחנה בין מקומות: גיל י"ג אמור רק "בארצותיהם החמות, אבל אנו אין לנו אלא דברי המשנה - בן י"ח לחופה". בספר בירור הלכה (אבן העזר עמ' י"ד) הוסיף והחיל זאת לא רק על בנים אלא גם על גיל נישואי הבנות: "... בזמנינו שנחלשו הטבעים ונשתנו הדורות, אין להיזהר ולהקדים כל כך...". אמור מעתה, מאז ומעולם שאלת גיל הנישואין לא הייתה מנותקת מהקשרים רחבים של אדם, מקום וחברה ונבחנה על רקע מציאותי-עכשווי.
כך בעבר וכך גם כיום. עולמנו שונה באופן דרמטי מזה שנהג "אתמול" ובוודאי "שלשום". ההשכלה והמקצוע תופסים היום מקום אחר לגמרי מזה שהם תפסו אצל הקדמונים, וכך גם משך החיים הממוצע, גיל הנישואין האוניברסלי ועוד. מנתונים אלה אין להתעלם, אם כי באותה מידה אין להתעלם משיקולים נוספים כגילאי פריון, דמוגרפיה ויצר לב האדם.
המתח שבין השיקולים הסותרים אינו יכול להוביל להכרעה אחידה. זוהי עוד אחת מהסוגיות עליהן נכון לומר שאסור לקבוע בהן מסמרות אחידים וזהים, ו"כשם שאין פרצופיהן...". אינו דומה אורח נשים לאורח גברים, זה של בני ישיבה גבוהה לזה של חיילים ועוד. הניסיון גם מלמד - למשל - כי לנשים, מחד גיסא נישואין לפני התחלת לימודים מקצועיים אינם קלים כלל ועיקר, ומאידך גיסא המתנה עד סיומם המלא אינה רצויה. לגברים, מחד גיסא עשיית שירות צבאי ממושך כנשוי אינה פשוטה, ומאידך גיסא המתנה עד סיום שירות צבאי ארוך במיוחד גם היא בעייתית. ועוד לא הזכרנו שאישה אינה חייבת במצות פריה ורביה - אם כי "יש לה מצווה" (ר"ן קדושין על הרי"ף דף ט"ז), ועם זאת דרכו של עולם שעל פי רוב נשים נישאות בגיל צעיר יותר מגברים.
סוף דבר: מצד אחד, מנוי וגמור על הפוסקים כי לא ניתן היום לאמץ כמות שהיא, לא את המלצת הטור והמחבר ולא את המלצת רב חסדא ולהקדים ביותר. מצד שני, אימוץ נורמות פוסט-מודרניות עכשוויות הדוגלות לכתחילה בדחייה יזומה וממושכת של גיל הנישואין, ודאי אינו תואם דרכה של תורה. לכן איש איש, ואישה אישה, צריכים לחשב היטב דרכם, להיוועץ במכריהם-ידידיהם, לא להקדים יתר על המידה הנכונה עבורם, אך גם, חלילה, לא לאחר. בעיתם ובזמנם!
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
הלכות ראש השנה הלכות ראש השנה שחל בשבת
הלכה למעשה
השיעור מאיר את מהות ראש השנה מתוך גישה של ביטחון, אהבה ושמחה לצד כובד הראש והרצינות הנדרשים ביום הדין. במרכזו הדרכה הלכתית ומעשית לקראת החג שחל בשבת, כולל התרת נדרים, הכנות מוקדמות, סדר התפילות והקידוש, והלכות החג והשבת בהרחבה.
הלכות יום הכיפורים עליות לתורה של חולה ביום כיפור
רבי עקיבא איגר סובר כי חולה שאכל ביום כיפור אינו יכול לעלות לתורה, כיוון שברכות הקריאה נתקנו על יום הצום ומאחר שאכל – הצום אינו מתקיים לגביו דיו כדי לברך, ואילו החתם סופר סובר כי החולה רשאי לעלות לתורה, מכיוון שאכילתו הותרה על פי דין תורה משיקולי פיקוח נפש, ולכן קדושת היום והחובות ההלכתיות שבו נשארות בתוקפן לגביו באופן מלא.
כינוסי אברכים שו"ת בוגרים תשפ"ו
איך להמשיך לעלות בקודש גם כשרחוקים מהישיבה | הפער בין ההצלחה להתיישבות לבין מינוי רבני ערים
סליחות עומק הסליחה ומידות הרחמים
שיחה לפני סליחות תשפ"ו
השיעור עוסק במהות אמירת הסליחות לקראת הימים הנוראים, תוך בירור מקומו של הצדיק שאינו חוטא במזיד מול תביעת הווידוי והנפש. דרך דברי הזוהר ומידות הרחמים, מודגש כי כוחה האמיתי של התשובה נובע מהצנעת האדם בתוך הכלל ומהידמות מוסרית מעשית למידותיו של הבורא.
מידות הראי"ה שורשי האמונה ומשמעות החיים
אמונה כ"ג -כ"ה
השיעור עוסק בחשיבות החיבור לאמונת הילדות התמימה כבסיס עמוק הנשגב מכל תובנה שכלית מאוחרת. בנוסף, מוסבר כיצד הכרת האמת האלוקית מעניקה עוגן, משמעות וערך ממשי לכל פיתוחי התרבות וקנייני החיים של האדם.
עסקי גוג ומגוג הרמב"ם ותשובת החכמים המבזים
הרמב"ם כתב שכל חכמי דורו של רבי עקיבא סברו שבר כוכבא הוא מלך המשיח. מקור דבריו הוא תורה שלמד בהיכלו של דויד המלך, ולפיה החכמים שביזו מי ששילב ספרא וסייפא והתגייס לצבא בר כוכבא, חזרו בתשובה והסכימו עם רבי עקיבא.
נצבים עבודת הלב: מהשכל אל הרגש
שיחת מוצ"ש פרשת ניצבים - וילך
השיעור עוסק בתורתו של הרב אליהו לופיאן לקראת יום הדין, ומדגיש כי קיום מצוות ומעשי חסד מתוך חובה שכלית אינם מספיקים לאדם. עיקר העבודה הרוחנית היא להפנים את הדברים ברגש עמוק, לפתח אהבה ותענוג פנימי בעבודת השם, ולחבר בין המושכלות למורגשות.
אור החיים על הפרשה הבחירה בחיים מתוך קיום רצון ה'
אור החיים על פרשת נצבים חלק א'
שלשה דברים כלליים במצוות ה' שמרומזים בפרשה. פירוש תיאור התורה על המצות שהם לא רחוקות להשגה. פירוש כפילות התורה "ראה נתתי לפניך...את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע...החיים והמוות...הברכה והקללה".
לנתיבות ישראל הופעת המלכות: מהכלל אל הפרט
לנתיבות ישראל א' , מאמר נ"א, נ"ה
השיעור עוסק בהופעת מלכות שמיים בעולם דרך כלל ישראל, וכיצד היא מתגלה בחיי הפרט באמצעות משמעת עצמית, תורה ומצוות. מתוך כך מוארים מועדי תשרי – מביטול הגבולות בראש השנה ויום הכיפורים ועד לחירות, שמחה והתעצמות מעשית בסוכות.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א כוח הרצון והתעלות העולמות
חלק ג' פסקה כ"ב , כ"ג
השיעור עוסק בהשפעתו העמוקה של היחיד על כלל מרחבי הבריאה, שבהם כל התעלות רוחנית אישית סוחפת ומרוממת את המציאות כולה. דרך בירור הרצון הפנימי, התפילה וחיבור המעשים הגשמיים לקדושה, האדם מגלה את כוחו לחבר את העולם למקורו האלוקי.
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א מקור הקודש: נשמת ישראל ואחדות החיים
אורות התחיה -פסקה ג'
השיעור עוסק בייחודו של עם ישראל כנושא שם ה' בעולם, תוך הדגשה כי שורש חייו וחוקיו נובעים מאחדות וממקור הקודש ולא מערכים מפורדים. מתוך כך מוסבר כיצד כל רובדי הקיום, המשפט והמעשה האנושי מתעלים בישראל לדרגת קדושה ומבטאים את רצון ה' השלם.
שמונה פרקים לרמב"ם מכוח המדמה אל האמת הפנימית
שיעור 3
השיעור עוסק באבחנה של הרמב"ם בין כוחות הנפש ובתעתועי "כוח המדמה", הנוטה להשוות בין דברים בעלי דמיון חיצוני אך בעלי מהות שונה לחלוטין. דרך עקרון זה וההבנה של "עולם הפוך", מוסבר כיצד השקר והדמיון של המציאות והתקשורת מסתירים את האמת העמוקה – מהגדרת האדם ועד לזכות על ארץ ישראל.
ענינו של ראש השנה שבת, ראש השנה, ומה עם ראש חודש?
כשראש השנה חל בשבת נפגשים שלושה מועדים במקביל, אך באופן מפתיע – ראש חודש נעלם לחלוטין מנוסח התפילה. המאמר חושף את הסוד שמאחורי ההעלמה הזו, ומגלה מדוע ביום הדין עדיף "להשתיק את הקטרוג" ולהתמקד בהמלכה ולא בחטאים
יסודות הש"ס הקדמה לכללי ספיקות בממון
בבא מציעא ב
הגדרת הספק אינה חוסר ידיעה גרידא, אלא חוסר ידיעה שיש בה ריעותא, או 'דררא דממונא'. הבחנה בין דררא דממונא למוחזקות, שבדרך כלל שתיהן הנהגות ולא ראיות, והיחס בין בירור להנהגה.
