ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

בצל החכמה בצל הכסף ;">

דף הבית בית מדרש ציבור וחברה מדינת וממשלת ישראל Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (42 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (42 ד')

ו' אייר תשס"ז

בצל החכמה בצל הכסף

שיחה שניתנה ביום העצמאות תשס"ז



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

תורה ומלכות
אחד הנושאים שאנו עוסקים בהם הוא היחס בין התורה מצד אחד לבין המדינה. ודאי שיש למדינה ערך וקדושה, השאלה היא כיצד עלינו להתייחס למנהיג פרטי, בעיקר כאשר יש התנגשות בין התנהגותו של אותו מנהיג לבין התורה. אין בידינו מקורות רבים העוסקים באותה התנגשות, אולם כמה מקורות מתייחסים לנקודת המפגש שבין רבי שמעון בן שטח לבין גיסו ינאי המלך (אשתו של ינאי, שלומציון, היתה אחותו של רבי שמעון בן שטח), והדברים ראויים להתבוננות.

בצל החכמה בצל הכסף
תני שלש מאות נזירין עלו בימי רבי שמעון בן שטח מאה וחמשים מצא להן פתח ומאה וחמשים לא מצא להן פתח אתא גבי ינאי מלכא אמר ליה אית הכא תלת מאה נזירין בעיין תשע מאה קרבנין אלא יהב את פלגא מן דידך ואנא פלגא מן דידי שלח ליה ארבע מאה וחמשין אזל לישנא בישא ומר ליה לא יהב מן דידיה כלום שמע ינאי מלכא וכעס דחל שמעון בן שטח וערק בתר יומין סלקון בני נש רברבין מן מלכותא דפרס גבי ינאי מלכא מן דיתבין אכלין אמרין ליה נהירין אנן דהוה אית הכא חד גבר סב והוה אמר קומין מילין דחכמה תני לון עובדא אמרין ליה שלח ואייתיתיה שלח ויהב ליה מילא ואתא ויתיב ליה בין מלכא למלכתא אמר ליה למה אפליית בי אמר ליה לא אפליית בך את ממונך ואנא מן אורייתי דכתיב כי בצל החכמה בצל הכסף אמר ליה ולמה ערקת אמר ליה שמעית דמרי כעס עלי ובעית מקיימה הדין קרייא חבי כמעט רגע עד יעבר זעם וקרא עלוי ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה אמר ליה ולמה יתבת בין מלכא למלכתא אמר ליה בסיפרא דבן סירא כתיב סלסליה ותרוממך ובין נגידים תושיבך אמר הבו ליה כסא דליבריך נסב כסא ומר נברך על המזון שאכל ינאי וחביריו אמר ליה עד כדון את בקשיותך אמר ליה ומה נאמר על המזון שלא אכלנו אמר הבון ליה דליכול יהבו ליה ואכל ומר נברך על המזון שאכלנו

בירושלמי 1 מסופר שבימי רבי שמעון בן שטח היו שלש מאות נזירים עניים שרצו להישאל על נזירותם, כי לא היה להם כסף להבאת שלש הקרבנות שמביא נזיר בסוף נזירותו. רבי שמעון בן שטח הצליח למצוא פתח למאה וחמישים נזירים, הלך לינאי המלך ואמר לו שיש שלש מאות נזירים שצריכים תשע מאות קרבנות והציע לו להתחלק בהוצאות, אני אתן ארבע מאות וחמישים וכך גם אתה. הלך אדם וגילה לינאי שרבי שמעון לא נתן כלום, שמע ינאי המלך וכעס, ורבי שמעון בן שטח ברח. לאחר תקופת מה באו אנשים חשובים ממלכות פרס לפגוש את ינאי המלך. לאחר שהתחילו לאכול אמרו לו – בפעם הקודמת שבאנו לבקר אצלך היה כאן יהודי מבוגר שאמר דברי חכמה, והוא חסר לנו. סיפר להם ינאי המלך את המעשה, הוא ברח כי באמת הקפדתי עליו. אמרו לו שבכל זאת הם מאוד רוצים שיבוא, שלח ינאי לקרוא לרבי שמעון והבטיח לו שלא יפגע בו. הגיע רבי שמעון בן שטח וישב בין המלך למלכה. שאל אותו ינאי – למה רמית אותי? אמר לו רבי ינאי: לא רימיתי אותך, כל אחד מאיתנו פתר בעיה של ארבע מאות וחמישים נזירים. אני פתרתי את הבעיה על ידי החכמה שלי שבזכותה התרתי את נזירותם של מחצית הנזירים, ואתה פתרת על ידי הכסף שלך. וכי החכמה שלי אינה שווה כסף? והביא לו גם ראיה מפסוק: "בצל החכמה בצל הכסף" 2 . שאל אותו ינאי, אם כן מדוע ברחת? ענה לו רבי שמעון – שמעתי שהמלך כועס עלי, ורציתי לקיים את הפסוק "חבי מעט רגע עד יעבור זעם", וקרא על עצמו "והחכמה תחיה בעליה". אמר לו – ומדוע ישבת בין המלך למלכה? לא מצאת מקום אחר? אמר לו – בספרי דבן סירא כתוב "סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ תְּכַבֵּדְךָ כִּי תְחַבְּקֶנָּה" (אצלנו מופיע פסוק זה בספר משלי 3 ), התורה היא המרכז. אמר לו ינאי: תביאו לו את הכוס שיברך (סיפור זה מופיע גם בתלמוד הבבלי 4 בקיצור, ושם משמע שינאי וחבריו פשוט לא ידעו לברך, ולכן ביקשו ממנו). לקח רבי שמעון את הכוס ואמר – נברך על המזון שאכל ינאי וחבריו. אמר לו – אתה עדיין עומד במרייך? כך לא מזמנים! אמר לו רבי שמעון – הרי אני לא אכלתי, כיצד אזמן? אמר ינאי – תביאו לרבי שמעון לאכול, ואז הוא יוכל לברך על מה שאכל. בתלמוד הבבלי 5 נוסף עוד שינאי המלך הרג את חכמי ישראל, כי רצה להיות כהן והחכמים לא אפשרו לו, וזו היתה הסיבה לבריחתו של רבי שמעון.
כל הסיפור הזה נראה במבט ראשון כמילתא דבדיחותא, אבל באמת אצל רבי שמעון בן שטח אין בדיחות. הוא זה שאומר לגבי חקירת עדים להיזהר בדברים, שמא מתוכם ילמדו לשקר, כי כשאדם אומר משהו - כל מילה צריכה להיות בסלע. לכאורה יש כאן התנגשות בין רבי שמעון בן שטח לבין המלכות, שצריכה הסבר.

מלכות של נצח ומלכות לשעה

ינאי המלך מלך בתקופה שבה המלכות לא היתה במצב העליון שלה. לא מדובר על מלכות בית דוד, ואף לא על נשיאי ישראל מהלל הזקן ועד רבי, אלא בשלהי מלכות חשמונאי. אולם, גם למלכות זו היתה מגמה אלוקית, וכפי שכותב הרב בעין אי"ה 6 , שגם בתקופה שבה יש השפעות זרות על עם ישראל והוא נמצא בתוך תרבות יוון - תהיה אפשרות לעם ישראל להכיל את אותה תרבות בקדושה. טבעו של עולם הוא שכאשר יש אומות חזקות הרי השפעתן על האומות האחרות עצומה. למרות שהתרבות של אותן אומות היא תרבות זמנית, מלכות עולה ומלכות יורדת ועם ירידת המלכות אז גם התפיסה המדינית והאידיאולוגית מתבטלת, באותו זמן שבו המלכות מולכת הריהי משפיעה על כל מי שבא איתה במגע. כיון שכך צריך כלי להתמודד עם אותה מלכות, והכלי הוא מלכות חשמונאי, שאינה מלכות בית דוד, שהיא מלכות של נצח היונקת את כל מקורה מהתורה. כך מסביר הרב את משמעות ההלכה ביחס לנר חנוכה שאם הנר כבה אין צריך להדליקו שוב, שכן כאשר מדובר על מפגש עם תרבות יון אז גם אם המלכות נכבית אין הדבר נורא, כי מלכתחילה כל ההארה היא לשעה, כל זמן שמלכות יון נמצאת.

מלכות בית דוד – חיבור בין המציאות הזמנית למגמה הנצחית
מלכות בית דוד היא כבר מלכות אחרת לגמרי. מפורסמת היא הגמרא המספרת על המעמד בימי שלמה המלך, שרצו להכניס את ארון הברית לבית קדשי הקדשים והשערים סרבו להיפתח, ורק כאשר הזכיר שלמה את זכותו של אביו מיד נענה. מבאר הרב 7 : יש עבודה פרטית, בחינת "כל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה נתחלק לשבעים לשון שנאמר ה' יתן אומר המבשרות צבא רב", אולם בכך לא די. לא מספיקה רק ההתפרטות שמגיעה לכל אדם, אלא התכלית היא עליונה יותר: "אותה הידיעה שמביאה לחשוב שאפשר לשאוב ממקור ישראל דעת אלהים ודרכיו מבלי להוקיר מעלתן של ישראל בהכרת בחירתן האלהית הקיימת ונצחית, היא רק הכרה חלושה, שטובה היא להיות רק בתור אמצעי לההכרה האמיתית". אי אפשר להיפגש עם ריבונו של עולם רק בעבודה פרטית, צריך להבין שההכרה הפרטית היא רק דרך להגיע להכרה כללית של מגמת הקב"ה בעולם, שמופיעה בהכרח דרך עם ישראל בלבד. והנה, החיבור בין ההכרה הפרטית להכרה הכללית הוא ענינו של דוד, שכולל את כח המלוכה בישראל בין בהווה בין בנצחיות. לדוד המלך יש יכולת לראות את הופעת ה' גם במציאות הזמנית שאנחנו נמצאים בתוכה עכשיו, עם כל המורכבות שבה, ויחד עם זאת להיות מחובר למגמה הנצחית. עניינו של דוד המלך הוא התורה, כשדוד קם בבוקר הוא עוסק בעניני שפיר ושליה, עד חצות הלילה היה מנמנם כסוס, ומכאן ואילך מתגבר כארי 8 . גם במלכות בית דוד יש מדרגות, אולם ודאי שמקור היניקה של כח המלכות הוא התורה, ואין קיום למלכות ישראל ללא תורה.

מדוע לא דנים מלך?
התנגשות מפורסמת נוספת בין ינאי המלך לרבי שמעון בן שטח מופיעה גם במסכת סנהדרין 9 . עבדו של ינאי המלך הרג את הנפש, ושמעון בן שטח קרא גם לינאי המלך שיעמוד במשפט, כדין אדם ששורו הרג את הנפש. בא ינאי וישב, אמר לו שמעון בן שטח "ינאי המלך! עמוד על רגליך ויעידו בך. ולא לפנינו אתה עומד, אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד, שנאמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב וגו'. אמר לו: לא כשתאמר אתה, אלא כמה שיאמרו חבריך. נפנה לימינו - כבשו פניהם בקרקע, נפנה לשמאלו - וכבשו פניהם בקרקע. אמר להן שמעון בן שטח: בעלי מחשבות אתם, יבא בעל מחשבות ויפרע מכם. מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע, ומתו, באותה שעה אמרו: מלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו". יש כאן עוד נקודת התנגשות בין שמעון בן שטח, שבא לומר את דין התורה, לבין ינאי שאינו מוכן לקבל את דין התורה.

שורש הויכוח שבין רבי שמעון לבין ינאי המלך
הרב קוק מבאר את הנקודה השורשית, שממנה נבע הויכוח בין שמעון בן שטח לינאי המלך. ינאי לא התכחש בשלב הראשון לאמונתו, הוא האמין בריבונו של עולם, אלא שלא מצא לנכון לבטל את נטיות הנפש שלנו ביחס לחכמי ישראל. הוא חשב שהוא יכול לנהוג כציווי האלוקי גם כשהוא הולך לפי נטיית נפשו, ודבר זה הביא אותו לקלקול בתכונת הנפש הטבעית והפשוטה של הכרת הטוב שמביאה לברכת המזון. טבעו של ילד שכאשר מישהו נותן לו סוכריה הוא הופך להיות אדם אהוב עליו, לא רק בתקווה שאותו אדם יביא לו עוד סוכריה, אלא זהו טבע בסיסי של הכרת הטוב. משעה שנהיה ינאי המלך צדוקי, בטל אצלו הטבע הזה. וכאן נכנס הרב לסוגיא נוספת, מעין בחינת הפרדת הדת והמדינה. אמר ינאי: גם אם יש תורה וחכמים - הם צריכים להיות בקרן זוית, אך לא לעסוק בענינים לאומיים. "חסרון הידיעה בהכרח דיוק שמירת התורה והמצוות באה לרגלי חסרון ההכרה של ערך התורה בחיים". יש תורה, אולם התורה אינה קשורה לכל תחום בחיים. "כי הדעה ההמונית תוכל לטעות שיסוד החיים הם אכילה ושתיה ותענוגות בני אדם", לחיות ולעשות את הדברים שבטבע עושים אותם "אמנם כסעיף אחד מוכרח הוא החלק של עבודת השם" – מתוך כל הפרטים שיש בחיים יש גם פרט שנקרא עבודת השם, אולם עבודת השם אינה מחוברת עם כל פרט בחיים, אלא היא נקודה מקומית של הלכה זו והלכה אחרת, "על כן לא יכירו ההכרח לבאר כל דבר בפרטיות ובדקדוק נכון". לכן לא צריך לרדת יותר מידי לפרטים, סך הכל יש לאומיות ואמונה כללית, התורה לא אמורה לתת תשובה בכל תחום.
"ומזה בא גם כן חסרון ההכרה בערך כבוד התורה, אבל באמת הלא רק עם התורה נמצא את החיים האמיתיים" - אין מציאות של חיים בלי תורה. "והתורה ראויה היא להיות מלאה בכל החיים כולם" - התורה היא שורש החיים "שחוקי תורת השם התמימה הם חוקי החיים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", זה לא שיש חיים ויש סעיפים בשולחן ערוך שצריך לקיים, אלא התורה היא החיים. "וממילא אין ערך והכרח כבוד הראוי לתורה שכל כבוד החיים רק ממנה נמצא ובלעדיה אין לנו חיים באמת. על כן ינאי בחושבו את עבודת השם וחלק התורה בחיים נערך כאיזה ענף פרטי שיש בו על כל פנים צורך, אבל לפי זה אין לדמותו כלל לכבוד המלכות הכולל מוסד חיי הלאום כולו", אי אפשר להשוות בין הלאומיות הכוללת, העוסקת בכל תחומי החיים, מול התורה שעוסקת רק בפרטים קטנים.
"על כן בא רבי שמעון בן שטח ללמדו שאין הדבר כן שיסוד החיים הוא התורה, ואין דרכנו להפריש את התורה מן החיים עד שנברך ברוך שאכל ינאי וחבריו משלו". מבאר הרב: "עד שנברך ברוך שאכל ינאי וחביריו משלו - כאילו המברך שהוא העוסק בעבודת ד' אין לו חלק מצד עבודתו וסידור התורי בעצם החיים בכללם, על כן ראוי להחזיק טובה למכבדו כאלו עושה דבר שאפשר לאומה לעמוד מבלעדיו. על כן ביאר לו שהכבוד הוא מחובר עם התורה, והגיון התורה מרומם את האדם בכללו מצד שהיא מסדרת את כל אורח החיים, ועל פי התורה ורק על פיה נמצא את הצד המכובד של החיים, וממילא צריכה להיות עבודת ד' נמזגת עם החיים לא עומדת בפני עצמה. על כן לא נברך כעומד מן החוץ ובא רק למלא את הסעיף החסר בציורים הרבים של החיים, כי אם כחלק מחיים הכלליים שכולם צריכים להיות מונהגים רק על פי דרכה של תורה, נהנה גם הוא מהסעודה במאי דשתיה לההוא כסא, להראות הכרח ההתערבות התורה עם החיים, כדי לישרם כולם על פי דרך החיים האמיתים". אומר לו רבי שמעון בן שטח – אתה רוצה שאני אזמן, למרות שלא אכלתי? משמעות הדבר היא שאין קשר ביני לבין האוכל, כי לפי תפיסתך התורה מנותקת מהחיים, אתה לא רוצה אותי בתור מישהו ששותף בעשיית החיים אלא בתור משהו מנותק. אם התורה הינה מנותקת מהחיים - אז נברך ברוך שאכל ינאי וחבריו משלו, מה כל זה קשור אלי? אני מוכן לזמן רק כשתבין שגם תלמידי החכמים, גם התורה צריכה להופיע בתוך המציאות ממש, לכן תן לי לאכול לפני שאזמן, עד שאני לא אוכל - התורה לא מופיעה בתוך החיים, עכשיו אני מוכן לזמן. זוהי משמעות הברכה, מעין סדרת חינוך שנותן רבי שמעון בן שטח לינאי המלך ואומר לו – אל תראה את המלכות כאיזו הנהגה שנוגעת בהרבה תחומים, יושבת עם מלכי פרס ויש לה קשרי חוץ, ולעומתה יש איזו תורה צדדית. זה לא כך, התורה מופיעה במציאות.

משמעות סיפור הנזירים
לאור דברי הרב, נראה שהסיפור על הנזירים המובא בירושלמי מוסבר באופן נפלא. רבי שמעון מתיר את הנזירים על ידי חכמתו, לעומת ינאי שנותן כסף. טענתו של ינאי היא – אני נתתי דבר ממשי, כסף, ולעומת זאת אתה לא נתת דבר. אומר לו רבי שמעון – התורה אינה מנותקת מהחיים, התורה שלי היא פועלת, יש לה ערך וממילא אינה שווה פחות מהכסף שאתה נתת, בצל החכמה בצל הכסף. ברחתי כי התורה מצילה ממוות, והסיבה שלא הצלחת לתפסני היא שהתורה פועלת גם בתכסיסי העולם הזה. ומי מזמין את שמעון בן שטח? לא ינאי, אלא מלכי פרס, שמבינים את מה שינאי אינו מבין, ואם כן החכמה מופיעה בכל דבר ובכל מקום. ולכן היא גם מרוממת - "סלסלה ותרוממך". רבי שמעון בין המלך למלכה, כדי להדגיש שהתורה לא נמצאת בצד, אלא היא המרכז והשורש. אין מלכות ואין לאומיות בלי ההופעה המיוחדת של עם ישראל שמופיעה דרך התורה, דרך מסורת תורה שבעל פה, ודרך תלמידי החכמים. זהו הבסיס שאומר רבי שמעון לגיסו ינאי.
ודבריו של רבי שמעון פעלו את פעולתם. במסכת סוטה 10 מסופר שכאשר עמד ינאי המלך להיפטר מהעולם הוא אמר לאשתו שלומציון – לקראת היותה מלכה - שאין לה מה לחשוש מהפרושים והצדוקים, אלא מהצבועים שדומים לפרושים, שמעשיהם כזמרי, ומבקשים שכר כפנחס. נמצא שינאי המלך קיבל משהו בסוף ימיו מאותה סדרת חינוך, הוא מבין שיש כאן אמת גדולה מאוד, ולכן הוא ממליץ לשלומציון להחזיק את הקשר הטוב עם תלמידי החכמים. על כן אומרת הגמרא במסכת תענית 11 שבימיו של שמעון בן שטח – והיינו בימי שלומציון - היה שפע עצום "שירדו להם גשמים בלילי רביעיות ובלילי שבתות, עד שנעשו חטים ככליות ושעורים כגרעיני זיתים ועדשים כדינרי זהב. צררו מהם דוגמא לדורות, להודיע כמה החטא גורם, שנאמר עונותיכם הטו אלה וחטאתיכם מנעו הטוב מכם". תקופת רבי שמעון מתוארת כתקופה של פריחה רוחנית, שמביאה גם לשפע גשמי עצום.
מכל הסיפורים על רבי שמעון וינאי אנו רואים שמצד אחד רבי שמעון שומר על הקשר עם המלכות, עם כל המעשים הנוראים של ינאי, ויחד עם זאת הוא אינו לא מוותר כמלוא הנימה על כל תג בתורה, וכל מעשיו של שמעון נועדו לכוון את הממלכה לעשיית דבר ה'. כיוון כזה מופע בשיחות הרב צבי יהודה זצ"ל לגבי היחס לדוד בן גוריון. בתנא דבי אליהו 12 מובא: "אמר לי, רבי שני דברים יש לי בלבבי, ואני אוהבן אהבה גדולה, תורה וישראל, אבל איני יודע אי זה מהן קודם, אמרתי לו, דרכן של בני אדם שאומרים, תורה קדומה לכל, שנאמר ה' קנני ראשית דרכו, אבל הייתי אומר, ישראל קודמין". הבין מכאן בן גוריון שהמדרש דן בשאלה מה קודם - האומה או הדת, ותשובתו היא שהצד הלאומי הוא הגובר, כלומר בכל פעם שיש התנגשות בין ענין דתי ללאומי אז הצד הלאומי קודם. אומר על כך הרב צבי יהודה: "זו שטות אפיקורסית". כשאומרים שישראל קודמים צריך להבין מה זה ישראל, לא מדובר על האנשים שחיים בעם ישראל בנקודת הזמן הנוכחית, אלא על נשמת ישראל. כשמדברים על אדם רואים עור ועצמות, אבל ברור שאיננו מתכוונים לגוף אלא לכח המחיה את האדם. והכח המחיה את האדם הוא הרבה מעבר לעור והגידים, להופעה החיצונית של החיים. ובנשמתם של ישראל כבר שזורה ונמצאת התורה, אין תורה ללא ישראל ואין ישראל ללא תורה. אם כן מהי התורה שאחרי ישראל, שישראל קדמו לה והיא נוספת על שלמותן של ישראל? זוהי התורה שלומדים בישיבה, התורה המתפרטת בכל פרטיה ודקדוקיה. כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר טמון בשורש של ישראל, ונמצא לפני פרטי הדינים. אבל ודאי שהשורש של הכל הוא התורה.
גם מתוך ההתבוננות על ינאי המלך ועל שמעון בן שטח, וגם מתוך הדברים של הרב צבי יהודה, עולה היסוד שודאי יש מלכות, אבל אין מלכות בישראל בלי נשמת ישראל, ונשמת ישראל זו התורה. וככל שהחיבור הזה ילך ויגבר - וזו מגמתינו ומטרתינו – נזכה להופיע בעזרת ה' יותר ויותר את מלכות בית דוד, ויצא נזר מגזע ישי בעזרת ה' במהרה בימינו.





^ 1 ברכות פ"ז ה"ב "תני שלש מאות נזירין עלו בימי רבי שמעון בן שטח מאה וחמשים מצא להן פתח ומאה וחמשים לא מצא להן פתח אתא גבי ינאי מלכא אמר ליה אית הכא תלת מאה נזירין בעיין תשע מאה קרבנין אלא יהב את פלגא מן דידך ואנא פלגא מן דידי שלח ליה ארבע מאה וחמשין אזל לישנא בישא ומר ליה לא יהב מן דידיה כלום שמע ינאי מלכא וכעס דחל שמעון בן שטח וערק בתר יומין סלקון בני נש רברבין מן מלכותא דפרס גבי ינאי מלכא מן דיתבין אכלין אמרין ליה נהירין אנן דהוה אית הכא חד גבר סב והוה אמר קומין מילין דחכמה תני לון עובדא אמרין ליה שלח ואייתיתיה שלח ויהב ליה מילא ואתא ויתיב ליה בין מלכא למלכתא אמר ליה למה אפליית בי אמר ליה לא אפליית בך את ממונך ואנא מן אורייתי דכתיב כי בצל החכמה בצל הכסף אמר ליה ולמה ערקת אמר ליה שמעית דמרי כעס עלי ובעית מקיימה הדין קרייא חבי כמעט רגע עד יעבר זעם וקרא עלוי ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה אמר ליה ולמה יתבת בין מלכא למלכתא אמר ליה בסיפרא דבן סירא כתיב סלסליה ותרוממך ובין נגידים תושיבך אמר הבו ליה כסא דליבריך נסב כסא ומר נברך על המזון שאכל ינאי וחביריו אמר ליה עד כדון את בקשיותך אמר ליה ומה נאמר על המזון שלא אכלנו אמר הבון ליה דליכול יהבו ליה ואכל ומר נברך על המזון שאכלנו".
^ 2 קהלת ז, יב.
^ 3 משלי ד, ח.
^ 4 ברכות מח ע"א.
^ 5 סו ע"א.
^ 6 שבת פרק שני, אות ה.
^ 7 עין אי"ה שבת פרק שני, אות מה.
^ 8 ג ע"ב.
^ 9 יט ע"א – ע"ב.
^ 10 כב ע"ב.
^ 11 כג ע"א.
^ 12 פרשה טו.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il