בית המדרש

  • מדורים
  • רביבים
קטגוריה משנית
  • משפחה חברה ומדינה
  • גירושין
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

יהודה בן הדסה הינדה מלכה

undefined
4 דק' קריאה
מצוקת הגרושות
כבוד הרב מלמד, שלום רב

מספר פעמים כתבת על נושא השידוכים בציבור שלנו, כשאתה מתייחס למצבם של רווקים ורווקות. רציתי להביא בפניך את מצבן וסבלן של הגרושות. אני מבקשת סליחה על אריכות הדברים, אולם כקוראת קבועה של 'רביבים' חשבתי שתוכל להבינם ברגישות ולהועיל על ידם.

לאור ריבוי הגירושין, והעיכוב בנישואין ראשונים, ההנהגה הרוחנית באופן טבעי וגם מוצדק - מוטרדת מאוד מן המשבר הפוקד את המשפחה היהודית. מתוך כך, יש עשייה רבה למען חיזוק התא המשפחתי. שיעורים וכנסים רבים עוסקים בנושא, מעודדים אנשים לסייע בשידוכם של הרווקים שטרם הקימו בית וקיימו מצוות 'פרו ורבו', וטוב שכך. כאם לילדים, אף אני ארצה שבע"ה יקימו ילדיי בית בישראל, ויתברכו בחיים של קדושה ושמחה.

אלא שכתוצאה אומללה של הלך רוח זה, מושם איזה 'אות קין' על מי שנישואיו כשלו, על מי שנאלץ להתגרש, על מי שחל שבר בתא המשפחתי שבנה. אולי מסר זה מועבר על ידי רבנים באופן מכוון, על מנת להשפיע ולהרתיע את הציבור מפני פירוק פזיז של משפחה בישראל.

אני גרושה מזה כמה שנים, ומגדלת את ילדיי כמעט לבדי. העומס גדול, אך אני מגדלת אותם בשמחה ובמסירות ככל יכולתי. עם זאת, עלי להודות שישנם רגעים רבים של משבר וחולשה, בדידות וכאב. ואז עולה המשאלה להינשא שוב. לאפשר לילדים לחוש מה זו משפחה שלימה. שיוכלו להפנים מודל של זוגיות טובה, של כבוד הדדי בין בני-זוג, כדי שישמש להם מודל לנישואים מוצלחים. גם לילדיי לא קל. גם הם רוצים להיות 'כמו כולם', שיהיה בבית אבא שיגיד קידוש, שיהיה עם מי ללכת לבית הכנסת, עם מי לטייל וללמוד. ובכלל, שתהיה בבית דמות גברית, חזקה ומגינה. שנוכחותו תשרה ביטחון.

גם לי, כאדם וכאישה, יש כמיהה לחיות בזוג. 'לא טוב היות האדם לבדו'. תחושת הלבדיות היא לפעמים פשוט קשה מנשוא. קשה מנשוא.

אני דומעת וממשיכה לכתוב. אני מרגישה שאין אהדה רבה כלפי נשים כמוני. לעתים קרובות זה מתבטא בשיפוטיות וביקורתיות שרק זורים מלח על פצע פתוח שכואב ממילא. והרי חיים של בני-אדם הם כל כך מורכבים. לא תמיד מגיעים לגירושין בעקבות מצב קיצוני של אלימות פיסית מצד הבעל, של שכרות, של ירידה לפשע או משהו 'צבעוני' שכזה. לפעמים זה זלזול והשפלה, או בגידה, או חשש שניבול פה או התנהגות אחרת תשפיע לרעה על הילדים. יש כל כך הרבה סיבות שאנשים מתגרשים. ואני חושבת שמעטים מאוד המקרים בהם אנשים (לפחות שומרי מצוות) עושים זאת מתוך קלות דעת, כפי שזה נתפס בציבור. אני חושבת שזה די נדיר שאנשים דתיים מתגרשים מתוך רצון ל'הגשמה עצמית' או מתוך זלזול בערכי המשפחה. אני חושבת שזוגות רבים דווקא עושים מאמצים כבירים כדי למנוע פרידה, ולכן השנים חולפות, הילדים גדלים, והתהליך מתעכב ומסתבך. אני באופן אישי ניסיתי להגיע עם בן-זוגי לטיפול מספר פעמים, אבל זה לא הועיל. אולי זה היה מאוחר מדי, הניכור והכאב כבר היו גדולים מכדי לאחות.

אני גם חושבת שריבוי הגירושין לא נובע רק מן העובדה שאין מייחסים ערך ראוי לשלמות המשפחה, אלא מירידת הדורות - ירידה כללית בחינוך וערכים ועבודה על המידות, וכך קשה יותר לשני אנשים שונים לבנות זוגיות יציבה. אבל זאת התייחסות אינטלקטואלית, ואילו אני ביקשתי להביא את החוויה האישית, הרגשית.

כאמור, באופן אישי סבלתי סבל גדול בנישואיי. לטובתי ולטובת ילדיי התגרשתי, למרות הקושי הגדול בעצם המעשה, ולמרות הצורך להתמודד עם הסתגלות הילדים, עם ירידה משמעותית ביותר ברמת החיים, עם שאלות חטטניות ועם האשמה גלויה או סמויה של הסביבה. בגירושין יש סבל גדול, יש פחד מפני הלא-נודע, יש ספקות רבים, ולאחר מכן בדידות קשה.

אנשים אינם שמחים להיות לידינו. יעמדו לצד אדם חולה, לצד מי שהתאלמן. כביכול אלו מצבים שאליהם הגיע האדם שלא באשמתו. ההתאלמנות אינה תלויה בו, אלא משמיים. אכן, האלמנה זוכה ליחס יותר אוהד (והיא באמת ראויה לכל העזרה והאהדה). הגרושה - מנודה ופגומה. כהן מתחתן עם אלמנה, אך אסור לו עם גרושה. התפיסה היא שיש כאן פגם, ליקוי. ומסר זה גם מופנם מאד בציבור שלנו.

יוצא שאת סובלת, וגם נאשמת על סבלך. מבחינתם, את הבאת זאת על עצמך. הקמת משפחה, נתנו לך צ'אנס, ואת פישלת. הרסת. זה עניין שלך - 'זבשך!'

לו רק ידעו את גודל הכאב והבדידות.

רציתי לשתף אותך בתחושה שאין הבנה למצבנו ולרצון הכביר שלנו לנישואין שניים, לזכות בחיים זוגיים טובים. אני אישה בשנות הארבעים לחיי, והחיים לבד ללא בן-זוג, תחושת החריגות בתוך חברה שרובה נשואה, הדאגה להתפתחותם התקינה של ילדיי, כל אלה כרוכים בייסורי נפש עצומים. אני כמובן מסתירה את כאבי, מעמידה פני גיבורה. אך מה לא הייתי נותנת כדי לחיות חיי עם בן-זוג אוהב, רך, טוב, ישר-דרך, טוב לי ולילדיי היקרים. כמה הייתי נותנת כדי לזכות באפשרות להעניק לבן-זוגי ולמשפחתו ככל יכולתי - לחבק, להכיל, לשמח ולהיטיב.

אך כיצד לממש חלום זה? כיצד אכיר את בן זוגי? הסביבה רחוקה מלהציף בהצעות. כבר שנים אני גרושה, ושכנים, חברים מהקהילה, ממקום העבודה, מהמשפחה, אינם מציעים הצעות. לרווקה ישמחו לעזור, אך מצוקתי ומצוקת ילדיי כביכול אינה נראית. לא ראויה. לא לגיטימית.

ובשקט בשקט אני מתייסרת. כמהה. מבקשת. מתפללת...

המצווה לסייע להינשא
יש עוד דברים רבים לומר על הגורמים לגירושין, על שלום בית ועל זיווג שני. אולם חשבתי שצריך לדחות זאת לפעם אחרת, כדי שהדברים הנוספים לא יפגמו בגילוי הלב המרגש שבמכתב, ובהתעוררות המוסרית שצריכה להיות לנו הקוראים, להיות יותר רגישים וטובים כלפי מי שנכשל בזיווגו.

ואחזק את הדברים, כי אכן מצווה גדולה לסייע בזיווגו של אדם. והעוסק בכך דבק במידותיו של הקב"ה, שאף הוא מזווג זיווגים. ואין לנו חסד גדול מזה, שרוב החסדים שאדם עושה מועילים לשעה, ואילו כאן, על ידי סיוע במציאת זיווג, כל החיים הופכים לטובים יותר - חיים שיש בהם אהבה ושמחה.

ואמרו חכמים שאסור לאדם למכור ספר תורה, ואפילו לצורך קיום מצוות. ורק לצורך שתי מצוות, בלית ברירה מותר למכור ספר תורה. הראשונה היא מצוות תלמוד תורה - שכל עניינו של ספר התורה הוא כדי שילמדו תורה, ועל כן מותר למכור ספר תורה למען קיום לימוד התורה. והמצווה השנייה לצורך נישואין (שו"ע אה"ע א, ב). ויש אומרים שאפילו אנשים מבוגרים, שכבר אינם יכולים ללדת, מותר להם למכור ספר תורה כדי להינשא (חלקת מחוקק אה"ע א, י). מכאן נוכל ללמוד כמה גדול ערכם של החיים הזוגיים. ואם על כבוד ספר תורה מוחלים כדי לסייע בנישואין, על אחת כמה וכמה שמי שיכול צריך למחול על כבודו ולהטריח את עצמו כדי לסייע לאנשים בודדים להינשא.

__________________________
פורסם גם במדור 'רביבים בעיתון 'בשבע'
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il