^ 1 כך גם במרדכי במקור (דף לח ע"ב בדפי המרדכי), אלא ששם הוגה: (חרוסת) [פסח].
^ 2 הנוסח במקור: הא אין מחזיק בית הבליעה כל כך, דהא אמרינן (כריתות יד ע"א) דשיערו חכמים דאין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים, היינו כביצה', ולפי הלל הרי אכל כשלושה זיתים, היינו ביצה ומחצה!
^ 3 כך, למשל, נהג הרצי"ה זצוק"ל, על פי עדות תלמידיו (ראה שיעורו של הרב ליאור שליט"א: //www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?cat=332&id=4649&q)
^ 4 המוסגר – דברי רש"י, וכן להלן.
^ 5 במסהש"ס הגיה: כמי. ול"נ, שיש להגיה 'דמי', וזהו סוף הציטוט מן הגמ', וזו כוונת רש"י: 'מחוסר מעשה' הוא מי שלא אכל אלא חצי זית, ומחוסר קריבה אינו כמחוסר מעשה, שהרי סוף סוף אכל כזית. מ"מ, גם הגהת מסהש"ס עולה לכוונה זו.
^ 6 לסיכום השיטות ראה אנציקלופדיה תלמודית כרך א, עמ' תשצו.
^ 7 והנה, בגמ' מבואר, שנחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בעניין חלקו מבפנים, כשרבי יוחנן מחייב וריש לקיש פוטר. לפי המבואר לעיל היה נראה לומר, שלדעת רבי יוחנן משעה אכילה הוא ההכנסה לפיו, וכשהכניס שיעור שלם לפיו – עשה פעולת אכילה אחת שיש בה שיעור. אולם לפי ריש לקיש מעשה אכילה הוא הבליעה, ואם לא בלע בבת אחת – עשה שני מעשים נפרדים, שבכל אחד אין שיעור.
אמנם, בגמ' מבוארת סברות רבי יוחנן וריש לקיש. לדעת רבי יוחנן, 'הרי נהנה גרונו בכזית', ואילו לריש לקיש, 'אכילה במעיו בעינן'. ולכאורה קשה על טעמו של רבי יוחנן: מנה בכך שנהנה גרונו בכזית? הרי היו כאן שתי הנאות נפרדות, שכל אחת מהן אין בה כזית! ומה בין זה לבין חלקו מבחוץ, שגם כך נהנה גרונו בכזית? ולכאורה עיקר טענת רבי יוחנן חסר כאן מן הספר, והוא, שההכנסה לפה היא המאחדת את האכילות לאכילה אחת!
ואף לטעם ריש לקיש קשה, מה בכך שאכילה במעיו בעינן? אם צודק רבי יוחנן, שההכנסה לפיו מאחדת את האכילות, הרי יש כאן אכילת כזית במעיו! ואם ההכנסה לפיו אינה מאחדת את האכילות, גם אם אכילה היא בגרונו צריך להיות פטור, שהרי יש כאן שתי בליעות נפרדות, ונהנה גרונו שתי הנהות שבכל אחת אין כזית!
ונראה, שאין כוונת רבי יוחנן לומר, שהכנסה לפיו מאחדת את פעולת האכילה למעשה אחד, ולכ"ע עצם ההכנסה אינה כלום. לא נחלקו אלא, שלפי רבי יוחנן, אכילה היא הנאת גרונו, והנאה זו פירושה הנאת הטעם, ומרגע שפיו מכיל כזית שלם, הרי שהוא נהנה מטעם כזית בבת אחת,8 וזהו מעשה אכילה אחד שיש בו שיעור. אולם לריש לקיש אכילה היא הנאת מעיו, ולכן, כיוון שסתם אכילה בבת אחת משמע, אם לא נכנס כזית שלם למעיו בב"א – הרי שלא עשה מעשה אכילה אחד שיש בו שיעור, אלא שני מעשים שבכל אחד אין שיעור.
^ 9 התוספות מקשים על שיטתו שתי קושיות, ע"ש, ולא כאן המקום להאריך בהן ובישוב שיטת רש"י.
^ 10 ראה מחצית השקל, שם.
^ 11 בסוגיא זו רבו הפירושים, ראה סיכום הדברים ב"בירור הלכה" על אתר (עמ' קל).
^ 12 יש שכתבו, כי הלל לא כרך אלא מצה ומרור בלבד, ותלו שיטה זו בדברי הרמב"ם פ"ח מחמו"מ הל' ו-ז, ולא כאן המקום להאריך בסוגיא זו.
^ 13 ובמשנה ברורה (סק"מ) העיר על דברי השו"ע כאן: 'וה"ה אפילו לא הפסיק בינתים אלא ששהה באכילתו את הכזית יותר מכדי אכילת פרס אין מצטרף יחד ואינו יוצא'. הרי שהבין את פשט דברי השו"ע כפי שכתבנו, שמדבר על הפסק באמצע אכילה ולא על שיעור משך האכילה כולה. אלא שא"כ, הערתו אינה מובנת כלל, ובמיוחד שכתב לשון 'והוא הדין אפילו', ומאי 'אפילו'? הרי אם משך כל האכילה הוא כדי אכילת פרס, טוב הדבר מהמקרה בו עוסק השו"ע, מקרה שבו משך כך האכילה היה יתר על כדי אכילת פרס!
^ 14 פירוש זה הוא דלא כמשנה ברורה (ס"ק מג), שכתב על הפנייתו של הרמ"א: 'וע"ל סימן תרי"ב - היינו שיעור פרס', שהרי שיעור פרס אמור בסימן תריב בסעיף ד' ולא בסעיף ג', כהפנייתו של הרמ"א!
^ 15 ולכאורה יש מכאן נפק"מ נוספת לעניין ברכה אחרונה, שהרי אם באכילה של מצוה יש לצרף את כל האכילה לכלל מעשה אחד כל עוד אכל ללא שיהוי, ואף אם מתחילת אכילה ועד סופה היה יתר על כדי אכילת פרס, לכאורה כן הוא גם לעניין ברכה אחרונה. אמנם, יתכן לחלק ולומר, שעניין ברכה הגדר הוא הנאת מעיו, וכמו שרמז המגן אברהם דלעיל בסוף דבריו, כשהפנה לסי' רי, ושם נפסק (סעיף ב): 'הטועם את התבשיל אינו צריך לברך עד רביעית, ואפילו אם הוא בולעו; וי"א שאם הוא בולעו טעון ברכה, ולא פטרו את הטועם אלא כשחוזר ופולט ואז אפילו על הרבה אינו צריך ברכה'. הדעה הראשונה ס"ל, שמטעמת א"צ ברכה כלל, שאף שאוכל ונהנה, לא אוכל לשם הנאה. אולם דעה שניה ס"ל, דהא דמטעמת א"צ ברכה הוא רק משום שאין בה הנאת מעיו, וברכה – הנאת מעיו בעינן, וכל שיש הנאת מעיים – חייב לברך. אמנם באיסורים לא כן הוא, שהרי קי"ל כרבי יוחנן בסוגיא בחולין שהובאה לעיל (אות ‎0, וראה הערה 7), שלעניין איסורין אחר הנאת גרונו אזלינן, ולכן גם אם אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו – חייב. וז"ל הרמב"ם (פי"ד ממאכלות אסורות ה"ג): 'כזית שאמרנו חוץ משל בין השינים, אבל מה של בין החניכים מצטרף למה שבלע שהרי נהנה גרונו מכזית, אפילו אכל כחצי זית והקיאו וחזר ואכל אותו חצי זית עצמו שהקיא חייב, שאין החיוב אלא על הנאת הגרון בכזית מדבר האסור'. ממילא נוכל לומר, שלעניין ברכה הגדר דומה לאיסורין בכך, שהברכה היא על הנאת סעודה כשיעור כשם שבאיסורין האיסור הוא ליהנות הנאת סעודה מן האיסור (אף כי בברכות ההנאה היא במעיו ובאיסורין – בגרונו), ולכן בעינן צירוף בכדי שיעור סעודה, שהוא תוך כדי אכילת פרס. אולם לעניין מצוות הדין הוא לבצע מעשה אכילה, ומעשה אכילה הוא אכילה ללא שיהוי, וכפי שכתבנו.