עורך: הרב יואב שטרנברג

התביעה:התובע הוא מנהל ישיבה, התובע את מנהלי העזבון של נדבן. לטענתו, הנדבן אמר לו, שיבנה על פי התוכניות והעלויות שהציגה לו הישיבה. גם אשתו של הנדבן העידה בפני בית הדין, שהנדבן אישר לבנות על סמך התוכניות הנ"ל.

תשובת הנתבעים:הנתבעים טוענים שהנדבן לא אמר בפירוש שהישיבה תבנה על סמך התוכניות. הוא אמנם הודיע לישיבה שישלם עבור הבניה, אבל הדבר היה בבחינת נדר, ואם כן, כשמת הנדבן, בטל הנדר.

הלכה פסוקה (259)

הרב ש.ב.ורנר

add_alert

49 - פסק דין: החזרת ערבון כשלא נתקיימו תנאי החוזה

50 - פסק דין: פשרה מחמת עדות עדים פסולים

51 - פסק דין: תקלות שנמצאו ברכב שנקנה

טען עוד

פסק הדין :בית הדין הסתמך על עדותם של התובע ושל אשת הנדבן, ובתורת פשרה חייב את הנתבעים בחצי מסכום התביעה.

הנימוקים:היות שהתובע משמש כמנהל הישיבה, ואינו לוקח לעצמו את הכסף שתובע מהנתבעים, יש לראותו כעד המעיד לטובת הישיבה. בית הדין קבע, שאין לומר שהתובע נוגע בעדותו, שהרי אם לא היה מקבל את הכספים מעזבונו של הנדבן, לא היה מוציא הוצאות מכיסו על מנת להשיג תקציב אחר לישיבה, ולכן אין לו נגיעה ממונית בעניין זה.

בית הדין קבע, כי אם עדותו של התובע נכונה, הנדבן התחייב לשלם את עלויות בניית הישיבה לא מתורת נדר, אלא כחיוב ממוני. הטעם לכך הוא, שהיות שהנדבן אמר 'לך בנה', הרי נתן בזה למנהל הישיבה יפוי כח בתורת שליחו, להוציא הוצאות ולעשות הכל כדי שהבנין יקום על תילו. וכן נכתב בשולחן ערוך (חושן משפט סימן קפב סעיף א): "האומר לשלוחו: צא ומכור לי קרקע או מטלטלין, או: קנה לי, הרי זה מוכר ולוקח ועושה לו שליחותו וכל מעשיו קיימין; ואין העושה שליח צריך קנין ולא עדים, אלא באמירה בעלמא בינו לבין חבירו, ואין צריך עדים אלא לגלות הדבר אם כפר אחד מהם. הגה: ולכן האומר לחבירו: קח סחורה זו ואשתתף עמך, והלך וקנאה, לא יוכל לחזור בו, דהוי כשלוחו".

אמנם, היות שאין כאן עדות של שני עדים, אלא רק של עד אחד, היה התובע יכול לחייב לכל היותר את הנדבן שבועה, ואם לא היה הנתבע מכחיש את דבריו, היה צריך לשלם את כל ההוצאות. בנדון דידן, אע"פ שהנתבעים אינם יכולים להכחיש את דברי התובע העד, היות שהנדבן מת, אין הם צריכים לשלם, משום שלגבי יורשים לא נאמר הכלל 'מתוך שאינו יכול להישבע - משלם'.

למרות זאת, היות שעדותו של התובע נראית סבירה מאוד לבית הדין, מה גם שאשתו של הנדבן גם היא העידה כדבריו, אף שהיא פסולה לעדות, סוף סוף, יש ביד בית הדין אומדנא סבירה ביותר, שהדברים אכן התרחשו כפי שהעיד התובע. בכגון דא שייכים דברי השולחן ערוך (חושן משפט סימן טו סעיף ה): "אם העיד אדם נאמן בדבר מכל הדברים ונטתה דעת הדיין שאמת הוא אומר, ממתין בדין ואינו דוחה עדותו, ונושא ונותן עם בעלי דינים עד שיודו לדברי העד, ודורש וחוקר עד שיתברר הדבר או יעשו פשרה...".

לכן, מתורת פשרה יש לחייב את הנתבעים לשלם לתובע סך השווה למחצית התביעה.