נר איש וביתו

שונה מצות נר חנוכה ממצוות אחרות, שהן או מצוות הגוף או מצוות הצבור. אדם מישראל, כל אדם מישראל מצווה להניח תפילין, לשמור את השבת וכו'. כנסת ישראל בתור צבור יש עליה שוב מצוות מיוחדות כגון בנין ביהמ"ק וכיו"ב. והנה כאן מופיעה מצוה זו כמין יוצא דופן, לא מצות הפרט, אף לא מצות הכלל, אלא מצות המשפחה - איש וביתו.

כי אכן הנס נתגלה בעובדא הזאת של הכוח שהתגבש בתוך יחידה משפחתית - יוחנן כהן גדול ובניו, מרים או חנה ושבעת בניה, החסידים הם ומשפחותיהם. נתחדש מושג מיוחד, לא של עם ולא של מדינה אלא של "בית ישראל".
כי מדינה עצמאית לא היתה מאז חורבן הבית הראשון. הקמת הבית השני היתה תחת שלטון מלכי נכר, וכן התמיד הדבר עד אנטיוכוס. לא בתור מדינה, ולא במלחמה של עם, ויהי זה עם קטן נפגשנו באותה שעה עם השונא, אלא בתור משפחות.

ומכיון שלא היה כאן לכוד מדיני, הפך הדבר למצב של התפוררות. הרבה הרבה בחרו בדרך הקלה ביותר של ויתור על ערכים עצמאיים, ויתור על דיני ישראל והויתינו המיוחדת. אילולא היה נס זה של גיבוש של בנים ובנות מסביב לאבות המשפחה, אילולא הפלא הגדול, שבתוך בלבול המוחות והחושך אשר הספיקה היונות להפיץ בשכבות נרחבות, עדיין עישן במסתר נרנו הישן ובנים התלכדו עם אבות ונענו לקריאה: "מי לה' אלי", כי אז גם שריד ופליט לא היה נשאר משונאיהם של ישראל.
כנגד אותה תקופה אולי נאמר: "יוסף ה' עליכם ועל בניכם, יברך את בית ישראל, יברך את בית אהרן, יראי ה' הקטנים עם הגדולים".

ומאז נתחדשה ההלכה, שבכל מקום שיש בית יהודי, שם יש ערובה להמשכיות.
באו בית שמאי ואמרו: "פוחת והולך", כן זהו הנס, שלא בהקמת העצמאות שאכן לא החזיקה מעמד אלא מאתיים שנה בלבד, אלא בגיבוש הכח בתור תא משפחתי שמהוה תא מושלם שיכול להתקיים בצורה עצמאית.

אומרים בית הלל: אמנם נכון, אולם המגמה היא שיהיה מוסיף והולך. אכן יש קיום לשעת דחק, אולם בזה אין להסתפק. ע"כ מדליקים על פתח ביתו מבחוץ.