ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

זריזות ידיים בשמונה ;">

בית מדרש אמונה וחסידות ארץ אגדה משמעויות של מספרים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אייר תשס"ז

זריזות ידיים בשמונה


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
יהודה בן הדסה הינדה מלכה

במסכת סוכה (דף נג, א) מובאים מעשי זריזות ידיים שהיו נעשים על ידי תנאים ואמוראים, וזו לשון הסוגיה בתרגום חופשי:
"אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל כשהיה שמח שמחת בית השואבה היה נוטל שמונה אבוקות של אור, וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו. וכשהוא משתחוה נועץ שני גודליו בארץ ושוחה, ונושק את הרצפה וזוקף, ואין כל בריה יכולה לעשות כן; - וזו היא קידה. לוי החווה קידה לפני רבי, וכשניסה לקום נקע גיד הנשה מכף ירכו והוא הפך לצולע. והאם פעולה זו גרמה לצליעתו?! והרי אמר רבי אלעזר: 'לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה (אל ידבר שלא כהוגן כלפי בורא העולם), שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה והפך לצולע', וזהו - לוי! – זו וזו גרמו לו (הטחת הדברים כלפי מעלה הביאה לפציעתו בשעה שהחווה קידה). לוי היה משמח את רבי והיה נוטל שמונה סכינים, וזורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו. שמואל היה משמח את שְׁבוּר מלך פרס והיה נוטל שמונה גביעי יין מזוגים וזורק אחת ונוטל אחת ולא היו נשפכים. אביי היה משמח את רבה והיה זורק שמונה ביצים וזורק אחת ונוטל אחת ולא היו נשברות; ויש אומרים שהיה עושה זאת בארבעה ביצים."


הסוגיה מספרת שהאמורא שמואל, מנהיגם הרוחני של יהודי הגולה, הקל בכבוד תורתו ושימח את מלך פרס באמצעות להטוטים בגביעי יין. התנהגות שמואל מזכירה את התנהגות דויד שהיה "מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה" 1 ; אולם בפי דויד היתה תשובה הולמת לביקורת שהפנתה כלפיו, והוא הסביר שהוא מרקד לפני ה'; - אך כיצד יתרץ שמואל את מעשיו?! האם מנהיגם הרוחני של יהודי בבל צריך לשמש כלהטוטן החצר של מלך פרס?!

גם דברי הסוגיה ביחס ל"קידה" המפורסמת טעונים בירור. אם רבן גמליאל היה מסוגל לבצע את הפעולה הזו, ברור שכל צעיר גמיש וספורטיבי מסוגל לבצע אותה. ומדוע אומרת הסוגיה "ואין כל בריה יכולה לעשות כן"?! המאמר הקודם "הצליעה של לוי" 2 דן ב"קידה" הזו, והתבאר שהרמב"ם טרח לרמז שהסוגיה הזו אינה כפשוטה, והיא חלק ממכלול מאמרים של חז"ל שדנים בתפקידו של ה"לוי" (התלמיד חכם) האידיאלי, האם די בפעולתו בבית המדרש כדי לסייע לגאולתם של ישראל, או שגם הוא צריך לצאת לעולם המעשה.

ולפיכך צריך להבין, שמעשי הלהטוטים של החכמים השונים שמובאים בסמוך ל"קידה", גם הם אינם כפשוטם אלא סמליים. הסוגיה מדגישה שלהטוטי הזריזות של גדולי ישראל האלו נעשו באמצעות שמונה אביזרים (שמונה אבוקות, שמונה סכינים וכו'). מדוע הקפידו כולם דווקא על המנין הזה?
יש אופן של עבודת ה' שקשור למספר שמונה והוא קשור לענייני ממלכה והנהגת הצבור. לשם כך צריך לברור מהן המשמעויות השונות של כמה מן המספרים שמופיעים מדי פעם במדרשי חז"ל.

המספר "שמונה" והמספר "שלוש", והמרחק שבין ירושלים ליריחו.

במסכת תמיד (ג, ח) מובאת משנה שבבסיסה עומד המרחק הגדול שבין ירושלים ליריחו:
"מיריחו היו שומעין קול שער הגדול שנפתח, ... מיריחו היו שומעין קול גְּבִינֵי כָּרוֹז, ... מיריחו היו שומעים קול השופר ויש אומרים אף קול של כהן גדול בשעה שהוא מזכיר את השם ביום הכפורים,..."


אולם קיימות סוגיות שנראות כמתעלמות מן המשנה הזו, במסכת יומא (דף כ, ב) מובא:
"גְּבִינֵי כָּרוֹז מהו אומר - 'עמדו כהנים לעבודתכם ולוים לדוכנכם וישראל למעמדכם', והיה קולו נשמע בשלש פרסאות . מעשה באגריפס המלך שהיה בא בדרך ושמע קולו בשלש פרסאות , וכשבא לביתו שיגר לו מתנות. ואף על פי כן כהן גדול משובח ממנו, דאמר מר: וכבר אמר אנא השם ונשמע קולו ביריחו. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מירושלים ליריחו עשר פרסי ..."


הסוגיה הזו קשה. במשנה במסכת תמיד מבואר שגם קולו של גְּבִינֵי כָּרוֹז היה נשמע מיריחו המרוחקת עשר פרסאות מירושלים. ומדוע נאמר בסוגיה שקולו היה נשמע רק בשלש פרסאות. ומדוע לא הקשתה הסוגיה על הסתירה הגלויה הזו? שאלה דומה יש בהמשך מסכת יומא (דף לט, ב):
"אמר רבה בר בר חנה: מירושלים ליריחו עשרה פרסאות , וציר דלתות ההיכל נשמע בשמונה תחומי שבת ."


וקשה, שהרי במשנה במסכת תמיד מבואר שקולו של שער ההיכל, היה נשמע מיריחו. ומדוע הסוגיות לא תתייחסנה במפורש לסתירה הגלויה הזו? 3

במאמרים הקודמים התבאר שהרמב"ם סבור שבתוך המשנה והתלמוד משולבים אמרות שנראות הלכתיות, אך בפועל אלו אמרות שבהן חז"ל מלמדים זכות על הקבוצות השונות שקיימות בעם ישראל. יריחו מסמלת את תאוות הממון של עכן שהתגלתה שם, ואילו ירושלים מסמלת את המקדש ואת בית המדרש. ואכן, אם המשנה היתה מתכוונת לומר שהקול הגשמי של מה שנעשה במקדש היה נשמע ביריחו היא היתה אומרת "ב יריחו היו שומעים". המשנה אומרת "מ יריחו היו שומעים" מפני שהיא באה לגלות שהפעילויות הקדושות שנעשות בבית המדרש ובמקדש מתקיימות מכוחם של אנשים שהלכו לעסוק בעולם המעשה ובתאוות הממון שהתגלתה באופן קיצוני ביריחו.

לפי שיטת הרמב"ם, הסוגיות נקטו במכוון מספרים שסותרים את המרחקים שמוזכרים במשנה, כדי להראות את הפן המשלים; וכדי להראות את הצד השני ולפיו ההצלחות של אלו שהלכו לעולם המעשה מגיעות מכוחם של אלו שהלכו לעמול בתורה ובמקדש. "אגריפס המלך" מייצג את העוסקים במגזר הציבורי, והסוגיה מגלה שאגריפס הכיר בעובדה שהצלחותיו באות לו מתוך הקריאה של גְּבִינֵי כָּרוֹז, ולכן שילם לו את שכרו. והסמל של שלוש שב" שלש פרסאות", מסמל את אלו שיצאו לעמול בעולם המעשה, וכדלהלן.

דרך שלשת ימים
המספר שלוש ביחס למרחק מוזכר לראשונה בצרוף המילים "דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים". מרחק זה מודגש באופן בולט ביותר בכתוב (במדבר י, לג): "וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה". הנסיעה הזו שנועדה להביא אותם אל "מְנוּחָה" לא היתה כזו, וסופה שהביאה לפורענויות שארעו להם ב"תבערה" וב"קברות התאווה". וכתב שם הרמב"ן:
"פורענות ראשונה דכתיב 'וַיִּסְעוּ מֵהַר ה', ואמר רבי חנינא מלמד שסרו מאחרי ה'. ... שנסעו מהר סיני בשמחה - כתינוק הבורח מבית הספר . אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות, ... שהיה מחשבתם להסיע עצמן משם מפני שהוא הר ה'."


חז"ל לימדונו שהסיבה לפורענויות שארעו במסע המתוכנן של " דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים" היא מפני שהנסיעה הזו מסמלת יציאה מבית המדרש באופן של " תינוק הבורח מבית הספר ".
ומעתה, כאשר הסוגיה אומרת שהכרזתו של גְּבִינֵי כָּרוֹז - 'עמדו כהנים לעבודתכם ולוים לדוכנכם וישראל למעמדכם' - היתה נשמעת בשלש פרסאות ; היא מתכוונת לומר שהיא חלחלה והגיעה גם לאלו שיצאו מבית המדרש ויצאו לפעול בעולם המעשה. הסמל בנוי על מרחק של " שלש ", מפני שהוא מתייחס בביקורת לאלו שיצאו מבית המדרש. והמספר הזה מזכיר את "בריחתם" של ישראל מהר ה'.

הסמל הזה "שלש פרסאות" מופיע במשמעות הזו באגדות ובמעשים רבים 4 . ואמנם יש סוגיות שמלמדות סנגוריה על הסמל הזה. וזו לשון הסוגיה בבבא בתרא (דף עה, ב) כשהיא מתורגמת בתרגום חופשי:
"ואמר רבה אמר ר' יוחנן: עתיד הקב"ה להגביה את ירושלים שלש פרסאות למעלה, שנאמר: 'וְרָאֲמָה וְיָשְׁבָה תַחְתֶּיהָ'. מה כוונת הכתוב 'תַחְתֶּיהָ'? כוונתו שירושלים תינשא לגובה כפי שהיא היתה משתרעת לפנים מתחת לרוחב. ומנין שאותו 'תַחְתֶּיהָ' שלש פרסאות הוא? אמר רבה, אמר לי ההוא סבא : אני ראיתי את ירושלים הקודמת, והיא היתה שלש פרסאות ."

ולפי מה שהתבאר, הסוגיה הזו אינה מתכוונת לומר שירושלים תינשא לגובה גשמי של שלש פרסאות (כשנים עשר ק"מ!!). כוונתה לומר שלעתיד לבוא יתבאר שגם מי שיצא לעסוק בעניינים הנחותים והגשמיים של ה"שלש פרסאות" עסק למעשה בעניינים גבוהים של קדושה, וה"שלש פרסות" לא היו תחתונים אלא גבוהים. 5

רפואה בשמינית
לעומת השימוש במספר "שלש" שמסמל בריחה מבית המדרש, המספר "שמונה" מסמל יציאה מבית המדרש למטרות נעלות. המספר שמונה מסמל עיסוק ברפואה, וכן מבואר במסכת מגילה (דף יז, ב):
"ומה ראו לומר רפואה (ברכת הרפואה שבתפילת שמונה עשרה) ב(ברכה ה)שמינית? אמר רבי אחא: מתוך שנתנה מילה בשמינית (ביום השמיני) שצריכה רפואה, לפיכך קבעוה בשמינית."


ואף כאן, כאשר רבה בר בר חנה אומר שציר דלתות ההיכל נשמע בשמונה תחומי שבת 6 . הוא מרמז שהפעולות שנעשות במקדש ובבית המדרש הן המביאות להצלחתם של אלו שיצאו מבית המדרש כדי לעסוק בדברים שהסמל שלהם הוא "שמונה"; כלומר, להביא "רפואה" למחסור הקיים בעולם.
המשנה במסכת תמיד גילתה שהפעולות שנשמעות במקדש מתאפשרות בזכות מי שיצא לעולם המעשה לעסוק בענייני "יריחו", ואילו רבה בר בר חנה מציג את הצד השני, ומגלה שמי שיצא להביא "רפואה" למחסור שבעולם מצליח מכוחו של מי שנמצא במקדש ובבית המדרש. 7

ספר התורה הפלאי
במסכת קידושין (דף ל, א) מובאת ברייתא פלאית:
" שמונת אלפים 8 ושמונה מאות ושמונים ושמונה פסוקים הם פסוקי ספר תורה, יתר עליו (ספר) תהלים שמונה , חסר ממנו (ספר) דברי הימים שמונה ."

המניינים שמובאים בברייתא גדולים באלפי פסוקים ממנייני הפסוקים שמצויים בידינו כיום בספרים הללו. הגאונים נשאלו על כך וענו (הרכבי, סימן ג):
"כך שמענו מפי חכמים הראשונים שאמרו בריתא הדא (זו) ... באותו ספר תורה שמצאו אותו בירושלים, שהיה משונה בכתב ובמנין פסוקין שלו; וכן ספר תהילים, וכן ספר דברי ימים. אבל עכשיו אין תורה אלא כך, ואין תילים אלא כך, ואין דברי ימים אלא כך."

המסורת הקדומה על ספר התורה שנמצא בירושלים מותירה אותנו בערפל. אולם במאמר "המכוער וספר הגאולה" כבר התבאר שכאשר חז"ל מדברים על "ספר תורה", פעמים שהם אינם מתכוונים לספר תורה במובן הפשוט, אלא ל"ספר" שבו כותבים את גאולתם של ישראל. ואף כאן חז"ל מלמדים זכות על מי שיצא מבית המדרש לעסוק ב"שמונה", כלומר להביא רפואה למחסור שקיים בעולם; והם מחשיבים אותו כמי שכותב "פסוק" בספר הגאולה הפלאי שנמצא ב"ירושלים של מעלה".

נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי מֵעֵת דְּגָנָם וְתִירוֹשָׁם רָבּוּ
כשהסוגיה במסכת סוכה מספרת על גדולי ישראל ששימחו אחרים בעת ששיחקו ב שמונה אביזרים, היא ממשיכה את המהלך שבו המספר " שמונה " מסמל התחברות לעולם המעשה כדי להביא רפואה למחסור שקיים בעולם. גדולי ישראל שמוזכרים שם התחברו לעולם המעשה כדי להביא שמחה לצבור. גדולי ישראל האלו היו מנהיגי צבור ובתור שכאלו הם חשו את המחסור שבו הצבור שרוי ונעצבו אל ליבם; ואז באו תלמידיהם (או הם בעצמם) ויצאו לעולם המעשה כדי להביא מרפא למחסור שבו הצבור שרוי. בספר תהילים (ד, ח) נאמר: "נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי מֵעֵת דְּגָנָם וְתִירוֹשָׁם רָבּוּ", ואותם חכמים פעלו באופן מעשי לשם ריבוי הדגן והתירוש.

אולם בעוד ששאר האמוראים שימחו באופן ישיר את הצבור היהודי, שמואל שימח את מלך פרס. שמואל חש שכדי לרפא את המצב צריך לשקם את הכלכלה הפרסית בכללותה, והוא ביטל מזמנו כדי להיות היועץ הכלכלי של שְׁבוּר מלך פרס. התפקיד של "יהודי החצר" שמציל את הכלכלה במדינה בה הוא נמצא, הוא תפקיד עתיק. ראשיתו ביוסף הצדיק שנבחר על ידי פרעה כדי להציל את ארץ מצרים ממחסור, והמשכו בכל היהודים ששיקמו את הכלכלה במדינות השונות שבהן הם שהו במשך ההיסטוריה.

אם היה מדובר במעשה להטוטים וזריזות ידיים בשמונה גביעי יין אמיתיים, שמואל לא היה מקל בכבוד תורתו, ואחד מנערי החצר היה זה שמשמח את שְׁבוּר מלך פרס. אך מדובר כאן ב"שמחה" מסוג מורכב ביותר. רק "הראש היהודי" של שמואל היה יכול לשקם את הכלכלה הפרסית - ולשמח את המלך.

אך האם הפעילות הזו מתאימה לכל אחד?

מזיגת הקיסר
הסוגיה במסכת מועד קטן (דף כו, א) דנה בחיוב לקרוע על שמועות רעות, וזו לשונה בתרגום חופשי:
"והאם חייבים לקרוע על השמועות הרעות? והרי אמרו לו לשמואל ששְׁבוּר מלך פרס הרג שנים עשר אלף יהודים במזיגת קסרי, ושמואל לא קרע? ... והאם בכלל הרג שְׁבוּר המלך יהודים? והרי אמר לו שְׁבוּר המלך לשמואל: 'תבוא לי ברכה מפני שמעולם לא הרגתי יהודי'! – שם היהודים גרמו לעצמם את המיתה, שאמר רבי אמי: לקול מיתרי הכינורות של מזיגת קסרי פקעה חומת העיר לודקיא (עיר ידועה בעושרה 9 ).


הסוגיה הזו עמומה ביותר. המפרש במקום ביאר שהיהודים שב"מזיגת קסרי" מרדו בשְׁבוּר המלך, והוא הרג אותם מדין מורדים המלכות. אלא שאם כך אין זה מובן מדוע שְׁבוּר המלך מתפאר שמעולם הוא לא הרג יהודי, שהרי הוא היה צריך לומר שמעולם לא הרג יהודי חף מפשע.

ונראים הדברים שהסוגיה הזו היא המשכה של הסוגיה במסכת סוכה שסיפרה ששמואל שימח את שְׁבוּר המלך (קיסר הממלכה) "בתמניא מזגי חמרא" – בשמונה גביעי יין מזוגים. הסוגיה במסכת סוכה משתמשת בסמל של יין מזוג לפני הקיסר כסמל להבאת רפואה לכלכלה הפרסית. והסוגיה במסכת מועד קטן ממשיכה עם הסמל הזה. והיא מרמזת שיהודים נוספים הלכו לשקם את הכלכלה הפרסית ל"מזיגת קסרי". אך בעוד ששמואל שמר על תורתו ונשאר "חי", היהודים האלו איבדו את תורתם ו"מתו". שבור המלך התפאר שהוא "לא הרג יהודי" והוא התכוון לכך גם כפשוטו וגם כמדרשו. הוא לא ביקש מהיהודים הללו להפסיק לעמול בתורתם; וכל בקשתו היתה שישתלבו בכלכלה הפרסית וישקמו אותה - ויביאו לו "שמחה". ואמנם "יין ישמח לבב אנוש", אלא שחלק מהיהודים התלהבו יתר על המידה ב"מזיגת היין לקיסר", ותוך כדי השגת העושר הם גרמו לעצמם "מיתה" מבחינה רוחנית 10 .

מספרים ומשמעויות
במאמר הנוכחי הכרנו שהמספר "שלוש" מסמל באגדות חז"ל "תינוק הבורח מבית הספר", ואילו המספר "שמונה" מסמל יציאה מבית המדרש כדי להביא מרפא למחסור שקיים בעולם. כאשר הסוגיה במסכת סוכה מספרת על חכמי ישראל ששימחו את האחרים במשחקים שנעשו ב"שמונה" אביזרים היא מתכוונת לומר שבתקופה מסוימת בחייהם הם יצאו לעולם המעשה כדי לרפא את המחסור שהיה בתקופתם, ולהביא שמחה לעולם.

אולם ההתייחסות לפעולה הרפואית הזו היא התייחסות כפולה. יש שרואים בה "קידה" והשתחוויה לרצון הבורא, ומפני שזו הדרך שבה הוא בחר להביא את הגאולה. אך יש שרואים בה מעשה המביע חוסר בטחון ואמונה בבורא והם מחשיבים זאת ל"הטחת דברים כלפי מעלה". ההתייחסויות הכפולות מופיעות בסמוך זו לזו, מפני שמטרת בעל הסוגיה ללמד סנגוריה על הצבור כולו. הן על אלו שיצאו מבית המדרש, והן על אלו שהעדיפו להישאר בו. 11


^ 1 שמואל ב' ו, יד
^ 2 ניתן לעיין במאמרים שמוזכרים כאן באמצעות לחיצה על הקישורים שמסומנים בצבע כחול.
^ 3 הריטב"א והתוס' רי"ד (שם) אמרו שהסוגיות חולקות על המשנה, אולם גם לשיטתם קשה, מדוע הסוגיות לא התייחסו לסתירות הפשוטות האלו ולא אמרו זאת במפורש.
^ 4 ויש בו כדי ליישב גם את תמיהת התוספות במסכת מגילה דף יד, ב
^ 5 הסוגיה מזכירה שם גם את "ההוא סבא", ובמאמר "המחילות הגנוזות" התבאר ש"ההוא סבא" הוא אליהו הנביא שידוע גם בכינוי "נַקַּאי". אליהו מנקה (נַקַּאי) את מעשיהם של ישראל, ומראה שאינם אלא זכויות. ואכן במדרש איכה רבה (בובר, ג, ט) מסופר עליו המעשה הבא (בתרגום חופשי):
"נַקַּאי הסופר של העיירה מגדל היה מכין את הפתילות לנרות בכל ערב שבת, והיה עולה לירושלים ומלמד את שלשת סדריו ויורד בחזרה לעיירתו, ומדליק את נרות השבת."
המדרש ממשיך ואומר שהדבר נראה קשה מפני שהמרחק בין מגדל לבין ירושלים הוא גדול ועצום; אולם הסיפור אינו מופרך מפני שהיתה מחילה שקיצרה את הדרך בין המקום שלו לבין ירושלים, והיא נגנזה מאיתנו. במאמר
"המחילות הגנוזות" התבאר שמחילה גשמית לא תקצר את הדרך במידה משמעותית. וכוונת המדרש לומר שבזמן שישראל עוסקים במלאכות ובדברים הארציים הם למעשה עולים מבחינה רוחנית לירושלים. ו"נַקַּאי" (שהוא אליהו הנביא) מלמדנו שבזמן שישראל עוסקים ב"שלש פרסאות" הם למעשה "לומדים" את התורה שגנוזה בתוך הדברים הגשמיים; ואין כאן "תינוק הבורח מבית הספר" אלא אדם צדיק ש"עולה" ל"ירושלים" ללמוד בה "שלשה" סדרים של תורה.
^ 6 גם "תחום שבת" הוא סמל של סנגוריה על אלו שיצאו מבית המדרש, והוא רואה בהם קירבה לתורה. המרחק של "תחום שבת" מובא בספר יהושע (ג, ד) כמרחק שצריך להיות בין ארון הברית לבין עם ישראל לכניסה מוצלחת לארץ ישראל. המלבי"ם כותב (שם) שמרומז בפסוק שהמרחק הזה הוא המרחק החילופי למרחק של "דרך שלושת ימים". ולפי מה שהתבאר במאמר הזה, המרחק הראשון שהיה בין ארון הברית לבין עם ישראל -"דרך שלושת ימים - סימל "תינוק הבורח מבית הספר". ואילו המרחק של "תחום שבת" מסמל השתוקקות לדבר ה' (מְבַקֵּשׁ ה'), וראה ברש"י לשמות (לג, ז).
^ 7 ההיתר לעסוק ברפואה אינו פשוט. במאמר הקודם "הצליעה של לוי" הובאה דעת הרמב"ן בפרושו לתורה (ויקרא כו, יא), שם הוא כותב שהמאמין האמיתי אינו משתדל להתרפא מרופא. והתבאר שלפי אותו קו מחשבה, מי שיצא מבית המדרש לעולם המעשה וסבור שהוא מביא "מרפא" למחסור שקיים בעולם, מביע חוסר ביטחון בבורא העולם, והוא נחשב כ"מטיח דברים כלפי מעלה"!!
אמנם הרמב"ם חולק על הגישה שרואה במי שמתעסק ברפואות אדם שאינו מאמין (וראה בדבריו בפירוש המשנה לפסחים ד, י). ולמעשה גם הרמב"ן עצמו מציג השקפה אחרת בספרו ההלכתי "תורת האדם", וזו לשונו (שם, שער המיחוש - ענין הסכנה): "האי רשות - רשות דמצוה הוא, דמצוה לרפאות - ובכלל פקוח נפש הוא!" והדברים הללו של הרמב"ן נקבעו להלכה בשולחן ערוך (יו"ד סי' שלו).
הט"ז חש במורכבות שבדברי הרמב"ן האלו והוא מסביר (שם): "גם התורה הסכימה על זה שיהא רפואה על פי הטבע, כי ירדה תורה לסוף דעת האדם שלא יהיה זכאי כל כך שתבוא רפואתו על ידי נס משמים... וע"כ הוה האידנא (בתקופתנו) חיוב בדבר - ומצוה היא, כי לפי מעשה האדם חיותו תלוי בכך".

^ 8 כך היא גרסת הגאונים (תשובות הגאונים - הרכבי סימן ג) וגרסת העין יעקב וספרים נוספים, וראה גם ברש"ש שם.
^ 9 וראה במסכת שבת דף קיט, א
^ 10 המספר "שנים עשר" מרמז להסתכנות ב"מיתה" שכרוכה ביציאה לעולם המעשה. בספר מלכים (א ז, כא) נאמר: "וַיָּקֶם אֶת הָעַמֻּדִים לְאֻלָם הַהֵיכָל, וַיָּקֶם אֶת הָעַמּוּד הַיְמָנִי וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יָכִין, וַיָּקֶם אֶת הָעַמּוּד הַשְּׂמָאלִי וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ בֹּעַז". ונאמר עליהם (שם, טו): "וַיָּצַר אֶת שְׁנֵי הָעַמּוּדִים נְחֹשֶׁת, שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה אַמָּה קוֹמַת הָעַמּוּד הָאֶחָד, וְחוּט שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמָּה יָסֹב אֶת הָעַמּוּד הַשֵּׁנִי".
העמודים היו זהים, אך לעמוד הימני מיוחס הקו הישר והניצב ("קומה") והמספר "שמונה עשרה". ואלו לעמוד השמאלי מיוחס הקו העגול ("יסוב") והמספר "שתים עשרה".
במאמר "המעגל של חוני" התבאר שהקו הישר מסמל את התורה והמצוות, ולעומת זאת הקו העגול מסמל את העיסוק בעולם הגשמי. "אומות העולם אשר לא ניתן להם תורה ומצוות, קיומם בסוד העיגולים, בחינת הטבע" (מבוא לחכמת הקבלה לר' שמואל טולידנו, א, ג, ד; וראה גם בקל"ח פתחי חכמה פתח יג).
האמורא שמואל "שימח" את מלך פרס ושיקם את הכלכלה ב"מזיגת היין לקיסר", אולם הוא החזיק גם ב"עמוד הימני" ועמל בתורה ובתפילה ונחשב בין ראשי האמוראים שבבבל. אולם היו יהודים ש"שימחו" את מלך פרס וזנחו לגמרי את העמל בתורה או בתפילה (את העמוד הימני). והסוגיה מרמזת שלדעת שמואל, היהודים האלו שהחזיקו רק בעמוד השמאלי, העמוד של ה"שתים עשרה", הם האשמים ב"מותם". המספרים האלו מופיעים במשמעויות דומות באגדות נוספות, ואכמ"ל.

^ 11 הירושלמי מרמז שהתנא רבי מאיר היה סבור שהיציאה להביא "רפואה" לעולם היא מסוכנת והיא עלולה להביא ל"מיתה", והוא מספר "ר' מאיר היה 'נפטר' ב'אסיא' (רפואה)", אולם הירושלמי מרמז שם שר' מאיר חזר בו מייד אחר כך. ועיין במאמר "המכוער וספר הגאולה"
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il