ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

תור הזהב בספרד ;">

דף הבית ספריה אמונה בינה לעתים כרך ב' Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אייר תשס"ז

תור הזהב בספרד

כרך ב' שיעור י"ד



נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
יהודה בן הדסה הינדה מלכה

תולדות ישראל בימי הביניים, במיוחד בחלקם הראשון בקיסרות המוסלמית הגדולה, מתאפיינים במספר נקודות יחוס:
א. ספרות הגאונים. המרכז הגדול בבבל, שהתקיים במשך מאות שנים, השפיע על עיצוב דפוסי החיים וההלכה של יהדות העולם, במרחבי האימפריה המוסלמית וגם על קהילות היהודים באירופה, אם בדרכים ישירות כתשובות לשאלות שנשאלו מאירופה, ואם בדרכים עקיפות כשהמנהגים וההוראות הללו התגלגלו מבית מדרש לבית מדרש והגיעו לכל בית ישראל.

ב. מוסד ראש הגלות. בתחילה היה המוסד קיים בפרס ולאחר מכן על יד החליפים המוסלמיים. היה זה מעמד רם ונישא של מי שנחשב ליוצא חלציו של דוד המלך. המעמד היה חשוב גם בעיני המוסלמים, מכיוון שדוד נחשב לאחד הנביאים באיסלם. זהו מעמד של אחד מנסיכי הממלכה. נדמה היה שלמרות אובדן המולדת ואובדן העצמאות המדינית, למרות הפיזור והתמעטות הכח היהודי, עצם קיומו של מוסד ראש הגלות מחזיק את התקוה הבסיסית של העם היהודי למלך מבית דוד. כיום, לאחר כאלף שנה, כאשר אנו מדברים על מלך מבית דוד זה נשמע כתפילה וכחזון. אין אנו יודעים מיהו צאצא מבית דוד. בתקופת הגאונים היה קיים בפועל אדם בעל שליטה משמעותית בתחום המשפט, במיסוי ובהכרעה החברתית, ושליטתו היתה על רבות מקהילות ישראל. כל מעמדו נבע מכך שהוא מבית דוד (לפחות על פי המסורת או האגדה). לאדם שהתפלל מתוך סידורו על מלכות בית דוד היה משהו להאחז בו במציאות בה הוא חי. בכל מקום בו היה חי, אם בבבל אם במצרים או בספרד, הוא ידע שיש בפועל אדם מסויים ששמו כך וכך והוא מבית דוד ויש לו מעמד חשוב. זו נקודה חשובה מאד באותה תקופה שחשיבותה כמעט נעלמת לאחר מכן. אנחנו צריכים לחשוב ולהבין מהן הסיבות לכך שמוסד זה נעלם. כמובן נשארה התקוה והתפילה למלך מבית דוד, אך הקשר לאדם ספציפי נעלם. אנו מבכים על חורבן בית המקדש, אנו צמים על מותו של המושל היהודי האחרון בארץ ישראל (צום גדליה) לאחר חורבן בית המקדש הראשון, אך אין אבל על אובדן השלטון של ראש הגלות. לא מצויין בלוח השנה היהודי יום הסתלקותו של המוסד הזה. אפילו הקהילות הסמוכות לא ידעו על כך דבר. המוסד התמוסס כאילו לא היה חשוב כלל, זאת למרות שהמעמד היה חשוב מצד עצמו.

שתי נקודות אלו קשורות לקהילת בבל, שהיתה קהילה עתיקה, רבת השפעה ומסורת.

ג. תור הזהב ביהדות ספרד. יחסים טובים שררו שנים רבות בין גאוני ישיבות בבל לשלטון המוסלמי, בין ראש הגלות לשלטון המוסלמי, וכך היה המצב גם בקהילות אחרות, למשל, במצרים, בצפון אפריקה ובפרס. ובכל זאת מתייחדת דווקא ספרד בכמות ובאיכות של היצירה היהודית, של הקשר בין היהודים ללא-יהודים, למרות שגם שם היו תקופות קשות מאד של רדיפות ודיכוי ונסיון לאסלם בכח ובאונס.

תורתם של חכמי ספרד

במשך תקופה של כארבע מאות שנה היתה ספרד לזירת צמיחתם של בתי מדרש וחכמה ובהם מן המפוארים שבגדולי ישראל, הן בתחום ההלכה, הן בתחום ההגות, המוסר, הפילוסופיה והקבלה, פרשנות המקרא ודקדוק עברי, והן בתחום הפיוט והשירה שהשפיעו רבות על העם היהודי ועל עמים אחרים.

הלכה
כמו בכל קהילות ישראל גם בספרד עסקו בלימודי הלכה ופסיקתה. אולם, מסורתה ההלכתית של קהילת יהודי ספרד נסמכה בעיקר על תורתם של גאוני בבל כפי שהגיעה אליהם דרך קהילות צפון אפריקה. מצב זה השתנה לפני כאלף שנה, כאשר הגיע לספרד ר' משה ב"ר חנוך 1 , הפך לרבה של קורדובה וייסד שם את בית מדרשו. כפי הנראה, אישיותו וידענותו הרשימו כל כך את תלמידי החכמים שבספרד, שמאז נחשבה קהילתם כמרכז תורה עצמאי, עד כדי כך שר' שמואל הנגיד, שהיה תלמיד בבית המדרש בקורדובה, הרשה לעצמו להתווכח עם פירושי רב האי גאון מבבל. מגמה זאת של יצירת מרכז לימודי עצמאי נמשכה במשך מספר דורות והתחזקה ביותר כאשר הגיע לספרד אחד מגדולי ישראל בזמן ההוא - ר' יצחק אלפסי (רי"ף) 2 . על אף גילו המופלג הספיק הרי"ף לעמוד בראש הישיבה בעיר אליסנה לאחר פטירת הרי"ץ גיאת 3 ולהעמיד תלמידים גדולים בהלכה, ביניהם ר' יהודה הלוי מחבר ספר "הכוזרי" והר"י מגאש 4 אשר ירש את מקום רבו ואף הגדיל לעשות בהפצת התורה בספרד.

בבית מדרשו של הר"י מגאש גדל ר' מיימון הדיין שהעביר את מסורת התורה לבנו - ר' משה בן מיימון - הרמב"ם. עוצמת השפעתה של תורת הר"י מגאש על הרמב"ם ניכרת בדברי הערכה שכתב הרמב"ם 5 בהביאו את שמו של הר"י מגאש כחוליה אחרונה בשרשרת חכמי התורה שבעל פה: "וקיבצתי כל אשר בא לידי מפירושי אדוני אבי ז"ל וזולתו בשם רבנו יוסף הלוי (הר"י מגאש), כי לב האיש ההוא בתלמוד מבעית למי שיסתכל בדרכו ועומק שכלו בעיון, עד אשר כמעט יאמר בו: 'וכמוהו לא היה לפניו מלך' במנהגו ודרכו". ממשיכי מסורתו של הרמב"ם בהלכה ובהנהגה היו צאצאיו שישבו במצרים וחיברו ספרים נכבדים במוסר, הלכה ומנהג.

כשם שר' מיימון, אבי הרמב"ם, נמלט מספרד דרומה למרוקו ומצרים עם משפחתו מפני גזירות הדת של האלמוהדים-המוסלמים הקנאים, כך רבים מחכמי ספרד המולסמית הגרו לחלק הנוצרי בצפונה של ספרד. מכאן ואילך רוב חכמי ההלכה ובתי מדרשיהם מתפתחים בסביבה הנוצרית בספרד, מה שיצר תנאים נוחים יותר לשיתוף פעולה עם חכמי התורה שבצרפת ופרובנס. כך בית מדרשו של הרמ"ה (ר' מאיר הלוי אבולעפיה) 6 שכן בעיר טולדו (טוליטולה) שהיתה אז עיר גבול בין הנוצרים למוסלמים. יהודים רבים שהיגרו לתחומה של ספרד הנוצרית חיפשו ביטחון ושקט ולכן התרחקו מחזית המלחמה וקבעו את מקומם בצפון מזרחה של ספרד סמוך לגבול פרובנס. בעיר גירונה (גירונדה) חי ופעל רבנו יונה 7 שעיקר תורתו קיבל מר' שלמה מן ההר 8 שהיה מחכמי פרובנס ולימד תורה גם בספרד. השפעתו התורנית של רבנו יונה הגיעה גם דרומה לטולדו וגם מזרחה לעיר ברצלונה. בברצלונה קבע את מושבו יליד גירונה - רבנו משה בן נחמן - הרמב"ן 9 , שהיה תלמיד חבר לר' מאיר הלוי (הרמ"ה). הרמב"ן למד תורה גם מפי ר' נתן מטרנקטיליש 10 ור' יהודה בר יקר 11 שאף הם היו מחכמי פרובנס וצרפת ובאו לספרד. במקום מושבו של הרמב"ן, העיר ברצלונה, נוסד בית מדרש מפואר שהתקיים במשך כמה דורות וממנו יצאה תורה לגלות ישראל שבספרד. אישיותו הגדולה של הרמב"ן משכה אליה צעירים בעלי כשרונות שהצליחו להמשיך את פועלו בתורה ובהנהגה תקופה ארוכה אחריו. מגדולי תלמידיו היו ר' אהרון הלוי (הרא"ה) 12 ור' שלמה בן אברהם בן אדרת (הרשב"א) 13 שאת יסודי תורתו קיבל מפי ר' יונה מגירונדי, בא לברצלונה והיה לתלמידו ויורשו של רבו הרמב"ן בראשות הישיבה והנהגה ציבורית. את מסורת התורה של בית המדרש בברצלונה המשיך ר' יום טוב בר אברהם אלשבילי (הריטב"א) 14 , שהיה תלמיד מובהק של הרא"ה וגם של הרשב"א. לאחר כשנות דור זרחה שמשו של אחד מגדולי חכמי ספרד - רבנו ניסים בר ראובן - הר"ן 15 , שעמד בראש הישיבה בברצלונה ונודע בחכמתו בתחומים שמעבר לפרשנות התלמוד וההלכה. עסק באסטרונומיה, היה רופא המלך והוגה דעות. תלמידיו הלכו בדרכו ואף הם שילבו, כל אחד לפי אופיו, בין תחומי הדעת השונים: ר' יצחק בר ששת - הריב"ש 16 , ר' חסדאי קרשקש, ור' יוסף חביבה מחבר ספר "נימוקי יוסף" 17 . בן דורו של הר"ן היה ר' וידל די טולושא 18 שחיבר פירוש "מגיד משנה" לספר "משנה תורה" של הרמב"ם.

תוספת נכבדה לתורתם של חכמי ספרד הגדולים באה מכיוון קהילת חכמי אשכנז בעלי התוספות בדמותו רבת הפעלים של ר' אשר בר' יחיאל - הרא"ש 19 . תלמיד מובהק של המהר"ם מרוטנבורג 20 נמלט מאשכנז בעקבות הגזירות ונדד לעיר טולדו שבספרד ויסד שם בית מדרש שהתמזגו בו שיטותיהם של חכמי פרובנס וספרד הצפונית ובעלי התוספות. רבים היו תלמידיו ומהם ראשי קהילות וראשי ישיבות בספרד וצפון אפריקה. המוכרים שבין תלמידיו היו רבנו ירוחם מחבר ספר "אדם וחוה" 21 ור' אשתורי הפרחי מחבר הספר "כפתור ופרח" 22 . הגדול שבתלמידיו והידוע ביותר בין בניו, שכולם היו תלמידי חכמים, הוא ר' יעקב "בעל הטורים" 23 , רבו של ר' דוד בר יוסף - האבודרהם 24 .

קיומם ופריחתם של מרכזי התורה בספרד הנוצרית נפסקו באכזריות על ידי גזירות הנוצרים נגד היהודים בשנת 1391 - גזירות קנ"א. תלמידיהם של הרשב"א, הר"ן וממשיכי תורת הרא"ש ובניו סבלו מפרעות ויסורים קשים, שנגעו לא אחת בהם, בבני משפחתם הקרובים וכמובן ברכושם. רק מעטים, כר' חסדאי קרשקש, נשארו בספרד והמשיכו להנהיג את הקהילה היהודית בעת מצור ומצוק. רבים מצאו מפלט ומקלט בצפון אפריקה והעבירו לשם, לקהילות החדשות של פליטי ספרד, את בתי המדרש. גדולי החכמים ששתלו את תורת ספרד באדמת צפון אפריקה היו ר' יצחק בר ששת - הריב"ש 25 , ור' שמעון בר צמח - הרשב"ץ 26 .

לאחר שוך הגזירות בספרד הנוצרית נעשה מאמץ לשקם את מרכזי התורה. פירות המאמץ הזה ניכרים בדמויותיהם של ר' יוסף אלבו, תלמידו של ר' חסדאי קרשקש, ר' יצחק קנפנטון מקשטיליה 27 ור' יצחק אבוהב 28 . אולם לא ארכו הימים ולאחר שהנוצרים כבשו את כל ספרד נגזר גורלם של יהודי ספרד הנותרים להמרת דת או לגירוש גמור ומוחלט מאדמת ספרד. כך לאחר מאה שנים מאז גזירות קנ"א גלתה תורת יהודי ספרד וגלו נושאיה לארבע קצוות תבל.

פרשנות המקרא
כתבי הקודש, וביחוד חמישה חומשי תורה, היו מאז ומעולם לא רק מקור הלכתי מעשי כי אם מעיין נובע של חכמה, מוסר והדרכה ליחיד ולציבור, כפי שבא לידי ביטוי מובהק באוצר ספרי המדרש, הן אלה שבתלמוד והן אלה שנאספו בקבצים מיוחדים. עם ההתרחקות מארץ הקודש ומלשון הקודש כשפת הדיבור השגורה בפי כל הלך ותכף הצורך לעסוק בהסברים מילוליים או קונטקסטואליים-הקשריים של הכתוב עצמו. הדוגמא הבסיסית לכך היו תרגומי המקרא הראשונים לארמית ולאחר מכן ליוונית וערבית. אתגר משמעותי לעיסוק מקצועי ומתמשך במקרא באופן זה נבע מן הפילוג הקראי שבבסיסו הטענה לאי-תקפותה של התורה שבעל-פה. הקראים אמרו שכל הופעתה של תורה שבעל-פה בעיקר בשלהי ימי בית שני באה מאי-הבנה ראויה ומדוקדקת של הכתוב בתורה, ולכן מי שיתעמק בלשון המקרא, דקדוקו ומבנהו יוכל להבין היטב את ההוראה שבו ולא יזדקק לשום תוספת ממקור אחר - לא מתוך מסורת ולא מתוך חכמה. כדי לבסס מחדש את סמכותה של התורה שבעל-פה יצאו גאוני בבל, ובראשם ר' סעדיה גאון, להגן על מקורה האלוקי דווקא מתוך דקדוק ועיון מחודש בתורה שבכתב. כך אנו מוצאים תרגום-פירוש ראשון לתורה מהסוג החדש שמשולבים בו ההסבר התיאולוגי, הדקדוקי, התחבירי והבלשני מאת רס"ג. על אדמת ספרד התגבש בית מדרש של מדקדקים ופרשני התורה לאחר זמנו של רס"ג ובמקביל לאחרוני גאוני בבל הדגולים, כמו רב שרירא גאון, רב האי גאון ומבסס התורה בצפון אפריקה רבנו חננאל, תלמידו של רב שרירא. מבין המדקדקים-החכמים הדגולים היו ר' מנחם בר יעקב בן סרוק 29 שרש"י מזכיר את דבריו בפירושו למקרא פעמים רבות, ר' יהודה בר דוד אבן חיוג' 30 שפועלו תרם רבות למבנה הדקדוק העברי, ור' יונה אבן ג'נאח 31 תלמידו. את הערך הרב שייחסו בספרד לחכמת הדקדוק ופירוש המקרא אנו יכולים ללמוד מכך שאף ר' שמואל הנגיד - חכם רב-כשרונות ובעל מעמד חברתי ומדיני גבוה נמנה על המדקדקים הפרשנים והפייטנים.

פירוש ראשון רציף ושלם לתורה, שייך לאחד המיוחדים שבחכמי ספרד שידיו רב לו בתחומי התורה והמדע שבימיו - ר' אברהם אבן עזרא 32 . מתוך נדודיו בספרד וצרפת ואולי אף ברחבי המזרח התיכון, הכיר הראב"ע את דרכיהם ושיטותיהם של חכמי ישראל ומלומדי אומות העולם בהבנת כתבי הקודש בתוך המכלול התרבותי-המדעי בימים ההם. בפירושו אנו מוצאים חתירה עקבית להבנת פשטי התורה הלשוניים על ידי הדקדוק הבלשני, והתוכניים על ידי סברה רציונלית המבוססת על ההישגים המדעיים והפילוסופיים.

קשרים מרובים והשפעה הדדית היתה בין מרכז התורה בספרד לבין חכמי פרובנס. ביטוי מובהק לקשר זה אנו מוצאים בחיבוריו של ר' דוד קמחי - רד"ק 33 , נצר למשפחת מדקדקים ופרשנים, שמלקט, מבאר ומסביר את דברי גדולי המדקדקים שבספרד ורואה עצמו כתלמידם. פירושו לתנ"ך הוא מיזוג נאה בין החתירה המדוקדקת לפשטי התורה על פי ההקדמות הפילוסופיות והמדעיות לבין השפעתם של חכמי אשכנז, ובראשם רש"י, בהבאתו את מדרשי חז"ל לצד פירושי הפשט.

דוגמא נוספת להשפעה הדדית בין מרכזי התורה האלה נמצאת בחיבוריו של גדול חכמי ספרד בדורו ר' משה בן נחמן - הרמב"ן. פירושו לתורה, שהחל להכתב בספרד ונגמר בארץ ישראל, מצטיין בשילוב נדיר של הבהרת פשט הכתוב ועומק משמעותו על פי מדרשי חכמים ובסיוע הארות מחכמת הסוד, שגם בה, מלבד ההלכה והפרשנות, היה הרמב"ן הגדול שבדורו.

השפעת חכמת הקבלה, שהתרחבה בדורות שלאחר הרמב"ן וביחוד עם גילוי ספר הזוהר בספרד, ניכרת בפירושו של ר' בחיי בר אשר אבן חלאוה 34 שמשלב במודע דרכים שונות בפרשנות התורה 35 : הפשט, הדרש, עיון ומחקר (פילוסופיה ומדע), דרך ה' (הקבלה).

למפעל הגדול של פרשנות המקרא בספרד מצטרף ביאורו של ר' לוי בן גרשום (הרלב"ג) מפרובנס 36 . ביאורו מצטיין במקוריותו, ברחבותו ובסדרו המופתי. הרלב"ג שם מטרה לעצמו להועיל ללומד בשלושת התחומים בהם עשוי להתעורר הצורך בהבנה מדויקת: א. ביאור המילות, כלומר, הפשט הפשוט של רצף המילים בפסוק. מטרה זאת מושגת על ידי הרלב"ג לאו דווקא בעיון דקדקני-בלשני אלא מתוך הבנת ההקשר המיידי שבו המילה מצויה. ב. ביאור הענין, כלומר, המשמעות הכללית של אותו מעשה או אותה הוראה המצויים במקרא. מטרה זו משיג הרלב"ג על ידי סיפור רציף של המובא במקרא בלשונו הוא מתוך הנחה שלשון זו יותר פשוטה ומובנת ללומד. ג. ביאור התכנים המתחייבים מן הכתוב במקרא המכונים בלשונו של הרלב"ג "התועלות". הרצאתו בתחום זה מתחלקת לשלושה חלקים: התועלת בדעות - מסקנות הגותיות פילוסופיות, התועלת במידות - מסקנות מוסריות, התועלת במצוות - מסקנות הלכתיות של דיני התורה כפי הוראת חכמי התורה שבעל-פה.

בדרך שונה לגמרי נוקט ר' יעקב ב"ר אשר ("בעל הטורים", בן הרא"ש) בפירושו לתורה. שני חלקים עיקריים אפשר לציין בפירוש "בעל הטורים":
א. ליקוט פירושיהם של קודמיו, בעיקר הרמב"ן, ובנוסף לו מדבריהם של רש"י, אבן עזרא, מהר"ם מרוטנבורג, הרא"ש ועוד. ליקוטים אלה נועדו להקל על הלומד בהביאם את המיטב שבפירוש הפשט והדרש מתוך חיבוריהם של גדולי חכמי ישראל בספרד ובאשכנז: "...שאיני אלא כמלקט אוכל מתוך אוכל... ואין כוונתי בזה רק כי יען נפלאו ממני דברי הרב (הרמב"ן) והם סתומים, אמרתי אלקטה מהם הדברים הפשוטים ואשאיר הסתומים... למען היות נקל בעיני ללמוד בו, ואם מצאתי פשט או טעם במקום אחר חיברתיו עימו" 37 .

ב. דבריו המקוריים המיוחדים בסגנונם שלא נודע כמותו בארץ ספרד, וכולו בהשפעת מסורת חסידי אשכנז הראשונים - רמזים וגימטריאות: "וראיתי עוד לכתוב בתחילת סדר וסדר מעט פרפראות מגימטריאות וטעמי המסורות להמשיך הלב". דרכו זו בלימוד התורה כבר היתה סלולה לפניו בהגיעו לספרד מאשכנז כאשר הוא תלמיד חכם מובהק כבן שלושים. אכן, נתמלאה כוונתו ודווקא חלק זה שבפירושו התחבב מאד על הציבור הרחב בתפוצות ישראל ונדפס ברוב החומשים כשהוא לעצמו ללא הפירוש הארוך.

יתכן, שעבודתו הגדולה של ר' יעקב "בעל הטורים" מסמנת מגמה חדשה בדרך לימוד התורה - מחיבור פירושים מקוריים ושיטתיים לליקוט, סיכום וביאור של דברי הקדמונים וסידורם לצורך המסקנה ההלכתית, כפי שבאה לידי ביטוי בחיבור הגדול "ארבעה טורים", או המסקנה העיונית-מוסרית בפרשנות המקרא. מגמה זאת הלכה והתעצמה עד כי היתה למאפיינת בלימודם של האחרונים לעומת הראשונים. כפי שאנו מוצאים בדור הראשון לאחר המגפה השחורה באשכנז בחיבוריהם של המהרי"ל ובני דורו הרואים עצמם אחרונים לעומת רבותיהם שחיו לפני כן. וכן לאחר גירוש ספרד בחיבוריו של ר' יוסף קארו ובני דורו.

מצבם היחודי של יהודי ספרד
מה קרה בספרד? מדוע ספרד התייחדה כל כך?
לעומת בבל ומצרים, שם היו הקהילות היהודיות הגדולות מיעוט חשוב, בספרד היתה קהילה קטנה. היו שם יהודים מעטים עוד קודם הכיבוש המוסלמי, שסבלו מאוד מן השלטון הנוצרי. לאחר מכן נוספו יהודים שבאו ממרחבי הקהילות שבארצות המוסלמיות. כיצד הגיעו אותם יהודים לספרד? הדבר אפוף בסיפורי נסים ואגדות. מסופר על ספינה שנשבתה על ידי שודדים בה היו ארבעה חכמים בבליים שייסדו בתי מדרש בחופי הים התיכון ובתוכם גם של תורת ספרד. קשה להוכיח את אמיתות הסיפור מבחינה היסטורית, אך קשה גם להוכיח שהסיפור אינו נכון. ברור הדבר שבמאה העשירית, כמאתיים שנה לאחר שנכבשה ספרד על ידי המוסלמים, מתחילה פריחה של קהילה יהודית במקום. הדבר התאפשר מפני שספרד התייחדה מבחינה מדינית. העולם המוסלמי היה בתהליך של פילוג ופיצול הן מבחינה דתית, שיעים לעומת סונים, והן מבחינה מדינית. היתה זו אימפריה אדירת מימדים שלא יכלה להחזיק מעמד כמדינה אחת. על כן כמעט בכל מקום קמה שושלת אחרת. שרידי שושלת בית אומיה, לאחר תבוסתם בדמשק על ידי שושלת חדשה - בית עבאס, הגיעו לספרד - הם נותרו שם כמושלים רחוקים מן העין, שהמרחק האסטרטגי ממרכז האימפריה המוסלמית בבגדד אפשר להם לנהל מדיניות עצמאית לגמרי, אפילו עוינת את החליפים של בגדד. לשם כך הם נזקקו למסייעים, והמתאימים ביותר לתפקיד זה היו היהודים.

כאן אנו צריכים להבין עקרון יסודי מאד בהשרדות העם היהודי. העקרון הבסיסי של ההשרדות היהודית בגולה, בארצות האיסלם ובארצות הנוצריות, בעולם הישן ובעולם החדש ועד היום הזה בגלות, הוא שהיהודים הם כח מסייע. הם לא כח עוין מפני שהם מיעוט קטן, ללא שאיפות פוליטיות, וללא כח צבאי, ועל כן אינם מהווים איום על השלטון המרכזי. היהודים הם אחת הקהילות המובהקות והאידיאליות שנזקקות לשלטון המרכזי כדי שיגן עליהם מפני עם הארץ ומפני רוב האוכלוסיה. זה נכון תמיד ובכל מקום. בספרד המצב היה חריף יותר מכיוון שספרד בנויה מאוכלוסיה לא ערבית, ואף נוצרית, שהיה לה קשר קרוב עם המדינות הנוצריות. מקרב האוכלוסיה המקומית הזאת לא יכלו המוסלמים לקבל סיוע. להיפך, היה צריך לדכא אותה, ולשמור על הגבולות כדי לנתק את הקשר שלה עם שאר רחבי אירופה. היחידים שיכלו לסייע למוסלמים היו היהודים. בכח סגולותיהם המיוחדות יכלו היהודים להיות כח מסייע רב השפעה ורב משקל.
מהם סגולותיהם המיוחדות של היהודים?
א. קודם כל השכלה. מאה אחוזים של יודעי קרוא וכתוב בקרב הגברים, ואחוזים גבוהים מאד גם בקרב הנשים.

ב. קשר עם קהילות יהודיות שונות, קשרי קרבה משפחתית או קשר של הזדקקות תוך תחושת סולידריות בין יהודים בכל מקום בו הם נמצאים. בפועל היתה ניידות בין קהילה לקהילה על פי תנאי הקיום והחיים וכדומה.


ג. ידיעת שפות זרות הנובעת מאותה סיבה ומעניקה יתרון בולט בגישור בין תרבויות והעברת ידע לתועלת השליטים.

סגולות אלו איפשרו ליהודים להיות שרים, מתרגמים, סוחרים, דיפלומטים, רופאים ואפילו סוכנים חשאיים. אין זה דבר קל חשיבות. יהודי יכול היה לעבור מארץ לארץ בטענה פשוטה ומוכרת שיש לו קרובים בארץ הזו, שהוא בא לבקר בקהילה היהודית שבמקום, שהוא סוחר וכדו', ותוך כדי כך לאסוף מודיעין לטובת ארצו. ואכן נעשו דברים מן הסוג הזה. כלומר, תנאי הפתיחה של הקהילה היהודית, לעומת כל אוכלוסיה אחרת, היו מצויינים. הם המרכיב החברתי האידיאלי, בעל סגולות מצויינות, המתאים לצורכיהם של המוסלמים. השליטים המוסלמים הבינו זאת ונעזרו ביהודים. כך נוצרת תמונה מרהיבה של מה שנקרא בפי ההיסטוריונים כ"תור הזהב". כמובן, שלא היה זה שיתוף פעולה ממניעים אידיאליים, לא מצד המוסלמים ולא מצד היהודים. היה זה שיתוף פעולה פונקציונאלי, תפקודי, שהשתלם לשני הצדדים. ובאמת, כאשר זה לא השתלם לצד הערבי-מוסלמי מבחינה דתית או מכל סיבה אחרת היהודים סבלו קשה, מיידית.

בתוך הסביבה הנכרית
בתולדות המדינה הספרדית אנו מוצאים יהודים, שהיו לא רק חכמים חשובים, אנשי הלכה, אנשי הגות ופיוט, אלא גם שרים רבי השפעה בתוך המדינה המוסלמית. נביא מספר דוגמאות:
ר' חסדאי בר יצחק המכונה "אבן שפרוט" 38 , שהיה שר ורופא השליט המוסלמי, דיפלומט ומתרגם רב השפעה, שבשמו קשורות שתי מסורות-עובדות בעלות השפעה בהיסטוריה היהודית: א. תמיכתו הכלכלית של אבן שפרוט ב"שבוי" ר' משה בן חנוך, שלפי האגדה הגיע מדרום איטליה על ידי שודדי-ים שמכרו אותו ליהודי ספרד. "שבוי" זה הביא איתו חכמה תלמודית ברמה גבוהה, ומאז, לפי האגדה, עלתה קרנה בספרד. ב. אגרת ששלח אבן שפרוט לממלכת כוזריה ואגרת התשובה שנתקבלה מאת יוסף מלך הכוזרים ובה הסיפור המופלא על ממלכה יהודית עצמאית. הצלחתו של אבן שפרוט ביצירת מרכז תורני עצמאי בספרד השתלבה באינטרס של שליטי בית אומיא להנתק מהמרכז המוסלמי של שושלת בית עבאס בבגדד. בית מדרש חדש בספרד שימש מעין תחליף לקשרים ההדוקים שהיו לפני כן עם המרכז היהודי בבבל שנשלטה על ידי בית עבאס. זו אחת הדוגמאות כיצד התפתחות פנימית בתוך הקהילה היהודית קשורה ונתמכת על ידי התפתחויות חיצוניות בסביבה הנכרית הקרובה.

ר' שמואל הנגיד 39 נקרא "נגיד" מפני שהיה שר המלחמה של המושל. הוא נלחם מלחמות מוצלחות נגד הנצרות. בו בזמן הוא גם חיבר שירה מצויינת. היה איש משכיל ביותר וחכם הלכתי מפואר. יש הסוברים שארמון "אל-המברה", אחד מפלאי האדריכלות העולמית, שנמצא בדרומה של ספרד, נבנה והיה שייך למשפחתו של ר' שמואל הנגיד. יתכן שהוא ובנו ר' יוסף הנגיד הגו את בנייתו ואף השתתפו בתכנונו האדריכלי. אפילו ההיסטוריונים הערבים מפארים את חכמתו הרבה של ר' שמואל הנגיד, את ידיעתו המרובה בחוכמה היוונית ובמדעים השונים של אותו הזמן, במיוחד מדע האסטרונומיה.

בזמנו של רבי שמואל הנגיד חי משורר והוגה נפלא שמת בצעירותו, רבי שלמה אבן גבירול 40 . אנו מכירים את שיריו הנפלאים. בו קשור אחד הסיפורים המרתקים ביותר של תולדות ההגות האירופית. מן המאה האחת-עשרה ועד למאה התשע-עשרה מוכר היה חיבור תיאולוגי בקרב הכנסיה הנוצרית, ששמו "פונס ויטאה" (Fons Vitae) בלטינית. הכל ייחסו את החיבור לחכם נוצרי בספרד ששמו אביצברון (Avicebrol או Avicembron). כך היה מוכר וידוע. החיבור הזה השפיע השפעה נכבדה בתחום התיאולוגיה הנוצרית. החכם שלמה מונק - חוקר חשוב של הספרות היהודית שחי בצרפת במאה התשע-עשרה וגאל הרבה מאד חיבורים שנכתבו ערבית ולטינית, עיין במספר מקורות והגיע למסקנה שבעצם מדובר בתרגום לטיני לחיבורו של אבן גבירול "מקור חיים", שהוזכר אצל הראשונים. ואכן, תרגום השם הלטיני "פונס ויטאה" הוא "מקור חיים". מן הספר נשאר תקציר של חכם אחר, ר' שם טוב פלקירא 41 . מונק השווה חלק מן הציטוטים בתקציר לבין הספר בלטינית. הציטטות התאימו מילה במילה. לאחר מכן תורגם החיבור לצרפתית ולעברית, תוך נסיון לשחזר, עד כמה שאפשר, את הנוסח המקורי של ר' שלמה אבן גבירול.

רבים מבין חכמי ישראל היו רופאים דגולים. הרפואה היתה אחת החכמות היהודיות המובהקות. היו לכך סיבות "יהודיות": אחרים לא עסקו ברפואה מפני שלא הכירו את גוף האדם ואת גוף בעלי-החיים. אך היות שההכרח ההלכתי חייב לא רק לשחוט בעלי-חיים כהלכה, אלא גם לבדוק את כשרותם, כלומר, לבדוק שאין בבהמה חולי ממנו היא עלולה למות תוך שניים-עשר חודש (טריפה). הדבר מצריך ידיעה מצויינת באנטומיה של בעלי-החיים ובפתולוגיה של המחלות השונות. ההלכה מחייבת לדעת מהו מום קבוע, מהו מום עובר, מהם סוגי המחלות שפוגעות באיברים הפנימיים - לב, כבד, כליות, טחול, קיבה וכו', מה סוג הדלקות ושינויי המראה שיכולים להיווצר - פצעים, פגמים, ליקויים וכו'. בזה עסקו חכמי ישראל מצד ההכרח ההלכתי וכך הכירו היטב את האנטומיה של בעלי-החיים. גם היום, בטרם מציעים איזו תרופה או שיטה חדשנית של ניתוח, מנסים אותה תחילה על בעלי-החיים, במיוחד המפותחים שביניהם, שלהם מערכת עצבים ומערכות דם ועיכול מפותחות. מעבר לכך, הגישה אל המחלה ואל החולה ביהדות היתה גישה רציונאלית. היא העמידה את חיי האדם ואת הצורך לרפא אותו מעל לכל המצוות האחרות, מה שלא היה בשום דת אחרת. לכן יש ערך רב ומצוה ללמוד כיצד לרפא. המחקר הרפואי עסק בחיפוש אחר המאכלים המתאימים, צמחי מרפא, שיטות בחכמת הניתוח ובחכמת הפרמצבטיקה, כלומר, רוקחות. על כן, בימי הביניים, הן בארצות האיסלם והן בארצות הנוצריות, כמעט כל הרופאים הטובים היו יהודים. בעוד שהרופאים של המושלים היו יהודים, הרופאים של שאר עם-הארץ היו רופאים נכרים, פחות טובים, שהתמחו בעיקר בהקזת דם ובלחשים שונים.

"אביר המשוררים" - כך כונה עוד בזמנו ר' יהודה הלוי, חכם הלכתי ורופא דגול. שירתו של ר' יהודה הלוי היא סמל לשלימות ואיזון מבחינת הצליל, המקצב, החרוז והתוכן. זוהי כמעט השלימות הגמורה שניתן לבקש משיר או מיצירה ספרותית מבחינה אומנותית. הוא חיבר את ספר הכוזרי, אחד מספרי ההגות היסודיים ביותר שיש באוצרנו, שהשפיע לא מעט על ההתפתחויות התיאולוגיות אף מחוץ לגבול ישראל.

הדוגמא המובהקת ביותר של חכמי ספרד היא רבנו משה בן מימון, הרמב"ם. דמות מופלאה של חכם הלכתי, הוגה דעות ופילוסוף מקורי ואף אחד מגדולי הרופאים בעולם בימי הביניים. בספרד ישנם מספר מקומות שנקראו על שמו. בקורדובה אף עומדת אנדרטה לכבודו ולזכרו. ספרד של היום גאה מאד ברמב"ם, אך לא ברור לגמרי אם אכן הוא נולד בה, ואף אם כן, הרי שמשפחתו ברחה מספרד בעודו ילד, עקב התחלפות שושלת השליטים.

תהליך הכיבוש מחדש של ספרד על ידי הנוצרים מידי המוסלמים, הרקונקיסטה, נמשך כל אותם מאות השנים צעד אחרי צעד. כך אנו מוצאים חלק נכבד מחכמי ישראל שחיים בחלק הנוצרי של ספרד. רבנו משה בן נחמן - הרמב"ן חי בספרד הנוצרית והיה לאחד ממנהיגי הקהילה שם עד כי גדל שמו והתפרסם גם בין הנכרים. הרמב"ן נאלץ לקחת חלק בויכוח שיזם קתולי - מומר ממוצא יהודי - מטעם הכנסיה הנוצרית. הרמב"ן ניצח בויכוח, וברוב טובו וחסדו של המלך חיימה הראשון ניצל הרמב"ן, מפני שהמלך חס עליו והזהירו מפני הסכנה ואף איפשר לו לברוח בלילה לפני שיוציאו אותו להורג על כך שניצח. זו דוגמא לגורל היהודי ולשבריריות הקיום היהודי. הן בארצות האיסלם והן בארצות הנוצריות, יכול היה היהודי להיות שר, לוחם, בנקאי שמלווה למלך וכדומה, וביום אחד יכול היה המלך להחליט שאין הוא רצוי יותר, שהוא מספיק עשיר כדי שיהיה כדאי לשדוד אותו ולגזול את נכסיו לאוצר המדינה. אז, אותו יהודי מוצא להורג, ואין מי שיעמוד לעזרתו. הוא אינו מוסלמי או נוצרי, ועל כן אין מי שיתמוך בו. הוא חלק מקהילה קטנה, בלתי משמעותית מבחינה מספרית, שאין לה הרבה ברירות. אין היא יכולה להתקומם. שבריריות המעמד הזה עם כל שיאיו, אך גם עם כל השפל והתהום שבו, רדפה את היהודים בכל מקום במשך כל התקופות. לשמחתנו, המלך חס על הרמב"ן ונתן לו אפשרות לברוח. הוא ברח לארץ ישראל וייסד בה ישיבה גדולה בעכו. הוא אף ביקר בירושלים וייסד בה קהילה. מתוך אגרותיו לומדים אנו על תולדות ארץ ישראל, מצב היהודים בארץ ופועלו הגדול למען חיזוק הישוב היהודי בארץ ישראל. בארץ ישראל הוא אף השלים את פירושו לתורה לצד חיבוריו ההלכתיים שהתפרסמו עוד בהיותו בספרד.

ר' חסדאי קרשקש שחי מאוחר יותר, גם הוא חכם גדול מחכמי ישראל וחכם גדול בחכמת הפילוסופיה והמדעים השונים של אותה תקופה.

הזכרנו אחדים משלשלת הזהב הנכבדה והמצויינת של חכמי ישראל בספרד, שהטביעו את חותמם על תחומי החיים השונים של המדינות הספרדיות והתרבות הכללית שבהן.

בדמויותיהם ותולדות חייהם של חכמי ספרד מיוצגת רוח התקופה והפרובלמטיקה שבה. בעיה נכבדה, כאובה ועיקרית ביותר, בתולדות יהדות ספרד ובתולדות קהילות יהודיות אחרות, היתה הנוחות היחסית של השתלבות היהודים בחיי החברה, התרבות והמדינה, עובדה שהביאה לא פעם להחלשת הזהות היהודית ונסיגה בעמדה הרוחנית היחודית הבלתי-מתפשרת. בספרד בלט הדבר במיוחד, בגלל המעמד הרם אליו הגיעו נציגי היהדות בחיי המדינה הנכרית. אמנם, יש לשבח את ההישגים הגדולים בספרד, כלומר, את כל גדולי החכמים ויצירותיהם. אך צריכים אנו להתמודד עם בעיה חמורה ביותר, היא בעיית ההתבוללות, ההתאסלמות וההתנצרות באונס ושלא-באונס. אכן, הנטיה הטבעית של האדם לא להיות בקונפליקט מתמיד עם סביבתו אלא להשתלב בה ולשתף פעולה, גבתה קרבנות רבים וחשובים מן העם היהודי במשך כל שנות הגלות בכל מקום.






















^ 1. ר' משה ב"ר חנוך (חי במאה העשירית, ונפטר בערך בשנת ד'תשכ"ה, 965) - מסופר בספר הקבלה לראב"ד שבמלחמה בין המוסלמים בספרד לשכניהם הנוצרים לוקחה בשבי ספינה קטנה שיצאה מאיטליה ובה ארבעה חכמי תורה גדולים, ביניהם ר' משה ב"ר חנוך ועימו אשתו הצעירה ובנו חנוך. כאשר החל מנהיג צי המלחמה להציק לאשתו של ר' משה אשר היתה יפת תואר מאד, צעקה אל ר' משה אישה בלשון הקודש ושאלה ממנו אם הנטבעים בים יעמדו בתחיית המתים. והוא השיב לה בלשון הכתוב: "מבשן אשיב, אשיב ממצולות ים" (תהלים סח, כג). כששמעה דבריו הפילה עצמה לים וטבעה. ר' משה ובנו נפדו על ידי קהילת יהודי קורדובה. באותה עת לא היו אנשי ספרד בקיאים בדברי רבותינו, וכשהגיע ר' משה לבית המדרש השתוממו כולם לחכמתו ושאלו ממנו ספיקותיהם ופשט להם אותם. מיד מינוהו לרב ולדיין הקהילה. ר' משה ייסד ישיבה גדולה שיצא שמעה בכל ספרד.
2. עיין פרק יג הערה 4.
3. ר' יצחק בן יהודה אבן גיאת (ד'תשצ"ח-ד'תתמ"ט, 1089-1038) - מגדולי הראשונים בהלכה ובפיוט. שמות רבותיו לא נודעו לנו, ויתכן שקיבל תורה מר' שמואל הנגיד. עמד בראש ישיבת אליסנה (לוסינה).
4. ר' יוסף ב"ר מאיר הלוי אבן מגאש (ד'תתל"ז-ד'תתק"א, 1141-1077) - גדול חכמי התורה שבספרד. 14 שנים למד אצל הרי"ף, שקירבו וראה בו את ממשיכו. קודם לפטירתו סמך אותו הרי"ף בכתב סמיכה כממלא מקומו בראשות ישיבת אליסנה. רבים התלמידים שישבו לפניו. ידוע היה בחכמתו, מידותיו וענוותנותו.
5. הקדמה למשנה, אות ט', עמ' פו, מהדורת "רמב"ם לעם", מוסד הרב קוק, תשכ"א.
6. ר' מאיר ב"ר טודרוס הלוי אבולעפיה (ד'תתק"ל לערך-ה'ד, 1244-1170) - נולד בעיר בורגוס שבספרד. בצעירותו עבר לטולידו, ובמשך הזמן מונה לראש הישיבה ולדיין בבית הדין המקומי. חיבורו הידוע הוא הספר "יד רמה" - חידושים על כמה מסכתות. הרמ"ה התנגד לדעותיו הפילוסופיות של הרמב"ם, למרות שהחשיב מאוד את פסקיו. עוד בצעירותו ערך הרמ"ה קובץ, הכולל חילופי איגרות שלו, של ר' שמשון (הר"ש) משאנץ ושל ר' אהרן בן משולם מלוניל, העוסקות בכעשרה מפסקי הרמב"ם ובכמה מתשובותיו, בעיקר בענין מה שהשתמע מדברי הרמב"ם שתחיית המתים תהיה לנשמות בלבד ולא לגופים.
7. ר' יונה בן ר' אברהם גירונדי (נפטר בה'כ"ד, 1263) - היה מקורב לרמב"ן. בצעירותו למד בישיבות צרפת ופרובנס, והושפע הרבה משיטת הלימוד של בעלי התוספות, וכן מדרכם של "חסידי אשכנז". בגלל יראתו וחסידותו נקרא "חסיד". מן הראשונים שהכניסו את תורת חכמי צרפת לישיבות ספרד. בברצלונה עמד בראש ישיבה גדולה, ובין תלמידיו שם היו גם הרשב"א, הרא"ה ועוד. רבינו יונה פירש מסכתות רבות בתלמוד. ידוע בעיקר פירושו על הרי"ף למסכת ברכות, שנדפס בכל הגמרות לצד הרי"ף. חיבר גם דרשות ופירושים על התורה ועל ספר משלי, וכן ספרי הלכה ומוסר, כגון: שערי תשובה.
8. ר' שלמה ב"ר אברהם ממונטפליר (מן ההר) - יליד ברצלונה שעבר למונטפליר שבפרובנס. התפרסם בהתנגדותו לספרי הרמב"ם.
9. רבי משה בן נחמן גירונדי (ד'תתקנ"ד-ה'ל, 1270-1194) - כגדול התורה בדורו, העמיד הרמב"ן תלמידים הרבה, ביניהם הרשב"א ור' אהרן הלוי (הרא"ה). בשנת ה'כ"ז (1267) נאלץ הרמב"ן לגלות מספרד בעקבות ויכוח פומבי בענייני דת עם המשומד הנוצרי פבלו קריסטיאני. בגיל 73 עלה לארץ ישראל, שם חידש את הישוב היהודי בירושלים. כמו הרמב"ם, וכדרך שעשו גם גדולי ספרד רבים אחרים, עסק גם הרמב"ן ברפואה. הרמב"ן שלט בכל מקצועות התורה, וחיבוריו כוללים פירושים לגמרא ולתנ"ך, פסקי הלכה ותשובות, ואף חיבורים בחכמת הקבלה ובמחשבת ישראל.
10. רבי נתן בן רבי מאיר מטרנקטיליש (סוף האלף החמישי, תחילת המאה ה-13 לספה"נ) - מחכמי התורה בצרפת. אביו היה מחכמי דורו וחיבר ספר "העזר" בו יצא להגן על הלכות הרי"ף מפני השגות הרב זרחיה הלוי (הרז"ה) בספר המאור, ויש המייחסים את הספר לרבי נתן עצמו. רבי אישתורי הפרחי (ה"כפתור ופרח") היה נכדו, והרמב"ן מדבר עליו כעל מורו. כתב חיבור הלכתי בשם "שער התפישה" וגם חיבר פירוש לתורה.
11. רבי יהודה בן יקר (סוף האלף החמישי, תחילת המאה ה-13) - רבו של הרמב"ן בנגלה ובנסתר, ותלמיד רבי יצחק מדנפיר, מבעלי התוספות. היה מפורסם בדורו כבקיא בשני התלמודים, וכנראה חיבר פירוש על התלמוד הירושלמי. כנראה למד את תורת הנסתר אצל רבי יצחק "סגי נהור", והמקובלים בדורות הבאים מזכירים אותו כבן סמכא גדול בענייני קבלה. הוזכר בספריהם של רבי שם טוב גאון ("כתר שם טוב"), ורבי משה די ליאון ("הנפש החכמה").
12. רבי אהרן ב"ר יוסף הלוי מברצלונה (ד'תתקצ"ה-ה'ס, 1300-1235) - היה חברו של הרשב"א ובן עירו, ושניהם למדו תורה אצל רבינו יונה והרמב"ן. מאוחר יותר לימדו תורה בברצלונה, ושניהם היו רבותיהם של הריטב"א ושל אחרים מגדולי אותו דור. הרא"ה חיבר ספרים רבים, ביניהם חידושים על התלמוד ועל הרי"ף, וכן השגות בשם "בדק הבית" על ספרו של הרשב"א "תורת הבית". מיוחס לו גם "ספר החינוך" אך אין לכך הוכחות ודאיות, וקיימות נגד ייחוס זה טענות נכבדות.
13. רבי שלמה בן אדרת (ד'תתקצ"ה-ה'ע, 1310-1235) - תלמידם של רבינו יונה והרמב"ן בברצלונה. בצעירותו שלח הרשב"א ידו במסחר, אך לאחר מכן פרש ממנו והיה לראש ישיבה בעירו ברצלונה, אליו הופנו שאלות מכל העולם היהודי. אלפים מתשובותיו כבר נדפסו, אך אלפי תשובות עודן מצויות בכתב-יד. ידיעותיו במשפט הרומי, במשפט המקומי ובכלכלה עזרו לו בביסוס חיי קהילות ישראל בספרד ובניהולן. פירושיו לתלמוד מהווים עמוד התווך של הלימוד בישיבות במשך כל הדורות, הן באשכנז והן בספרד. בנוסף כתב הרשב"א ספרי הלכה, ביניהם ידוע ביותר הספר "תורת הבית" על הלכות איסור והיתר, ועליו ההערות "משמרת הבית" אותן חיבר (בעילום שם) כדי להגן על "תורת הבית" מהשגות חברו - הרא"ה בספרו "בדק הבית".
14. רבי יום טוב בן אברהם אלשבילי (ה'י' לערך-ה'פ, 1320-1250) - רבותיו היו הרא"ה והרשב"א. שימש כרב בסרגוסה ובסיביליה, ואליו ואל בית דינו פנו רבים בשאלות הלכה. מחיבוריו המפורסמים: חידושים לש"ס, וספר הזכרון - להגן על שיטותיו של הרמב"ם בספרו מורה נבוכים מפני טענות הרמב"ן עליהן בפירושו לתורה.
15. רבי ניסים בן ראובן גירונדי (ה'פ-ה'ק"נ, 1390-1320) - הר"ן נחשב לפוסק הדור, ומכל תפוצות ישראל היו פונים אליו בשאלות. תלמידו המובהק היה הריב"ש. חיבורו החשוב הוא פירושו על הרי"ף, בו מבאר הר"ן בהרחבה את הלכותיו של הרי"ף. הר"ן כתב גם פירוש על רוב מסכתות התלמוד הבבלי.
16. רבי יצחק בר ששת ברפת (ה'פ"ו-ה'קס"ח, 1408-1326) - הריב"ש היה לגדול הדור לאחר פטירת רבו הגדול והאהוב, הר"ן. עסק במסחר אף לאחר שיצא שמעו בעולם כאחד מחכמי הדור. לאחר מאסר עקב מלשינות ועלילה קיבל על עצמו רבנות בסרגוסה ואחר כך בולנסיה. עקב הרדיפות בשנת ה'קנ"א (1391) נאלץ לעזוב את ספרד ולברוח לאלגי'ר, שם שימש כרב וכאב בית דין. בבית דינו שימש הרשב"ץ כדיין. מאות מפסקיו משמשים מקור לפסקי "שלחן ערוך" של ר' יוסף קארו, שהעיד עליו בשם מורו, ר' יעקב בירב, שהיה סומך על תשובות הריב"ש יותר מאשר על פוסקים אחרים.
17. רבי יוסף בן חביבא (ה'ק-ה'ק"ס לערך, 1400-1340) - רבותיו היו הר"ן ורבי שם טוב פלכו. מחיבוריו המפורסמים: נימוקי יוסף על הרי"ף, חידושים לתלמוד.
18. רבי וידל די טולושא (במאה השניה לאלף השישי, בחציה השני של המאה ה-14) - מראשוני מפרשי הרמב"ם ומהגדולים שבהם, בכתבו את ספרו המפורסם "מגיד משנה".
19. רבי אשר בן יחיאל (ה'י לערך-ה'פ"ז, 1327-1250) - הרא"ש למד בישיבות בעלי התוספות באשכנז ובצרפת, ורבו הגדול היה המהר"ם מרוטנבורג. בעקבות רדיפות נגד היהודים באשכנז, ברח הרא"ש לספרד בשנת ה'ס"ג (1303), שם התקבל בכבוד רב על ידי הרשב"א בברצלונה, ומאוחר יותר התמנה לרב העיר טולדו. לאחר פטירת הרשב"א נחשב הרא"ש לפוסק הדור בספרד. הוא השאיר אחריו יותר מאלף תשובות. בפירושיו לגמרא, מאחד רבנו אשר את האסכולה האשכנזית והפרובנסלית עם האסכולה הספרדית במיזוג גמור, בכך שדעות בעלי התוספות, גדולי פרובנס וגדולי ספרד משמשות כאחד בהבנת הסוגיא ובקביעת ההלכה. בנו-תלמידו, ר' יעקב בספר "ארבעה טורים", מביא את דעות אביו להלכה. גם ר' יוסף קארו בספרו "שלחן ערוך" נשען על דעת הרא"ש כאחד משלושת עמודי ההוראה שבכל תקופת הראשונים.
20. ר' מאיר מרוטנבורג (ד'תתקע"ה בערך-ה'נ"ג, 1293-1215) - מאחרוני בעלי התוספות, נולד בוורמיזא למשפחת גדולי תורה. למד בתחילה אצל אביו. בגיל צעיר נסע לצרפת ולמד אצל ר' יחיאל מפריס, ר' שמואל ב"ר שלמה מפלייזא ור' שמואל מאייברא. היה עד לשריפת התלמוד בפריס (ה'ב', 1242). כיהן ברבנות בקהילות שונות ונעשה מנהיג יהדות אשכנז. ברוטנבורג ייסד ישיבה חשובה. בעקבות התרבות הרדיפות החליט המהר"ם לעזוב את אשכנז לארץ ישראל. בלומברדיה הלשין עליו מומר אחד והוא נעצר ונכלא על פי פקודת הקיסר רודולף. על מנת לשחררו דרשו השלטונות סכום עתק, אולם המהר"ם ציווה שלא לשחררו על פי הדין ש"אין פודין את השבויים יותר על כדי דמיהן". ואכן הוא נשאר בכלא עד מותו, ורק 14 שנה אחר מותו התירו השלטונות להביאו לקבר ישראל, לאחר שנדיב יהודי פדה את עצמותיו בדמים מרובים. המהר"ם השאיר אחריו חיבורים הלכתיים ואלפי תשובות, חלקן מתוך כלאו. ישנם ספרים שנכתבו מפיו (התשב"ץ, ספר הפרנס).
21. רבינו ירוחם - נולד בפרובנס בסוף המאה הי"ג. בעקבות גירוש צרפת (ה'ס"ו, 1306) עבר לספרד ולמד אצל הרא"ש ואצל ר' אברהם בן אסמעאל (תלמיד הרשב"א). רבנו ירוחם כתב שני ספרי הלכה, המקיפים את כל ההלכות הנוהגות בזמן הזה: ספר "מישרים" עוסק בנושאי "חושן משפט", וספר "תולדות אדם וחוה" עוסק בנושאי או"ח, יו"ד ואבן העזר.
22. רבי אשתורי (יצחק בן משה) הפרחי (ה'מ-ה'קט"ו לערך, 1355-1280) - למד תורה בישיבות בפרובנס, וכן למד את חכמת הרפואה ומדעים אחרים. עלה לארץ ישראל, קבע את מושבו בבית שאן שבה שימש כרופא. במשך שנים רבות עבר לאורכה ולרוחבה של הארץ כשהוא חוקר ולומד היטב את כל התחומים ההלכתיים הקשורים לארץ ישראל. בעקבות מסעותיו ומחקריו כתב את הספר המקיף "כפתור ופרח", שעוסק בענייני גבולות הארץ וישוביה, ההלכות התלויות בארץ, וכן בהשוואת מידות ומשקלות, ערכי מטבעות, סוגי לבוש בדורות השונים ובארצות השונות, זיהוי צמחים וכלים ועוד ועוד.
23. ר' יעקב ב"ר אשר (ה'ל'-ה'ק"ג, 1343-1270) - בנו השלישי של הרא"ש. נולד באשכנז ולמד מפי אביו ואחיו הגדול, ר' יחיאל. בהיותו בן 33 ברח עם משפחתו לספרד. מצבו הכלכלי היה דחוק כל ימיו. ספרו ארבעה טורים יצא בשנת ק' והתפשט במהירות בעולם היהודי.
24. ר' דוד ב"ר יוסף אבודרהם - חי בסיביליה שבספרד. מעט ידוע על חייו. בשנת ה'ק' סיים את חיבור ספרו "חיבור פירוש הברכות והתפילות", שנקרא "אבודרהם".
25. עיין הערה 16.
26. ר' שמעון ב"ר צמח דוראן (ה'קכ"א-ה'ר"ד, 1444-1361) - מוצאו ממשפחה נכבדה המיוחסת לרמב"ן. במיורקה למד מפי הקדוש ר' אפרים וידאל תלמוד והלכה, אך גם מדעים שונים. כך רכש השכלה רחבה בפילוסופיה, תכונה ורפואה. בשנת ה'קנ"א, בעקבות הגזירות, ברח לאלג'יר ומילא את מקום הריב"ש לאחר פטירתו. בשונה מהרמב"ם התיר הרשב"ץ לחכמים ליטול שכרם מקופת הציבור כדי שיוכלו להתמסר לעבודת הקודש. בשו"ת התשב"ץ מכונסים למעלה מתשע מאות תשובותיו, והן מקורות חשובים מבחינה הלכתית ומבחינה היסטורית-תרבותית. ספריו הנוספים: זהר הרקיע, יבין שמועה, מאמר חמץ, חידושי הרשב"ץ, מגן אבות, אור החיים, לוית חן, אוהב משפט.
27. ר' יצחק ב"ר יעקב קנפנטון (ה'ק"כ-ה'רכ"ג, 1463-1360) - מכונה הגאון מקשטיליה. עמד בראשות ישיבה גדולה בדור שקדם לגירוש ספרד. ספרו: דרכי הגמרא. נפטר בזקנה מופלגת.
28. ר' יצחק אבוהב הראשון - בן דורו של ר' יצחק קנפנטון. חיבר ספר "מנורת המאור".
ר' יצחק אבוהב השני (ה'קצ"ג-ה'רנ"ג, 1493-1433) - תלמידו של ר' יצחק קנפנטון. שימש ברבנות טולדו. בעת גירוש ספרד ביקש לישב בפורטוגל, אולם נפטר כמה חודשים לאחר הגירוש.
29. ר' מנחם ב"ר יעקב בן סרוק (ד'ת"ש, 940) - מראשוני המשוררים והמדקדקים של ספרד. נולד בטורטוסה שבצפון ספרד ועבר לקורדובה הדרומית לאחר בקשת ר' חסדאי אבן שפרוט שישמש לו מזכיר. כתב את המילון העברי הראשון למקרא - "המחברת". חיבור זה נחשב לחיבור החשוב הראשון של יהודי ספרד. בגלל עלילה שהפיצו עליו פקד ר' חסדאי לפגוע בר' מנחם ולהחריב את ביתו. משיריו נשארו שרידים מעטים.
30. ר' יהודה ב"ר דוד אבן חיוג' (ד'תש"ה-ד'תש"ס, 1000-945) - נולד במרוקו ועבר לקורדובה. ספריו נחשבים למפנה בתולדות הדקדוק העברי, שכן בהם גילה ששלוש אותיות מהוות את שורשי המילים העבריות. חיוג' הכיר שגם פעלים שאינם שלימים בנויים משורש בעל 3 אותיות, אלא שאחת מהם נחה או נסתרת.
31. ר' יונה אבן ג'נאח (= בעל כנף, תרגום ערבי לשמו הפרטי. נולד במאה השמינית לאלף החמישי, סוף המאה ה-10 למניינם) - גדול המדקדקים בימי הביניים. נולד בקורדובה, ובעקבות חורבנה הגיע לסרגוסה. היה תלמיד של ר' יצחק אבן ג'יקטיליה ור' יהודה אבן חיוג'. אם ר' יהודה אבן חיוג' נחשב למניח היסודות לבנין הדקדוק העברי, הרי שר' יונה הוא מקים הבנין כולו, משכללו ומשפצו. בסרגוסה התקרב לר' שלמה אבן גבירול. היה רופא. ספריו: ספר ההשגה (חיבור השלמה לספריו של אבן חיוג'), ספר הדיוק הכולל את ספר הרמה וספר השורשים מאלו שאבו בני ימי הביינים את ידיעתם בלשון העברית.
32. ר' אברהם אבן עזרא (ד'תתמ"ט-ד'תתקכ"ד, 1164-1089) - משורר, דקדקן, פילוסוף, רופא, אסטרונום, ומפרש המקרא. נדד בארצות רבות, בתחילה באפריקה - תוניס, אלגי'ר, מרוקו ואולי גם מצרים. בשנת תת"ק ברח מספרד לאיטליה, שם כתב חלק מפירושיו למקרא. ומשם, לצרפת בה נפגש עם רבינו תם, והמשיך בכתיבת ספריו. בשנת תתקי"ח עבר לאנגליה. ובשנת תתקכ"א שוב נמצא בצרפת. בעשרים וחמש שנותיו האחרונות, בעת נדודיו באירופה כתב את כל ספריו המרובים. יתכן שביקר אף בארץ ישראל. מקום קבורתו לא נודע.
33. רבי דוד קמחי (ד'תתק"כ- ד'תתקצ"ה, 1235-1160) - מגדולי המדקדקים ומפרשי המקרא בימי הביניים. אביו ר' יוסף ואחיו הגדול ר' משה היו רבותיו. כתב את ספרו הגדול בדקדוק "מכלול", בו שיקע רבות מתורתם של המדקדקים הקדמונים ר' יהודה חיוג' ור' יונה אבן ג'אנח, ועם ספריו האחרים בדקדוק נחשב מגדולי חכמי הלשון של עם ישראל. בידינו פירושיו לרוב ספרי המקרא, בהם יורד הרד"ק לפשוטם של הכתובים ודן בעניניהם הלשוניים, בלי למנוע עצמו מפירושי דרש והסברי תוכן.
34. רבי בחיי בן אשר אבן חלאוה - (נפטר ה'ק', 1340) - מקובל ופרשן ספרדי. תלמידם של הרשב"א ורבי יצחק טודרוס, שימש כדיין ודרשן בקהילתו בסרגוסה. ספריו הידועים: פירושו לתורה, כד הקמח ושלחן של ארבע.
35. עיין בהקדמתו לפירוש התורה.
36. ר' לוי בן גרשום (ה'מ"ח-ה'ק"ד, 1344-1288) - פילוסוף, פרשן המקרא, רופא, מתמטיקאי ואסטרונום. נולד בפרובנס והתגורר באוראנז' ובאוויניון.
37. הקדמת "בעל הטורים" לפירושו.
38. ר' חסדאי אבן שפרוט - חי בקורדובה סביב שנת ד'ת"ש. בנוסף לתפקידיו בחצר המלוכה עמד בראש הקיבוץ היהודי בספרד המוסלמית ופעל רבות למענו. היה תומך בחכמים ומלומדים. בחצרו הסתופפו משוררים ודקדקנים. תמך בר' משה ב"ר חנוך ובישיבות בבל. לא החמיץ הזדמנויות לעזור לאחיו היהודים בכל תפוצותיהם.
39. רבי שמואל ב"ר יוסף הנגיד (ד'תשנ"ג-ד'תתט"ז, 1055-993) - ראש וראשון למשוררי ספרד הגדולים. חיבר ספרים בדקדוק הלשון, פסקי הלכה, ושירים ומכתמים לאלפים. הוא אף קידש את ה' בויכוחים דתיים עם חכמי המוסלמים.
40. ר' שלמה בן יהודה אבן גבירול (ד'תשפ"א-ה'תת"י, 1050-1021) - נולד בעיר מלגה שבדרום ספרד, ונפטר לפני הגיעו לגיל ארבעים בעיר ולנסיה, אחרי חיים מלאי סבל. היה מגדולי המשוררים היהודיים בימי הביניים. בעיקר מפורסם שירו "כתר מלכות", פיוט נשגב הנאמר עד היום בקהילות רבות בליל יום כיפור. חיבר ספרים רבים במוסר, מחשבה, דקדוק ועוד, שרק מיעוטם הגיע לידינו. בין השאר כתב "אזהרות", רשימת תרי"ג מצוות בחרוזים, שזכו לימים לפירוש הלכתי מפורט בשם "זוהר הרקיע" מאת הרשב"ץ, וכתב ספר מוסר בשם "תיקון מידות הנפש".
41. רבי שם טוב ב"ר יוסף אבן פלקירא (ד'תתקפ"ה-ה'נ"ה, 1295-1225), פילוסוף, משורר ומתרגם. היה סופר מחונן, בקי בפילוסופיה המוסלמית והיוונית. טען שההתנגדות לפילוסופיה ולהשכלה חילונית מקורה בבורות. ולהיפך: מקור הפילוסופיה בתורה ובחכמת ישראל.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il