ישיבהבשביל זה יש אינטרנט בית המדרש
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- נשא
- שבת ומועדים
- שבועות
- מעמד הר סיני ומתן תורה
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
יהודה בן הדסה הינדה מלכה
ותירץ "מגן אברהם" כי תאריך ז' סיון, בו חגגו שבועות בשנה ראשונה לצאתם מארץ מצרים, בא לרמוז לדורות על ענין יום טוב שני של גליות. ויש בזה קצת דוחק. כלום משום מצב לא נורמלי שישראל במצב של עונש וגליות, תימסר להם תורה ביום שאיננו עיקר? כלום הטפל חשוב יותר מהעיקר? הרי עולם כתיקונו הוא כאשר ישראל הוא בארצו. מתאים יותר לתת להם תורה ביום שהחג הוא מדאורייתא (יום ו' סיון) ולא יום שהוא רק מדרבנן ("מנהג אבותיכם בידיכם", ביצה ד ע"ב) מפני חוסר ידיעה בגולה, בתקופתם של חז"ל, מתי קדשו בית דין בירושלים את החודש?
ויש קושי נוסף בשאלת קביעת התאריך. משה רבנו דרש "היום כמחר". האם זו היא דרשה גמורה, ובתוקף דבר דאורייתא כמו י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן? או שזה רק מדרבנן? מכריעים בעלי התוספות (שבת פז ע"א) שמהלשון "הוסיף משה מדעתו" משמע שאין זו מהתורה. הקשה מהר"ל ("גור אריה", שמות יט, טו) אם אין זאת מהתורה, מה שייך לשון "דרש"? כי דרישה וחקירה היא העיון במשמעות לשון התורה. ואם אחרי החקירה זו היא משמעות דבר התורה, מה שייך לומר "הוסיף מדעתו"? ובלשון מהר"ל:
"וכל זה פלא בעיני. כי נראה לי [כי] כל הדרשות שדרשו חכמים כולם הם מן התורה. ולא שהם גוף התורה, רק הם יוצאים מן התורה. דמיון זה, הבנאי בונה בית והשלימו. והניח מקום להעמיד שם דברים הצריכים אל הבית. ובא אחר כך חכם אחד ומתבונן בבית, למה בנה הבית בצורה זאת? (רק) [אם לא] להוסיף דבר זה. ועוד בנאו בצורה זאת, [כדי] להוסיף דבר זה. הנה כל התוספות הוסיף האיש החכם. אבל הוא לקח אותם מבנין הבית. ובשביל זה, כאשר הוסיף אותו החכם אותם הדברים, בשביל זה לא ייאמר שהם מבנין הבית, רק מה שהוסיף החכם בהתבוננות הבית. ולפעמים החכם מבאר ומפרש איזה דבר נקרא בית, ואיזה חדר. ואין זו תוספת, רק פירוש וביאור. כך היא התורה, ניתנה בלא תוספת ובלא מגרעת. והניחה מקום לחכמים לבנות, והם הרמזים בתורה. ומכן מקום, מאחר שלא כתב זה בפירוש, כאילו אמרה תורה 'אתם החכמים יש לכם במקום זה להוסיף, והוא דעתכם'. אבל אין זה כל כך פשוט והכרחי כמו דעת בתורה" עכ"ל.
ובמקום אחר כתב מהר"ל על לשון חז"ל שדבריהם הם "דברי סופרים". "אין הכוונה כלל שיהיה זה מדבריהם בלבד, כי תורה היא לגמרי, וחייב עליו כמו שמחוייב על דבר המפורש בתורה. ונקרא 'דברי סופרים' בשביל שפירוש המצוה מדברי סופרים" ("באר הגולה", באר ראשון, עמ' יד).
וכך כותב מהר"ל גם לעניני האסמכתאות שהרבו חז"ל להביא בדבריהם להרבה מהדברים שנאמרים בתורה. כך לשונו ב"גור אריה" (שם):
"ואל תטעה לומר כי בכל מקום שאמרו ז"ל 'אסמכתא' הוא שמשה רבנו כאשר כתב התורה, לא כתב אותו בשביל אותה [ה]אסמכתא, רק הם [חז"ל] אסמכוה אותה מדעתם [בלבד]. אומר אני, האומר כן טועה בדברי חכמים! שאם כן יהיה דברי חכמים רק עמל ויגיעה ואין בו ממש! שלפעמים מוציאים דבר מן המקום ע"י לימוד דרשות, ולא יהיה זה רק לייפות הדברים? או לגנוב דעת הבריות, כאילו היא דרשה מן התורה? ולא נאה זו להם, שהרי אין להם [לדרשות הללו] שום חלק ונחלה בתורה. אבל כך פירושו, שיש לדבריהם אסמכתא, שדבריהם נסמכים (אקרא") [על המקרא] עכ"ל.
כלומר בכוונה תחילה הקב"ה הניח בתורה אסמכתאות הללו, כדי שחז"ל יציינו להם.
מצאנו שגם מהראשונים ביארו כנ"ל. הריטב"א (ראש השנה טז ע"א) כותב: "ולא כדברי המפרשים האסמכתאות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים, ולא שכוונת התורה לכך. חס ושלום, ישתקע הדבר ולא ייאמר, שזו מינות היא". [ואמנם יש הרבה ראשונים שאינם סבורים כהריטב"א, עיין "אנצקלופדיה תלמודית", ערך "אסמכתא". רק באנו כאן לתרץ הקושיא של ה"מגן אברהם", לפי דעת מהר"ל ושיטתו].
ובזה שומעים אנו יישוב נאה ומתקבל מדוע בשנה הראשונה לצאת עם ישראל מארץ מצרים, חגגו חג שבועות ביום ז' סיון (וביום נ"א לעומר). זאת כדי שידעו להעריך חשיבות דברי חכמים, שהם המעמיקים והמבארים לתורה שבכתב. ה' כתב הכל בקצרה, וסמך על המעיינים להבין הכוונה האמתית. וכאשר משה מצא לפניו את הביטוי "היום ומחר", הוא השכיל להבין שכוונתו של הקב"ה ימים שלמים, לילה ויום. ואמנם לא בטא זאת הקב"ה במפורש, אבל המחונן בשכל חד ועירני יבין מה כוונתו. והדבר דומה לבנאי המשאיר קרשים ואביזרים שונים מונחים על הרצפה בשלד בנין שהקים ומסר לדייר. מבין הדייר החכם שרצונו של הבנאי שישתמש באותם הקרשים והאביזרים כדי לייצר רהיטים הנחוצים לבית. כי לא על חנם יצר היוצר, אלא הכל מחושב ומתוכנן. הבנאי רוצה שיתוף פעולה מצד הדייר.
וכל זאת למה? כדי שהאדם ישתמש בתבונתו, ינצל את עיונו. כך כתב גם רמח"ל: "ואמנם יש עוד ענינים אחרים שהם תקנות מן החכמים ז"ל. ואע"פ כן ימצאו להם רמז רחוק מאד בכתובים, ונקרא גם זה אסמכתא. אמנם היא אסמכתא יותר שטחית ויכוונו בה לזכרון לענין. ולא יחדלו לכוין בזה ג"כ היות אפילו זה רמוז בתורה. אע"פ שהוא רמז רחוק מאד. והוא על צד הציפיה בעתידות, שהכל גלוי לפניו יתברך, ועל הכל רמז. אלא שרמז עליו בדרך רחוקה" ("ספר המאמרים", מאמר העיקרים, בענין תורה שבעל פה, עמ' לו). [כלומר כל דרבנן היה כבר צפוי מראש לפני הקב"ה, והוא בכוונה תחילה השאיר רמזים לכך בתורתו].
וכדי להנחיל לדורות ידיעה עצומה זו, לקבל אמונה כי כל דברי חז"ל נרמזו בתורה (כלשון הזוהר ח"ג דף רכא ע"ב) חגגו ישראל יום מתן תורה דוקא ביום הנוסף אשר משה חידש "מדעתו". כלומר השתמש משה בכח עיון ויצירתיות. אבל באמת, גם זה היה חלק מהתורה המסורה מהקב"ה. וכדברי סיכום של רמח"ל (במאמרו הנ"ל, עמ' לח) "והנה אין הפרש בין חיובינו במצוות המבוארות בתורה ובין חיובינו בתקנות החכמים וגזירותיהם. שכך הרצון לפניו (ית"ש) שנשמור המבוארות בתורה כמו שנשמור את אלה, ואין הבדל ביניהם אלא במה שחז"ל הבדילום [כי ספק בדבר תורה לחומרא, וספק בדרבנן לקולא]. וכו' וכו'. כל זה מפני ששוו בעיניהם הדברים האלה בבחינת החיוב בהם כמו כל שאר מצוות התורה. שאמנם רצונו, יתברך, היה שיבואו על זה הצד, פירוש שיבואו מאתנו" [ומצדנו] עכ"ל. כלומר בני אדם הם שותפים עם הקב"ה ביצירת התורה! כך לשון "חובות הלבבות" (שער היחוד, פרק עשירי, עמ' מו) על תורת המצפון:
"לפי שהכתובים קצרו בביאורה מפני שסמכו על בעלי השכל. ורמזו ממנה רמזים להערה, כדי שיתעורר אליה מי שאפשר לו לחקור עליה וללמוד אותה. ואז ידע אותה ויבינה, כמו שאמר החסיד "ומבקשי ה' יבינו כל!" (משלי כח, ה).

אי אפשר לבד!

למה ללמוד גמרא?

איך ללמוד אמונה?

איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?

איך מותר לנקות בגדים בשבת?

האם הניסים שקרו במצרים יכולים לקרות גם היום?

הקשר בין ניצבים לראש השנה

הלכות שטיפת כלים בשבת

מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?

ארץ החיים – הקשר המיוחד שלנו לארץ

אנחנו קודש למענך
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר

מטות מקום היחיד בתוך כלל ישראל
השיעור עוסק במעבר מעבודת הכלל לעבודת הפרט, דרך התבוננות בכוח הדיבור והרגש האישי הבאים לידי ביטוי בהלכות נדרים. בהמשך, מתוך בקשת בני גד וראובן בפרשת מסעי, מודגש כיצד הייחודיות של כל שבט ועדה משתלבת יחד לכדי פסיפס שלם הבונה את אחדות האומה האמיתית.

אורות ישראל ותחייתו השאיפה הפנימית להתעלות
פסקה ל"ב
הנשמה הפנימית והטהורה של האדם הפרטי, של עם ישראל ושל הבריאה כולה, אשר זועקת ומשתוקקת ללא הרף לצאת מהצמצום אל עבר שלמות, גאולה ותיקון. בנוסף, מוסבר כי כל התנועות והמאבקים בעולם נובעים למעשה מאותו רצון עמוק לאחדות, בניגוד לתפיסת המינות השטחית שמבקשת לנתק את הקדושה מתוך החיים הגשמיים.

נדרים התרת חכם והפרת בעל
השיעור עוסק בהבדל היסודי בהלכות נדרים בין התרת חכם, שעוקר את הנדר מעיקרו (למפרע), לבין הפרת בעל, שחותכת ומבטלת אותו מכאן ולהבא. דרך ניתוח שיטת הרמב"ם, התוספות ומפרשים נוספים, השיעור מנתח את ההשלכות המעשיות של הבדל זה, כגון שאלת החיוב במלקות או הבאת קורבן חטאת.

לנתיבות ישראל התחלת הגאולה בעיני גדולי ישראל
לנתיבות ישראל א' , מאמר נ"א
הרב מביא את עמדותיהם של רבנים בולטים, כדוגמת הרב קלישר, הרב גוטמכר והגאון מווילנא, ביחס למצוות יישוב ארץ ישראל והשאלה האם חזרת העם לארצו מהווה את "אתחלתא דגאולה". בנוסף, נידונות ההשקפות השונות סביב היחס לתנועה הציונית, והמעבר מציפייה פסיבית לעשייה מעשית הכוללת קניית אדמות ובניין הארץ.

מידות הראי"ה זיכוך האמונה ושבירת הקליפות
אמונה י"ג - י"ז
השיעור עוסק בכך שהאמונה האמיתית חייבת להתפתח בהתמדה ולהשתחרר מתפיסות ילדותיות, דמיוניות ושגויות המכונות "קליפות". תהליך הזיכוך הזה מתרחש לעיתים דווקא באמצעות תופעת הכפירה, שתפקידה ההכרחי הוא לנפץ את האמונות המעוותות הללו ולאפשר לאור האלוהי הטהור והבוגר להתגלות מחדש.

פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת מטות מסעי
וַיָּמׇת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם (לג לח) פרש"י – מְלַמֵּד שֶׁמֵּת בִּנְשִׁיקָה. מהי מיתת נשיקה, ומדוע מדמה אותה לנשיקה שהיא בפה | איך צדיק וחסיד גדול כדוד המלך ע"ה ימות על ידי מלאך המות חס וחלילה, ואמרו רז"ל שאין הצדיקים מתים אלא בנשיקה | כיון שהיה עתיד להיאמר מצות שמירת שבת בעשרת הדברות במעמד הנכבד, למה הקדימו השם יתברך ונתנו לישראל במרה | אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא. (לא ד) פרש"י - לְרַבּוֹת שֵׁבֶט לֵוִי. אם כן למה לא אמר בקרא שְׁלוֹשָׁה עָשָׂר אֶלֶף חֲלוּצֵי צָבָא.

האור החיים הקדוש מלחמת מדין- סוד טהרת הכוונה
הרב מסביר את מלחמת מדין בפרשת מטות ומסביר כיצד הניצחון בה התבסס לחלוטין על טהרה אישית וכוונת הלב לשם שמיים, כפי שבא לידי ביטוי בציץ הקדוש שלקחו הלוחמים למערכה. מתוך סיפור המלחמה ובחירת השבטים היוצאים לקרב, אנו לומדים מסר עמוק לחיים על החשיבות העצומה של עשיית מצוות ומעשים מתוך כוונה טהורה ומסירות נפש.

מטות פרשת מטות – נקמה ותקומה
נקמה בישראל אינה עניין של שנאה ומשטמה ו"נחזיר להם" אלא דבר קדוש ונעלה של תיקון עולם רפואת האומה והנפגעים המושפלים

יסודות הש"ס פשט ודרש בפרשת נדרים
ביאור פרשת נדרים על דרך הפשט, וביאור הפרשה על דרך הדרש ואיך הוא מתבקש.

אורות התשובה - הרב הראל כהן יראת חטא- חזרה אל הטבע
אורות התשובה פרק ו פסקה ג'
הרב מסביר שיראת החטא היא טבעית לכל אדם בעולם כלפי המוסר הכללי, ואצל ישראל זה גם כלפי התורה והמצוות, וכדי שזה יחזור להופיע באומה צריך לחזק את הקביעת עיתים לתורה אצל ההמון ולימוד במרה גבוה אצל התלמידי חכמים שיחזירו את הטבע הרוחני לאומה.

אחדות ומחלוקות אלו ואלו דברי א־לוהים חיים, והלכה
האם המחלוקות הן תוצאה של לימוד מרושל או אבן יסוד בבניין העולם? עיון בתורתם של רבים מגדולי ישראל מלמד אותנו על הדרך שבה עלינו להתייחס לדעות מנוגדות לשלנו

רביבים לייקר את ערכם של המורים והמורות
עלינו לייקר את מעמדם של המורים והמורות בישראל, שכן החינוך הוא הבסיס לכל הדברים הטובים | מלמדי התינוקות הם השומרים על ערי ישראל, שבזכות תורתם ולימודם ישראל מתקיימים על אדמתם | גם אם פרנסתם אינה מרווחת לכאורה כמו מקצועות אחרים, תנאיהם נוחים יחסית, קביעותם מובטחת, והם זוכים לסיפוק במעשיהם ובזמן להשקיע במשפחתם

אור החיים על הפרשה תשובת משה לטענות בני גד ובני ראובן
אור החיים על פרשת מטות חלק א'
הסיבה שבני גד ובני ראובן הזכירו את שמות הערים בבקשה שלהם. בקשת בני גד ובני ראובן לנחול בעבר הירדן המזרחי ותשובת משה.

כשרות מעמדו ההלכתי של בשר מתורבת
הרב בוחן את כשרותו של בשר מתורבת המופק מתאים מן החי, תוך השוואה לסוגיות תלמודיות ממסכת נדרים העוסקות ביחס שבין "עיקר איסור" ל"תוספת", ובשאלת ביטול איסור על ידי גידולי היתר. דרך ניתוח שיטות הראשונים (כגון הרא"ש, הר"ן והרמב"ם) בדיני גידולי איסור, מציג הרב כיוונים הלכתיים אפשריים להיתר, כדוגמת הסתמכות על התפתחות רב-שלבית ("גידולי גידולים") המבטלת לחלוטין את התא המקורי.

אור החיים על הפרשה בקשת בני גד ובני ראובן
אור החיים על פרשת מטות חלק א'
טעם הזכרת הכתוב בנוסף למשה גם את אלעזר הכהן ונישאי העדה כשבני גד ובני ראובן באו לבקש לנחול בעבר הירדן המזרחי. בני גד ובני ראובן הזכירו את המקומות בתור סתירות לטענות שאפשר לטעון נגד בקשתם.








