"וכל זה פלא בעיני. כי נראה לי [כי] כל הדרשות שדרשו חכמים כולם הם מן התורה. ולא שהם גוף התורה, רק הם יוצאים מן התורה. דמיון זה, הבנאי בונה בית והשלימו. והניח מקום להעמיד שם דברים הצריכים אל הבית. ובא אחר כך חכם אחד ומתבונן בבית, למה בנה הבית בצורה זאת? (רק) [אם לא] להוסיף דבר זה. ועוד בנאו בצורה זאת, [כדי] להוסיף דבר זה. הנה כל התוספות הוסיף האיש החכם. אבל הוא לקח אותם מבנין הבית. ובשביל זה, כאשר הוסיף אותו החכם אותם הדברים, בשביל זה לא ייאמר שהם מבנין הבית, רק מה שהוסיף החכם בהתבוננות הבית. ולפעמים החכם מבאר ומפרש איזה דבר נקרא בית, ואיזה חדר. ואין זו תוספת, רק פירוש וביאור. כך היא התורה, ניתנה בלא תוספת ובלא מגרעת. והניחה מקום לחכמים לבנות, והם הרמזים בתורה. ומכן מקום, מאחר שלא כתב זה בפירוש, כאילו אמרה תורה 'אתם החכמים יש לכם במקום זה להוסיף, והוא דעתכם'. אבל אין זה כל כך פשוט והכרחי כמו דעת בתורה" עכ"ל.

"ואל תטעה לומר כי בכל מקום שאמרו ז"ל 'אסמכתא' הוא שמשה רבנו כאשר כתב התורה, לא כתב אותו בשביל אותה [ה]אסמכתא, רק הם [חז"ל] אסמכוה אותה מדעתם [בלבד]. אומר אני, האומר כן טועה בדברי חכמים! שאם כן יהיה דברי חכמים רק עמל ויגיעה ואין בו ממש! שלפעמים מוציאים דבר מן המקום ע"י לימוד דרשות, ולא יהיה זה רק לייפות הדברים? או לגנוב דעת הבריות, כאילו היא דרשה מן התורה? ולא נאה זו להם, שהרי אין להם [לדרשות הללו] שום חלק ונחלה בתורה. אבל כך פירושו, שיש לדבריהם אסמכתא, שדבריהם נסמכים (אקרא") [על המקרא] עכ"ל.

"לפי שהכתובים קצרו בביאורה מפני שסמכו על בעלי השכל. ורמזו ממנה רמזים להערה, כדי שיתעורר אליה מי שאפשר לו לחקור עליה וללמוד אותה. ואז ידע אותה ויבינה, כמו שאמר החסיד "ומבקשי ה' יבינו כל!" (משלי כח, ה).