ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

אצלנו- אוכלים, שותים וישנים! ;">

בית מדרש תורה ולימודה דרכי לימוד חזרות וכתיבה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (59 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (59 ד')

ג' סיון תשס"ז

אצלנו- אוכלים, שותים וישנים!


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
עזרא בן מעתוק הכהן ז"ל

אנחנו התכנסנו כאן לעילוי נשמתו של רבי יוסף בן רחל ז"ל.
לא זכיתי להכירו אישית, אבל כפי הנשמע היה מיוחד במידותיו הטובות ובאהבת התורה ולומדיה, שהיו חרותים אצלו.

אומר לכם קודם כל, כמה דברים בחז"ל על החשיבות העצומה של אוהב תורה ולומדיה. ישנה גמרא במסכת מכות בדף י' עמ' א', הגמרא מצטטת שם פסוק מקהלת, פרק ה', הפסוק בקהלת אומר 1 : "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף וּמִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה גַּם זֶה הָבֶל", "אוהב כסף לא ישבע כסף", זהו הרישא של הפסוק. בזמננו היו מפרשים את זה, אם לא על השקלים וגם כבר לא על הדולרים, לפחות על היורו או על הסטרלינג. אבל הגמרא אומרת: לא, הכל שטויות, כל הכסף הגשמי זה שטויות. מה זה כסף?!– זה מצוות. מי שאוהב מצוות, הוא אף פעם לא שבע! הגמרא נותנת דוגמא ממשה רבנו- כתוב בחומש דברים 2 : "אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן". נשאלת השאלה: למה משה רבנו כל-כך השתדל להבדיל את שלושת ערי המקלט האלה, הרי גם משה רבנו למד את המשנה במסכת מכות, דף ט', עמ' שני, ששם כתוב, שכל עוד ששלושת ערי המקלט של ארץ-ישראל לא מתַפקדות, אזי גם שלושת ערי המקלט של עבר הירדן לא קולטות את הרוצח בשגגה, אז מה הרוויח משה רבנו בזה שהבדיל את שלושת ערי המקלט של עבר הירדן? הרי הוא ידע שהוא לא יהיה מסוגל להבדיל גם את האחרות? הרי נגזר עליו שהוא לא יעלה לארץ? אלא- "אוהב כסף", מי שאוהב מצוות הוא אף פעם לא שבע. הוא אומר: גם אם אני לא אוכל להשלים את כל השש, אבל מה שאני יכול לעשות לכבוד הקדוש ברוך הוא, אני אעשה. משל למה הדבר דומה? לאדם שרואה שרבו בסכנה, והוא צריך שש מאות אלף דולר, והוא בשום פנים ואופן לא יכול לגייס יותר משלוש מאות אלף דולרים. אז האם הוא יגיד, שבגלל שאני צריך שש מאות אלף דולר, ואני לא יכול לגייס את כל הסכום, אני לא אעבוד בכלל? אלא מה שהוא יוכל לעשות, הוא יעשה. כך גם משה רבנו.
וכן כתוב בגמרא בסוטה סוף פרק ראשון: למה משה רבנו כל-כך השתדל לעלות לארץ-ישראל? למה הוא כל-כך השתוקק ורצה? האם בגלל "הלשון הטוב" שהוא שמע מהמרגלים, על איזה ענבים ואיזה אבטיחים יש שם? לא. אלא הוא אמר: אני רוצה לזכות לקיים את המצוות התלויות בארץ. אף על פי שכשהוא היה בחוץ-לארץ הוא היה פטור מהם, הוא לא היה חייב, אבל היות שהוא ראה שדעת הקדוש ברוך הוא, שזו מצווה גדולה, והראיה- שהוא חִייב את תושבי ארץ-ישראל, אז הוא אמר: מה שאני יכול לקיים, אני אקיים. זו הסיבה שמשה רבנו השתוקק לעלות לארץ-ישראל. בדומה לזה כתוב, אותה סברה, שאני לא אאריך בזה, בתוספות ברכות, דף י"ח, עמוד ראשון; תוספות ישנים שבת, ל"ב, עמוד שני; תוספות חדשים פסחים מ', עמוד שני; תוספות ישנים פסחים קי"ג, עמוד שני; נדה ס"א, בבא קמא ע"ד ומנחות מ"א.

אבל זה רק הרישא של הפסוק, הסיפא אומר: "ומי אוהב בהמון לא תבואה" 3 . מי שרוצה לזכות לבנים טובים, מהו המרשם לבנים טובים? מי שאוהב את הדבר שנקרא "בהמון", זה המרשם לבנים טובים. מה זה ה"בהמון" הזה, שחז"ל אומרים שזה המרשם לילדים טובים? אני חושב שהרבה אנשים היו מוכנים לתת הרבה כסף כדי לדעת מהו הסוד של הגמרא הזאת? איך זוכים? כל אדם מתפלל "ותיהב לי בנין זכרין דעבדין רעותך", איך זוכים לזה? אומרת הגמרא, שהפסוק גילה לנו "מי אוהב בהמון לא תבואה". אומרת הגמרא: מה זה "בהמון"? ישנם ארבעה פירושים, אבל אנחנו נתמקד בפירוש השני. אומרת הגמרא: מי שזוכה לאהוב תלמידי חכמים שלומדים תורה בהמון, בזכות אהבת תורה ולומדיה, הוא יזכה לבנים טובים. אומרת הגמרא דבר נפלא, בשעה שבני הישיבה שמעו את הסוד הגדול, איך זוכים לבנים טובים? מהו המרשם שמבטיח? מה המתכון לבנים טובים? זו אהבת תורה ולומדיה. "יהבו ביה רבנן עינייהו ברבא בריה דרבה". בדרך כלל אני לא מקנא במי שחכמים נתנו בו את עיניהם, כי לפעמים הוא סתם מת, לפעמים הוא נעשה גל של עצמות, ולפעמים הוא נהיה עני. עיינו לדוגמא בגמרא ברכות נ"ח, עמ' ב'; שבת ל"ד, עמ' א', בבא בתרא י"ד ודף ע"ה, סנהדרין דף ק'; חגיגה ה' ונדרים דף ז' ודף ס"ד. אוי ואבוי למי שחכמים נותנים בו את עיניהם. אבל כאן זה אחד משמונה פעמים בתלמוד שנתנו עין טובה.
"יהבו ביה רבנן עינייהו ברבא בריה דרבה"- אומר רש"י, (אם תגידו שחיפשתם את הרש"י, ולא מצאתם, במנחות דף י', עמ' א' צריכים להסתכל בטור השמאלי של העמוד, במקום שבדרך כלל נדפס התוספות, שם רש"י מתפשט גם לצד שמאל): "שהיה אוהב תלמידי חכמים ביותר, והיו לו בנים תלמידי חכמים". פלא פלאים! כולנו מכירים את הגמרא שרש"י מצטט אותה, שמי שאוהב רבנן יהיו לו בנים תלמידי חכמים. זו גמרא במסכת שבת, כ"ג, עמוד שני, זו גמרא ידועה מאוד. אבל בזמננו השבח הזה של מוקיר רבנן, לדאבוננו בטעות גמורה, נהפך לשבח מיוחד לעמי הארץ! דהיינו, אם תראו גאון בתורה שיש לו בנים טובים, לא ישאלו באיזו זכות יש לו בנים טובים? בטח, אם הוא גאון- אז גם הבן גאון. כמו שאומרים, ומצטטים את הגמרא בעבודה זרה ל"א, עמ' א', (ובקהלת במילים אחרות) שהתפוח לא נופל רחוק מן העץ. אבל עַם הארץ שזוכה לבנים טובים, עושים פלפול ושואלים: בזכות מה הוא זכה לכזה בן גאון? עושים פלפול ואומרים: אף על פי שהוא לא ידע ללמוד, אבל הוא רחים ומוקיר רבנן. תארו לעצמכם שיגידו על אדם שהוא גדול הדור, שיש לו בנים טובים, אז יגידו עליו: כנראה שהוא מוקיר רבנן... אני כן יודע, אבל לצורך הדבר הזה אני כאילו לא יודע, אם פוסקים כמו רבנן או כמו רבי שמעון, שריפה חמורה או סקילה חמורה. בטח שבן- האדם הזה יקבל ארבע מיתות בית-דין, לפי רבי שמעון קודם שריפה ולפי חכמים קודם סקילה. יגידו: "איזה חצוף אתה, אתה לא מתבייש לומר דבר כזה על הרב שלי, האם הוא רק מוקיר רבנן? איפה הגאונות? איפה הצדקות? איפה התפילה? איפה הקדושה והטהרה? איפה הבקיאות? איפה העיון? רבותיי, על מי אומרת כאן הגמרא, שאם הוא זכה לבנים טובים, נתנו עין, כאילו זה ספר מוסר חי, זו הוכחה חותכת שהוא מוקיר רבנן? על מי אמרו את זה, על איזה עם הארץ?! על רבא בר נחמני!
אתם יודעים מי היה רבא בר נחמני? כמובן שאני לא מתיימר לדעת, גם אילו נחיה אלף שנים, לא נבין טיפה מן הים בגדלותו של תנא או אמורא. כשם שאין אנו מבינים כלל מה זה המלאך גבריאל והמלאך מיכאל, שזה למעלה מהשגתנו, כך אין אנו מבינים כלל מה זה המלאך רבי יהושע והמלאך רבי אליעזר. כמו שאמר הרב הקדוש מצאנז, בעל 'הדברי חיים', זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל, הוא אומר: יש כאלה שלומדים כל היום אביי ורבא, והם חושבים שאביי ורבא אל הם חברים שלהם. אתם רוצים לדעת מי היה אביי? אש ירדה מן השמים וקוראים לה אביי. עוד אש ירדה מן השמים וקוראים לה רבא. אז אין לנו מושג, אנחנו לא מתיימרים לדעת מי היה, כי זה למעלה למעלה מהשגתנו.
אבל כדי לשׂבר את האוזן מי היה רבא, לפי העיניים העיוורות שלנו והמוח הסתום שלנו, אומר לכם כמה מילים מתוך דברי הגמרא בעצמה, בשביל לדעת מי היה רבא:
רבא בר נחמני הכהן היה תלמיד מובהק של רב הונא, כמבואר לדוגמא בגיטין דף כ"ז; בבא-מציעא דף י"ח ובבא מציעא דף כ'.
כידוע, רב הונא היה תלמיד של רב- שבת קכ"ח; ביצה דף מ'; בבא קמא דף קט"ו; סנהדרין ו'; ביצה כ"ה. היה גם תלמיד של שמואל- בערכין ט"ז.
רב ושמואל היו תלמידים של רבנו הקדוש: רב- בחולין דף נ"ד, עמ' א' ודף קל"ז עמ' ב'; שמואל- בבא מציעא פ"ה.
לרבנו הקדוש היו שבעה רבנים ושליש רב. למה שליש רב? שישה רבנים ושליש בבבלי ואחד בירושלמי. אחד- בירושלמי במסכת שבת ס"ג, עמ' ב', ובירושלמי פסחים ס"ח, עמ' ב'. שם כתוב, שאם רבי אמר משהו, כנראה הוא אמר את זה מרבו המובהק, רבי יעקב בן קוצ'אי. ואילו בבבלי כתוב, שהיה תלמידו של אביו, רבן שמעון בן גמליאל, רב יהושע בן קרחה, בבא מציעא פ"ד.
תלמיד של רבי יהודה בשבועות י"ג.
תלמיד של רבי אלעזר במנחות י"ח ובעירובין נ"ג.
תלמיד של רבי שמעון לדוגמא בשבת קמ"ז, ועיין גם רש"י בביצה דף כ"ו ובתוספות מכות ט' עמ' שני, דיבור המתחיל "משמד".
וכן היה תלמיד של רבי יוסי במסכת נידה וגם בשבת נ"א.
אז יש כאן שבעה רבנים. למה אני אומר שבעה ושליש? אלא הוא היה גם אולי תלמידו של רבי מאיר בעירובין י"ג, עמ' ב': "וחזיתא לרבי מאיר מאחורי". אם-כן, למה אני אומר שליש, למה אני לא אומר רב שלם? אלא קודם כל לפי הרשב"ם בבבא בתרא נ"א, עמ' ב'. וכן כתבו התוספות במנחות ק"ד, עמ' א' למעלה, דיבור המתחיל: "מוריאנה", שם כתוב, שהגמרא הזאת של עירובין נאמרה על רב ולא על רבי. אז יורד משבעה רבעים לשישה וחצי, ולמה שליש? זה בבלי. בגלל שלפי הירושלמי ביצה דף כ', זה פשט אחר בעירובין י"ג.
נחזור עכשיו לרבא. רבא בר נחמני היה תלמידו של רב הונא. רבא בר נחמני היה מבית עלי הכהן, שהיה אמור לחיות רק שמונה-עשרה שנה בקנס שה' קנס אותם, "וְכָל מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים" 4 . אבל היות והוא עסק הרבה בתורה, לכן הוסיפו לו עשרים ושתיים שנה, והוא חי ארבעים שנה. כך כתוב בראש השנה דף י"ח; מועד קטן דף כ"ח ויבמות דף ק"ה. ועוד עיינו רשב"א בבא בתרא קל"ז, עמ' שני על אביי.
על כל פנים, רבא בר נחמני, אם מישהו זכה ללמוד אצלו, היו שואלים אותו: באיזו זכות אתה לומד אצלו? תעיינו בפסחים דף ל"ד, סנהדרין מ"א לפי אחד הפירושים. רבא בר נחמני, אפשר להקשות מדבריו כמו שמקשים ממשנה. לא אני אומר את זה, אלא רש"י בבא קמא דף ל"ג, עמ' ב', דיבור המתחיל: "הכי גרסינן הא נמי", תעיינו שם באיזה נושא, לא בכל הנושאים.
לפי תוספות ביצה ט', עמ' א', רבי גם היה נקרא בתראה, אם כי זו לא הדעה המקובלת.
רבה בר נחמני, מובא שלושים ותשע פעמים בתלמוד, ואם תיקחו קורס שחיה קצר בים שנקרא "ים התלמוד", תספרו שלושים ותשע פעמים. כתוב שהוא היה בפומבדיתא, בעיר שלו כולם שנאו אותו, למה? כי הוא אמר הרבה מוסר. מדובר על זה בכתובות דף ק"ה, עמ' שני, שרב שכל אנשי העיר אוהבים אותו, זה לא סימן טוב, זה סימן שהוא לא אומר מוסר. בעיר של רבה היה יותר מוסר להגיד מכל העולם. איך אני יודע? באיזו עיר אמרנו שהוא גר? בפומבדיתא. מה כתוב במסכת חולין קכ"ז, עמ' ראשון? -"פומבדיתאה לוויך אשני אושפיזך". אם יתלווה אליך בדרך מישהו מפומבדיתא, תחליף מהר מלון, לפני שהוא ירוקן אותך לגמרי. וכן בבבא בתרא דף ו' עמ' א' למטה: "אמר לו אביי מפומבדיתא לרבא ממחוזא", בוא אני אראה לך איך הרמאים של פומבבדיתא עובדים- כתוב פעמיים בש"ס בביצה דף ט"ו ובעבודה זרה דף ע', כאן כתוב רוזליפין, וכאן כתוב רוב גנבי ישראל. פעם כשראיתי את הגמרות האלה נבהלתי ואמרתי: מה, האם כולנו גנבים? עד שזכיתי להגיע לבבא בתרא דף נ"ה, עמ' ב', תוספות דיבור המתחיל: "רבי אליעזר מתאר", ששם כתוב שרוב גנבי ישראל הם רק בפומבדיתא ולא בשום מקום אחר. היות שבעיר של רבא היה להגיד הרבה מוסר, והוא אמר מוסר, לכן לא אהבו אותו. עד כדי כך שבשבת קמ"ג, עמ' א' למעלה, הוא פחד שאף אחד לא יבוא להספיד אותו, רק שניים אביי ורבה בר חנה.
נקצר בחלק הזה, למעשה, בבבא מציעא פ"ו, רבא בר נחמני נפל פתאום מהרקיע והתבקש לישיבה של מעלה וכל פטירתו אפופה הוד של מסתורין. הייתה מחלוקת בין הקדוש ברוך הוא לישיבה של מעלה, ספק בהרת קדמה מה עושים? היו צריכים להוציא את רבא בר נחמני מהעולם הזה לגן עדן כדי שהוא יפסוק. הוא פסק כמו הקדוש ברוך הוא, וכך יצאה נשמתו. זה היה פתקא ברקיע, הוא התבקש לישיבה של מעלה. יצאו אביי ורבא, כל הרבנים, אלפים ומאות באו להספיד אותו ביער ליד פומבדיתא. אחרי שלושה ימים ושלושה לילות, (תאמינו לי שלא היה להם מזגן, אמנם הצעירים כאן לא יאמינו לי שלא היה אז מזגן, אבל אני עדיין איתן בדעתי שלא היה להם מזגן וגם לא היה להם מיקרוגל...) הם היו שלושה ימים ושלושה לילות ביער, והם חשבו שיצאו ידי חובת הספד. הייתה פתקה ברקיע: אוי ואבוי, כל הפורש יהיה בנידוי. ואז הם הספידו שבעה ימים ושבעה לילות, ויצאה פתקה שלישית: לכו לבתיכם בשלום. זה על קצה המזלג, לפי העיניים העיוורות והמוח הסתום שלנו, מי היה רבה בר נחמני.
רבה בר נחמני גדול הדור, שהוא אמר: אני יחיד בנגעים, אני יחיד באוהלות, אם לו יש ילדים טובים, זה חייב להיות בזכות אהבת תורה ולומדיה.
רואים מכאן שהשבח של אהבת תורה ולומדיה, זה לא השבח שמשייכים אותו בזמננו היום בטעות לעמי הארץ. אלא גדולי הדור, מה מבטיח להם המשכיות טובה, ילדים טובים יקרים ונחמדים? איך שאתה אוהב תלמיד חכם אחר! כי תדעו לכם, שיכול להיות תלמיד חכם גדול, אבל ברגע שהוא מנהל ויכוח עם מישהו, והשני ניצח אותו, אז במקום לאהוב אותו יותר הוא נהיה שונא שלו, כי השני ניצח, זה מראה שכל התורה שלו היא עדיין לא כמו שצריך. חסר לו במידות, חסר לו בדרך ארץ קדמה לתורה. מידות זה העיקר! אוי ואבוי למי שאין לו מידות! בפרקי אבות פרק ה', משנה י"ט, נכתב מידה של בלעם הרשע, גם הוא לומד למעשה בישיבה. היסוד לכל זה המידות. מידות טובות, אהבת תורה ולומדיה, זה מה שמבטיח בנים טובים.
הנפטר דנן, רבי יוסף בן רחל, שאת כל השיעור הזה אנחנו מקדישים לעילוי נשמתו זכה באמת למשפחה חשובה מאוד. אבל הסוד זה, שאהבת תורה ולומדיה, כפי שמדברים עליו, הייתה מאוד מאוד מושרשת אצלו וגם המידות התרומיות שהיו לו. זה היסוד לכל התורה כולה.
כולנו התאספנו באמת לדבר על מידותיו, ו"הושיבו ישיבה על קברו" 5 . זה דבר נדיר ביותר שזכו באמת לסיים את הש"ס. אה, לסיים את הש"ס, גם משניות וגם גמרא, זה באמת מראה מי הוא היה. כי את הרעיון הזה אין להרבה אנשים. לא נולדתי אתמול, אין הרבה אנשים שזוכים ככה, שילמדו אברכים את הש"ס גמרא ומשניות. זה הכל בזכות מידותיו התרומיות ואהבת התורה ולומדיה, שכן הוא ידע את האמת- מה שווה בעולם הזה. עכשיו, בעולם הבא, הוא זוכה שנשמתו מתעלה יותר ויותר על-ידי הלימוד.
נדבר מיד על הסיום, מה זה סיום? אבל לפני-כן, הגמרא אומרת במסכת האחרונה של הש"ס, שמענו עכשיו מהרב הרוש שסיים את הש"ס. במסכת נדה בדף ע', עמ' שני, הש"ס מסתיים כידוע בע"ג, עמ' ראשון. הכותרות מופיעות בדף ס"ט, עמ' שני, אבל הפירוט בדף ע', עמ' שני. "שאלו את התנא הקדוש רב יהושע בן חנניא: מה יעשה אדם ויחכם"? איך זוכים להיות תלמיד חכם? אתם שומעים, כל אחד רוצה לדעת את התשובה. "שאלו את התנא הקדוש רב יהושע בן חנניא: מה יעשה אדם ויחכם". איך זוכים להיות תלמיד חכם?
רבותיי, מי היה רב יהושע בן חנניה? אמרנו קודם שאנחנו לא מתיימרים לדעת. אבל כדי לקיים את דברי הירושלמי בקידושין ועוד, אדם תמיד צריך לראות כאילו בעל השמועה עומד כנגדו.
אומר לכם כמה מילים מתוך הש"ס על רב יהושע בן חנניה:
"רב יהושע בן חנניה זכה לעבוד בבית-המקדש, שיבנה במהרה בימינו אמן ואמן". מה היה התפקיד שלו? לוי, משורר. איפה זה כתוב? בסדר קודשים, מסכת ערכין, דף י"א עמ' שני, וכן בתוספות בבא מציעא י"א, עמ' שני, וכן רש"י בבא מציעא י"א, סוף עמ' ראשון, וכן רש"י בקידושין כ"ז ראש עמ' ראשון, וכן רש"י בסוטה נ"ג כמעט בסוף עמ' ראשון, תלוי בגרסאות שם בצד.
הוא היה תלמיד של הנשיא רבן יוחנן בן זכאי, פרקי אבות בפרק שני "אשרי יולדתו". הסבר הדברים בירושלמי יבמות ח', עמ' שני בראש העמוד.
רב יהושע בן חנניה היה עני, ברכות כ"ח, פחמי.
אולי הוא היה אפילו עני מרוד. למה אני אומר אולי? כי זו מחלוקת בין שני תירוצי התוספות, קידושין דף ז', עמ' א'.
רב יהושע בן חנניה לא היה יפה תואר, תענית ז' ונדרים נ'.
הוא היה אב בית-דין, בשורה האחרונה של הבבא קמא ע"ד, עמ' ב'.
רב יהושע בן חנניה היה רבו של הנשיא רבן גמליאל מיבנה, כך כתוב במשנה בראש השנה כ"ה, עמ' ראשון, ברייתא בראש השנה כ"ה, עמ' שני. אמנם היו לו שלוש מחלוקות גדולות איתו- זה התחיל בראש השנה דף כ"ה, זה עבר בבכורות ל"ו, וזה נגמר בברכות כ"ז – תפילת ערבית רשות או חובה.
הוא היה גם רבו של רבי עקיבא, של רבי עקיבא, שאומר עליו רבנו גרשום מאור גולה בבבא בתרא י"ב, עמ' שני, שקיימא לן, שמבריאת העולם לא היה גדול כמו רבי עקיבא, כנראה שמקורו במנחות כ"ט, עמ' ב'. אבל ככה אומר רבנו גרשון, פירוש המיוחס לרבנו גרשון בבבא בתרא י"ב, עמ' ב'. הוא היה רבו של רבי עקיבא, בנדרים נ'; במסכת דרך ארץ; בתוספות כתובות י"ז וכן בתוספות הראשון של מגילה כ"ט, עמ' א' דיבור המתחיל: "מבטלין".
רב יהושע בן חנניה היה לא רק "נודע ביהודה", כלומר, לא רק אצל היהודים ידעו על גדלותו, אלא הוא היה גם גדול בגויים. בכל מלכי אומות העולם ממזרח שמש עד מבואו ידעו מגדלותו. איפה זה כתוב? (היות ובבית-אל לא מכירים אותי, לכן אני לא יכול לתת צ'קים, הכל מזומן, דהיינו, כל דבר עם הדף, אפשר לבדוק ורצוי לבדוק…) רב יהושע בן חנניה היה גם גדול בגויים, כמבואר בברכות בחלום של המלך נ"ו, עמ' א' למעלה; תענית ז', עמ' א' למטה; נדרים נ', עמ' ב' למעלה; חולין ס', עמ' א' שני שליש הראשונים של העמוד; בכורות ח', עמ' ב' החצי השני של העמוד ושליש הראשון של ט', עמ' א'.
על חכמתו תראו גם-כן בהוריות י', סוף עמ' ראשון.
ועל קדושתו בחגיגה ה', עמ' שני.
שאלו את רב יהושע בן חנניה: "מה יעשה אדם ויחכם"? – איך זוכים לחכמת התורה? אמר להם: שני תנאים- דבר ראשון להפשיל שרוולים. הוא לא אמר את המילים האלה, אלא הוא אמר: "ירבה בישיבה וימעט בסחורה". אמרו לו: "הרבה עשו כן ולא הואיל"? הוא אמר להם: רגע, רגע, לא גמרתי, יש עוד דבר- "יבקש רחמים ממי שהחכמה שלו". דרך אגב, מה פירוש ירבה בישיבה וימעט בסחורה? זה מתאים רק לבעלי-בתים שעוסקים בפרנסה. אלה שלומדים כל היום, מהו אצלם המקביל, אלה שלומדים בישיבה וכולל, מה אצלם המקביל ל"ירבה בישיבה וימעט בסחורה"?
אספר לכם סיפור שקרה אצל הסבא רבא שלי. בירושלים כולם שמעו עליו, אינני יודע אם גם בבית-אל ב', עוד מעט נראה, ניווכח. עוד עשרה ימים ימלאו מאה שמונים ושש שנים לפטירתו. קראו לו רבי חיים מוולוז'ין, הוא היה תלמיד של הגאון מווילנה. ידוע שהוא ייסד את הישיבה, שנקראת "אם הישיבות", ישיבת וולוז'ין. זכיתי להיות שם פעמיים, ולנשק את הרצפה. אמרתי, למדו שם כל-כך הרבה תורה, אז נישקתי שם את הרצפה. פעם היה שם סגור, זה היה בלילה, אז נישקתי את המשקוף. לדעתי זה סיפור שכל אחד צריך לשנן את מה שאמר ר' חיים, כל מי שלומד תורה יכול מאוד להנות מזה.
פעם אחת, אחד מגדולי הדור פוגש את רבי חיים. הוא אומר לו: "רבי חיים אתה חייב לגלות לי את הסוד, מהו הקסם, מהוא הסוד המיוחד של ההצלחה, של הסייעתא דשמיא של ישיבת וולוז'ין". זה שאתה גדול הדור, אני יודע, אבל גם אני, כלומר, השואל גם היה מגדולי הדור. גם אני אחד מגדולי הדור, ואילו הישיבה שלי ממוקמת במרכז רוסיה. קל להגיע אליה. הישיבה שלך ממוקמת שם ברוסיה הרחוקה. חוץ מזה הוא אומר: אני ממוקם בעיר גדולה, ואתה גר בעיירה, וולוז'ין זו הייתה בסך-הכל עיירה. מה הסוד שאליך באים שלוש מאות או ארבע מאות בחורים מובחרים, ואליי באים שלושים בחורים בינוניים?"

ענה לו רבי חיים תשובה, שבהשקפה ראשונה אין לה שום הסבר. אבל אחרי שמסבירים את הדבר, לדעתי, כל בן תורה צריך לדעת אותה. אמר לו רבי חיים: "אתה רוצה לדעת מה הסוד של ההצלחה של הישיבה שלנו? הסוד הוא, כי "בוולוז'ין אוכלים, שותים וישנים". עד כאן התשובה.
אבל גם השואל לא היה קוטל קנים באגם. גם הוא היה אחד מגדולי הדור. אמנם היום, בשנה השישים ושבע, למאה חמישים ושמונה לבריאת העולם, שנה שאנחנו מונים כאן בבית-אל ב', היום יש כאלה ישיבות שהאוכל שם טוב יותר מאשר בבית, אז שייך לבוא לישיבה "שלא לשמה", בפרט בשנים של מיתון כלכלי. לא כך היה המצב בזמן רבי חיים, לא היו באים לישיבה לאכול. והוא שואל את רבי חיים: "תגיד, למה אתה התכוונת?"
עונה לו רבי חיים את אותה התשובה ובתוספת הסבר: אתה רוצה לדעת מה הסוד של ההצלחה של ישיבת וולוז'ין? אני אגיד לך: אצלנו בוולוז'ין אוכלים, שותים וישנים, אבל כל שאר הזמן לומדים. כאן כבר יש משהו, מה ההסבר בזה? כולם יודעים, יש מסכת אחת בכל התלמוד שהיא בדיוק חמישה אחוזים ושמונים ושש מאיות אחוזים מהש"ס, רק מסכת אחת כזאת יש – 5.86%. זו בוודאי לא מסכת מכות, כי מסכת מכות היא רק שבעים ותשעה מאיות של אחוז אחד. ודאי לא מסכת תענית, כי מסכת תענית זה אחוז ושמונה מאיות. מסכת סוכה זה שני אחוזים ושתי מאיות. מסכת בבא קמא זה ארבעה אחוזים ושלושים וארבע. מסכת פסחים זה 4.4%. מסכת יבמות זה 4.41%. מסכת כתובות זה 4.08%. מסכת סנהדרין 4.12%. מסכת גיטין 3.24% וכו' וכו'. מסכת אחת היא חמישה אחוזים מלאים ושמונים ושש מאיות האחוז, ויקרא שמה בישראל: "מסכת שבת". שם כתוב בדף ל"ד, שאחרי מאה ועשרים שנה שואלים את האדם סדרת שאלות ובין החשובות ביותר שבהן: " קבעת עיתים לתורה"? אומר רבי חיים, הוא חידש לנו ואומר: "קבעת עיתים לתורה"? את השאלה הזאת שואלים רק את בעלי-הבתים, שרוב היום הם טרודים על המחיה ועל הכלכלה. שואלים אותו: האם לא נסחפת, האם לא שכחת שצריכים גם ללמוד תורה? האם קבעת, האם לקחת לך קצת מהיום גם ללמוד? אומר רבי חיים: אצלנו בוולוז'ין זה להיפך, מי שלומד, מי שזוכה ללמוד בישיבה או בכולל, אנחנו- קובעים עיתים לאכילה, שתייה ושינה, כי כל מחשבתנו היא תורה. אלא אנחנו מודעים לכך שאנחנו לא מלאכים, אנחנו לא יכולים בלי אוכל, בלי שתייה ובלי שינה, אז קובעים לזה עיתים, אוכלים, שותים וישנים, וזה בשביל שנוכל ללמוד, אבל כל מחשבתנו בתורה. לדעתי, כל בן תורה בכל העולם צריך לדעת את הדברים האלה של רבי חיים מוולוז'ין!
תורה לא נקנית בהיסח הדעת, לא בכישרון טוב ולא בלחיצת כפתור. את התורה צריכים לעשות עיקר, כמו שאתם בוודאי יודעים, שזכיתם. אני אומר לכם, אני מסתובב בארץ וגם בעולם, מעטים זוכים להנציח את האבא בצורה כזאת, שילמדו ובאמת ללמוד, לא סתם לקרוא, אלא שילמדו את הש"ס. אשריכם שזכיתם. תורה זה לא דרך אגב, אלא תורה זה על-ידי שעושים אותה עיקר. "ירבה בישיבה וימעט בסחורה", גם מי שזוכר כל היום ללמוד, אבל מצרכי הגוף לא לעשות עיקר. לא אמרתי לא לאכול, היום הגופים שלנו חלשים, צריכים לאכול טוב, לישון טוב ולשתות, הכל צריך, אבל לדעת, זה כמו נפט, אי אפשר בלי נפט, בלי דלק ובלי בנזין. ובכן, האם רק בגלל שאי אפשר בלי זה, זה העיקר? איך כתוב בגמרא במסכת יומא דף ל"ט, עמ' ראשון למעלה? מה אומר רש"י במסכת שבת כ"ד עמ' שני במשנה? מה אומרים התוספות במסכת שבת כ"ה, עמוד שני, דיבור המתחיל "מיטות"? "הבא למדוד נפט אומרים לו: לך מדוד לעצמך ולא לידי". לא כל דבר שצריכים אותו זה העיקר בחיים. נכון, צריכים אותו, כי אחרת יהיה קר בחורף, אבל העיקר זה תורה, העיקר זה תורה. אתם זוכים לקיים תורה כמו שצריך ביחד עם ישוב ארץ-ישראל בדרגה הגבוהה ביותר- אשריכם! אשריכם!
אבל אמרו לו ליהושע: "הרבה עשו כן ולא הואיל"? אמר להם: רגע, עוד לא גמרתי, צריך גם תפילה, "יבקש רחמים ממי שהחכמה שלו". כתוב בפסוק: " כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה 6 ". צריכים להתפלל מקירות ליבו: ריבונו של עולם, אני רוצה להיות תלמיד חכם. אומרת הגמרא, שרבי יהושע בן חנניה, התנא הקדוש שחי לפני כאלף תשע מאות וחמישים שנה לימד את כלל ישראל הלכה לדורות "הא בלא הא לא סגי", זה בלי זה זה- לא ילך. זאת אומרת, לא מבעיא שאי אפשר לקנות תורה על-ידי כישרון טוב. כישרון טוב וזיכרון מצוין זה טוב לזמן קצר ומוגבל, זה ממהרים לבוא וממהרים לצאת, זה פשיטא שאי אפשר. אלא גם מי שזכה להיות מתמיד, שקיים את התנאי הראשון שהרבה בישיבה ומיעט בדברים אחרים, אבל בלי תפילה זה לא ילך. וכן להיפך, גם התפילה הטובה ביותר מקירות ליבו, בלי התמדה זה לא ילך.
נשאלת השאלה, רבותיי, למה ה' עשה ככה שזה יהיה כל-כך קשה ללמוד את הש"ס, וכל-כך קל לשכוח? אם ה' כל-כך רוצה שילמדו תורה, למה לא עשה שידעו מסכתות מהר אחת אחרי השניה, ולא ישכחו מהר? הרי בדרכו של עולם, אם אדם רוצה שיקנו ממנו מוצר מסוים, מה הוא עושה, שיהיה קל לקנות ממנו את המוצר או קשה? בטח שקל, כי אם הוא יעשה שיהיה קשה, הוא יכול לסגור את החנות לפני שהוא פתח אותה. כאן מצד אחד יש פליאה עצומה: אין דבר שה' אוהב יותר מהתורה הקדושה. איך כתוב בזוהר הקדוש? "הסתכל באורייתא וברא עלמא". מי קדם – התורה או העולם? התורה קדמה לעולם, כך כתוב במסכת חגיגה י"ג, סוף עמ' שני; שבת פ"ח, סוף עמ' שני; נדרים ל"ט, עמ' שני; פסחים נ"ד, עמ' ראשון. התורה קדמה לעולם, והתורה היא גם מקיימת את העולם, בזכות התורה העולם עומד. כמו שכתוב בפרקי אבות? "על שלושה דברים העולם עומד – על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים". מהי רפואה נגד היצר הרע? – תורה תבלין. קידושין ל', עמ' ב' ובבא בתרא ט"ז, עמ' א'. "גדול התלמוד שמביא לידי מעשה" – מגילה כ"ז; בבא קמא י"ז וקידושין מ', עמ' ב'. אין כמו התורה.
אז לכאורה לפי זה מה היה צריך להיות? אם ה' רוצה שהיהודים ילמדו תורה, שיעשה שידעו את התורה ממש ככה במהירות, את כל התורה כולה, ויהיה קשה לשכוח אותה. נו, רבותיי, האם זה באמת כך או אולי קצת להיפך? איך אומר הפסוק? "הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ 7 " ועיין ברכות ה', עמ' ראשון; מגילה י"ח, עמ' שני. "התעיף עיניך בו ואיננו", וכן כתוב בגמרא ברכות, תלוי איזה דפוס יש לכם. אם יש לכם דפוס ז'יטמיר שבאוקראינה, זה ברכות דף ס', עמ' ב', אם זה דפוס וילנא שבליטא זה בדף ס"ח, עמ' א'. אבל כמובן זה לא בש"ס הבבלי, ששם זה בדף ס"ד, אלא זה בירושלמי. כתוב בירושלמי ברכות ס"ח, בדפוס וילנא, בדפוס ז'יטמיר שבאוקראינה זה דף ס', עמ' ב': "מצאו מגילת חסידים". (אתם יודעים מה זה חסידות? כתוב קצת יותר משישים ושתיים פעמים בש"ס נזכרת החסידות, קצת פחות משישים וארבע פעמים. המסכת שבא נזכרת החסידות הכי הרבה זה בבא קמא. כדי שלא תגידו, הרי לא מכירים אותי, ותחשבו שאני נותן סתם צ'קים בלי כיסוי סתם בלי מספרים, אז אני אגיד לכם איפה זה כתוב בבבא קמא. זה בבא קמא בתוספות דף ז', בגמרא דף ל', בגמרא דף נ', רש"י דף ס"ח, גמרא דף פ', רש"י דפים צ"ד, ק"ג, קי"ג. בקיצור, חמישים ושבע פעמים רש"י לא מסביר בכלל מה זה חסידות. חמש פעמים עם שינוי לשון כל פעם לפנים משורת הדין. המקום היחידי בתלמוד שרש"י מסביר מה זה חסידות (את החלק הזה אני מסיים עוד חמש דקות, וניגש לדרך הלימוד, איך זוכרים ואיך לומדים?), המקום היחידי בש"ס שרש"י מסביר מהו היתרון של החסיד על ירא-השמים, איפה זה? זה בדף השישי של הפרק השישה-עשר של המסכת הראשונה שבסדר השני שבתלמוד. סדר שני הוא מועד, מסכת ראשונה שבת, פרק שישה-עשר, כל כתבי הדף השישי, ק"כ, עמ' א'. שואל רש"י: מה היתרון של החסיד על ירא השמים? יש כאלה שהם צדיקים עד הארנק, כל עוד קיום המצוות לא עולה להם כסף, הם מחמירים על כל דבר, אבל ברגע שזה עולה להם כסף, הם עושים פניית פרסה, והם מחפשים מאה חמישים טעמים למה לא צריך לעשות את זה. אבל החסיד, אומר רש"י, מוכן לוותר על ממון משלו, כך אומר רש"י. אבל אם זה שולחן ערוך מפורש, מה החידוש? על יסוד עשה- עד החומש, לא תעשה כל ממונו, אלא במקום שיש נדנוד עבירה, זאת אומרת, זה יכול להביא לידי עבירה.
בקיצור, אומר הירושלמי במסכת ברכות בסוף, ס"ח עמ' א' בדפוס וילנא. מצאו מגילת חסידים וכתוב בה "יום תעזבני", לא כתוב שם "יומיים אעזבך", אלא כתוב "ימים אעזבך". על דרך הדרוש אפשר לומר, שלא תמיד "ימים" זה שניים, אלא לפעמים ימים זה שנה, כמו שכתוב "תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָה אִתָּנוּ יָמִים 8 ", "יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ 9 ", "וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים 10 ", כלומר, ימים. יום אחד עוזבים את התורה, חס ושלום ה' יכול לעזוב אותנו למשך שנה. וכן כתוב במסכת חגיגה דף ט"ו, עמ' ראשון עם קצת שינוי לשון באבות רבי נתן: "דברי תורה קשים לקנותם, ככלי זהב וככלי פז הוא, ונוח לאבדם ככלי זכוכית". למה? למה ה' עשה ככה? (כעת הגישו לרב כוס מים, הרב אמר: "תודה" ושאל: "למי צריך להגיד תודה- לגבאים או לזה שהגיש?" והשיב: "הכל כתוב בגמרא! תסתכלו בבבא קמא צ"ב, עמוד שני: טיבותא- גם לשם המשקים. תודה רבה לכולכם. החייתוני". והמשיך:) אם ה' כל-כך רוצה שידעו את הש"ס, למה הוא עשה שכל-כך קשה לדעת את הש"ס, וכל-כך קל לשכוח? התשובה היא פשוטה: אילו התכלית הייתה עצם הלימוד בלבד, בלי יראת-השמים, בלי הקדושה והטהרה שיש בתורה, אז בטח שה' היה עושה שידעו את התורה ככה על רגל אחת, ולא ישכחו. אבל רבותיי! עיקר התכלית של התורה זה יחד עם יראת השמים.
באמת, בכדי לקיים את הגמרא בברכות, שלא פתחתי בה, ופותחים בכבוד אכסניה, אני חייב לומר, שאני פעם ראשונה נמצא כאן, זה תענוג להסתכל על הפרצופים של הבחורים ושל הילדים, איזה טוהר יש להם בפנים, איזו יראת שמים, באמת- אין צורך. לפעמים, כדי לקיים את הגמרא הזאת, שפותחים בכבוד אכסניה, זו מעבודות הקשות שבמקדש, אבל כאן ברוך ה' רואים, איזה תענוג להסתכל.
אני אומר, שתורה בלי יראת שמים לא שוַה כלום. איפה זה כתוב?
בברכות י"ז, עמ' ראשון, כתוב ש"מי שלומד תורה לא על-מנת לקיים", כך פירש רש"י בירושלמי, "נוח לו שלא נברא". בירושלמי ברכות דף ח' כתוב "נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו". בשבת דף פ"ח; תענית דף ז' ויומא דף ע"ב: "סם המוות". נדרים ס"ב: "נעקר מן העולם". יבמות ק"ט, עמ' שני: "האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו". ועוד עיינו בפסחים דף נ'; סנהדרין דף ק"ה; הוריות דף י'; נזיר כ"ג; סוטה כ"ב, סוטה מ"ז; מלכים ט"ז. אוי ואבוי למי שלומד תורה בלי יראת שמים, העיקר זה יראת שמים. והקדוש ברוך הוא יודע את "יצר לב האדם רע מנעוריו". הקדוש ברוך הוא יודע, שאילו היה כל-כך קל לדעת את הש"ס וכל-כך קשה לשכוח, תוך זמן קצר אדם היה יודע את כל הש"ס, יפה מאוד, הוא היה תלמיד חכם גדול, אבל ההנהגה שלו הייתה הנהגה רחובית. הוא לא היה עדִין כמו הבחורים שאני רואה כאן, אלא הוא היה מושחת. יש כאלה שעל כל גרם של ידיעות שיש להם, יש להם חמישה קילו של מידות רעות. ה' לא רצה שיהיו כאלה שילמדו תורה, ישתמשו בחותמו של מלך ויהיו מושחתים. לכן ה' עשה דווקא שיהיה קשה ללמוד וקל לשכוח. רק מי שיש לו אהבת תורה ויראת שמים, הוא מוכן להשקיע עוד פעם, עוד פעם, עוד פעם ועוד פעם. זו התשובה, לכן אף על פי שאין דבר שד' אוהב יותר מלימוד התורה, אבל ה' עשה את הדרך ללימוד התורה קשה להשגה, למה? כדי להבטיח, לסנן, שרק מי שראוי, מי שאוהב תורה באמת, יהיה מוכן להשקיע. מי שמחפש רק את הדברים האחרים, אז קושי קטן מוריד אותו, הוא ישבר. אבל מי שמוכן להשקיע, מי שיש לו יראת שמים, הוא יזכה ויגיע לדרגות גבוהות.
נדבר קצת על הדרכים איך להגיע לידי זיכרון, הבנה וידיעה בגמרא. כבר למעלה משלושים וחמש שנים שאני עוסק בזה, כל מה שאני אומר, וגם הדברים שכתבתי בספר, זה לא הניסיון שלי בלבד, אם כי גם אני, הכישרון שלי הוא הרבה הרבה יותר חלש ממה שחושבים. לא יודעים, שהמעט אשר חנני ה', זה בעיקר בגלל התמדה, ושלא הפסקתי שנייה מהתורה. לא כישרונות ולא זיכרונות, כמו שנדמה לכמה. אבל הספר לא התבסס עלי, אלא הספר התבסס על הרבה, הרבה, הרבה אלפים שבאו להתייעץ.
אומר לכם כמה עצות. נתחיל עם העצות היותר קלות על חזרות, איך לעשות שהחזרות יביאו לתכלית? מי שלא חוזר, אז סתם חבל. הוא משקיע ומשקיע... הזכירו גם את הגמרא 11 שזה כמו "זורע ולא קוצר", בסנהדרין צ"ט, עמ' א'. מי שלומד ולא חוזר, זה כמו "זורע ולא קוצר". אוי ואבוי מי שלומד ושוכח, זה למשל כמו אישה שיולדת, ולא עליכם ולא עלינו, קוברת 12 . אבל אני מדבר על מי שכן חוזר, ובגלל חוסר ידע איך לחזור, החזרות לא מניבות את הפרי שהיו יכולות להניב, זה ממש "כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק 13 ", חבל, חבל, חבל.
קודם אני אומר לכם, אתם יודעים כמה פעמים האמוראים לבד היו חוזרים? כלומר, על המקום, לא כמה היו חוזרים, הם היו חוזרים בלי סוף, אלא כמה היו חוזרים על המקום? חמש פעמים כתוב בש"ס בברכות דף כ"ח; פסחים דף ע"ב; מגילה דף ז'; כתובות דף כ"ב וכתובות דף נ'. כתוב שהאמוראים היו חוזרים ארבעים פעם. בשלוש מתוך חמשת הגמרות הנ"ל, דהיינו, כשנוריד את ברכות דף כ"ח, ונוריד את כתובות כ"ב, עם מה נשארנו? עם פסחים דף ע"ב; מגילה דף ז' וכתובות נ'. בשלושת הגמרות האלה כתוב, שאחרי ארבעים חזרות הם ידעו את זה כל-כך טוב, כאילו שזה היה מונח להם בכיס. שואלים המפרשים: למה לא כתוב כאילו שמונח בקופסא או בלשוננו בכספת? איפה שמור יותר בכיס או בכספת? בוודאי בכספת. אנחנו חושבים שגם פעמיים זה הרבה מדי. האמוראים הקדושים שדעתם הייתה רחבה לאין ערך ולאין ערוך ושיעור מדעתנו, הם חזרו ארבעים פעם. למה לא כמו הכספת, או כמו הקופסה בלשונם? למה רק בכיס? אומר הגאון מווילנא, ויש מייחסים את התירוץ הזה לתלמידו דודנו וזקננו רבי זלמן, אח של הסבא רבא שלנו, רבי חיים מוולוז'ין, שהוא אמר את התירוץ הזה ואולי לא הגאון, יש כאלה שאומרים כך ויש כאלה שאומרים כך, כתוב בגמרא המפורסמת במסכת בבא קמא דף קי"ח, עמ' ב'. מי שלא זכה לסיים את בבא קמא, יודע את זה ממסכת בבא מציעא דף כ"א, עמ' ב' בתא שמע החמישי. ומי שלא זכה להגיע לתא שמע החמישי, זה מצוטט גם בתא שמע השני, וזה מופיע בקיצור בתא שמע הרביעי. שם כתוב: "אומר רבי יצחק, אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה. אדם שיש לו חפצי ערך בכיס, בלי שיגידו לו, הוא כל הזמן עושה ככה, כדי לראות אם זה נשאר בכיס. חז"ל הקדושים לימדו אותנו מוסר השכל: גם אחרי ארבעים חזרות זה לא מונח בכספת, שאחרי עשרים שנה מספיק רק להבריש את המפתח מהאבק, לפתוח את הכספת והכל נמצא, לא, אלא זה רק בגדר כיס. כמו שבכיס ממשמשים מפעם לפעם, כך גם-כן בגמרא צריכים למשמש, כי אחרת כל העמל שהשקיע ירד לטמיון חס ושלום.
האמוראים הקדושים, שכמו שאמרנו מקודם, אין ערוך לדרגתם, אין לנו שום מושג בדרגתם, גם הם חזרו ארבעים פעם, אז אנחנו לא צריכים לחזור? אין לי זמן לתאר לכם עכשיו, כי הזמן דוחק, וצריכים להגיד עוד דברים, איזה חידושים קורה לנו לפעמים בפעם השלוש מאות או בפעם היותר מזה. כל פעם יש חידוש. אנשים חושבים: חזרתי פעמים, מה צריך יותר? הבעיה היא, חוץ מאלה שלא חוזרים בכלל שזה הכי גרוע, גם אלה שחוזרים צריכים לדעת שני כללים: כלל ראשון – איך לחזור? וכלל שני – מתי לחזור? כלל ראשון – איך לחזור? מי שרוצה סייעתא דשמיא בחזרה, זה רק אם בשעת החזרה הוא חושב מחדש, לומד מחדש, ולא אומר, כי חזרה זו לא אמירה. אמנם אני לא תובע מאף אחד שיחזור כל-כך לאט כמו שלמד בפעם הראשונה, כי סוף סוף הוא כבר יודע את הסוגיה. אבל גם לא להיפך, לא מדי מהר. חזרה מהירה מדי בשלבים הראשונים של לימוד הגמרא, כי אתמול למד, וכבר אתה חוזר עליה כמו שלא צריך "אשרי", כלומר, לא כמו שצריך להגיד "אשרי", אלא כמו שלא צריך להגיד "אשרי", במהירות לא כמו המטוס אלא במהירות כמו הטיל. לפי הניסיון, חזרה כזאת היא שווה אחוז אחד לטווח קצר, והיא שווה אפס לטווח ארוך. חזרה מהירה שווה אפס לטווח ארוך. האל"ף של החזרה, זה רק אם בשעת החזרה אתה חושב מחדש, מלבן מחדש, ומתרכז במה שלא הבנת קודם. זה כלל ראשון. חבל, חבל, חבל שאנשים שכבר כן חוזרים, בגלל שהם לא יודעים את הדבר הפשוט הזה, הם מפסידים. כלל שני – מתי צריך לחזור? יש כאלה, שני סוגים של טעויות אני מצאתי בעשרות השנים שאני מטפל בנושאים האלה. יש כאלה שחוזרים רק על המקום הרבה פעמים, ואחר-כך כמה שנים לא חוזרים על הגמרא הזאת. יש כאלה שהפוך, על המקום הם סומכים "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי 14 ", כן, אני מוכשר, אני לא צריך בזיכרון, ומתחילים לחזור אחרי שנה. שניהם טועים. אלה שחוזרים רק על המקום, כרגע אמרנו שלפי דברי הגאון מווילנא או רבי זלמן מוולוז'ין, שתורה זה לא כמו קופסה, לא כמו כספת, אלא תורה זה כמו כיס, שצריכים למשמש בה מפעם לפעם. בפרט שהניסיון מראה, שאם חוזרים על המקום הרבה פעמים, אז פעם-פעמיים עוד יש את הסבלנות לחזור כמו שצריך, אבל אחר-כך אתה חוזר מהר, וכבר אמרנו שחזרה מהירה לא שווה. אלה שחוזרים, וממתינים עם החזרה עד אחרי שנה כמעט, עליהם אמרה הגמרא במסכת יומא דף כ"ט, עמ' א בשורה החמישית: "למיגמר דעתיקתא קשי מדחדתא", שללמוד דבר שידע ושכח, קשה יותר ללמוד מדבר שאף פעם לא למד. זו גמרא מפורשת. לכן מומלץ לא ככה ולא ככה, אלא לחלק את החזרות.
שני כללים חשובים בחזרות שיכולים לשנות באופן דרסטי את ההצלחה של החזרות: דבר ראשון- איך לחזור? לא להגיד, אלא לחשוב, לסדר ולא מדי מהר. לא אמרתי מדי לאט, אבל גם לא מדי מהר. המינימום הוא לחשוב, ולא להגיד. דבר שני- לחלק נכון את החזרות, גם על המקום, וגם כל יום להקדיש קצת לחזור על אתמול. סוף השבוע בשישי ושבת זה חשוב מאוד לחזור. בספר פרטתי איך לעשות את זה, וגם חזרות תקופתיות. בחמש חזרות כאלה, כמו דומינו, זה משפיע על הכל. לפי הניסיון, זה שווה יותר מחמישים או ממאה חזרות בלי סדר נכון.
רבותיי! אבל לפני החזרות צריכים לדבר גם על איך ללמוד. אומר לכם כמה כללים חשובים בזה. כלל ראשון: לא ללמוד הרבה חומר לפני שחוזרים, דהיינו, להתחיל את החזרות כבר בקטעים קטנים, והרבה טועים בזה. הדבר הזה זו לא עצה שלי, אלא זו עצה עתיקת יומין כאלף ושבע מאות שנה. היא מופיעה פעמיים בתלמוד, בעבודה זרה דף י"ט ובעירובין דף נ"ד. שם כתוב, יש פסוק "הוֹן מֵהֶבֶל יִמְעָט וְקֹבֵץ עַל יָד יַרְבֶּה 15 ". אומרת הגמרא: אם אדם עושה תורתו חבילות חבילות, מסביר רש"י, שאם לומד הרבה לפני שמתחיל לחזור, אין כוח במוח והזיכרון לעכל כל-כך הרבה בבת-אחת. זאת אומרת, זה הון גדול, אבל מהבל, משיטה לא נכונה בסוף ימעט. לעומת זאת,קובץ על-יד, אם לוקח קטע, חוזר עליו טוב, מבין אותו היטב ומשנן אותו. מבין מה אומר זה, מה אומר זה, באיזה מקרה מודים, ובאיזה מקרה חולקים, כלומר, מבין אותו היטב, וחוזר עליו כך עוד קטע ועוד קטע, בסוף הוא יהיה עשיר גדול. "וְקֹבֵץ עַל יָד", כל פעם קצת, בסוף הוא "יַרְבֶּה". זה כלל ראשון. כלל שני: כשאתה לומד גמרא בפעם הראשונה, אל תשאל קושיות שאינן נוגעות לפשט. אם נופלת לך קושיה צדדית, תרשום אותה, אם אתה רוצה תרשום במוח או תרשום על נייר. אבל לא להתעסק בה עכשיו, אלא כל המוח צריך להיות רק להבין את מהלך הסוגיה, זה חשוב מאוד. כלל שלישי: גם כלל כזה, כלומר, גם דבר שנוגע לפשט, אם עברו חמש דקות ובמקרים קיצוניים עשר דקות, ולא מצאת תשובה, לא להתעסק בזה יותר. או שתשאל מישהו, או שתרשום לך במוח או בנייר, שאת זה אתה לא יודע, ותמשיך הלאה.
מה הסיבה לכל הדברים האלה? פשוט, הניסיון מראה, עשרות שנים אני מטפל בזה, שמי שלומד גמרא פעם ראשונה, אם הוא בעל כישרון חלש, הוא קולט עשרים אחוז. אם הוא בעל כישרון בינוני הוא קולט כארבעים אחוז. אם הוא בעל כישרון מצוין הוא קולט כשישים אחוז. אם הוא גאון הגאונים הוא קולט כשבעים וחמישה אחוז. כלומר, אין אף אחד שקולט את הכל, יהיה מי שיהיה. לכן בפעם הראשונה אם הוא לא מוצא פתרון תוך כמה דקות, סימן שהקושיה נובעת מחמת חוסר ידיעה של פרט מסוים בסוגיה, וגם אם הוא יעמוד על זה עכשיו עשר שעות, זה לא יעזור לו. לעומת זאת, בפעם השניה כשהסוגיה פחות או יותר נהירה לו, פתאום הכל נקלט, זה בדוק ומנוסה. זו גם הסיבה למה רצוי מאוד לא ללמוד ראשונים ואחרונים לפני שהוא למד היטב גמרא ורש"י. לפעמים בישיבות יש אילוצים, אם לא הכנת קודם, אחת העצות שכתבתי בספר, זה להכין בכל בין הזמנים קצת מהחומר, כלומר, תמיד תתקדם לפני הישיבה, תראה שהלימוד הוא אחר לגמרי, זו תועלת עצומה. אבל אם הוא לא עשה את זה אין לו ברירה, הוא חייב לעשות מה שהישיבה אומרת. אבל מי שכן יכול, יכין קודם גמרא ורש"י, ורק אחרי שיודע משנה למשנה וגמרא ורש"י, אם זה לא יותר מדף, כי אם זה יותר מדף אז עד הדף בערך, עד שתי נקודות, ורק אז ילמד תוספות. הסיבה היא אותה סיבה, שתוספות כבר נכנסים לעומק הסוגיה, מקשים קושיה ממסכת אחרת, מפרק אחר, מסברות. כידוע, בפעם הראשונה אדם לא תופס את כל הגמרא, אם מיד כבר ילמד תוספות, אז ידוע שאמנם הוא יתפוס חלק, אבל זה גם יבלבל אותו הרבה, כי עדיין אין לו הבנה נכונה בסוגיה. זה בדוק ומנוסה. לעומת זאת, אם הוא קודם לומד גמרא ורש"י, הוא כבר יודע את הסוגיה טוב, ואחר-כך, כאשר ילמד תוספות, הוא יבין את התוספות פי עשר, וגם את הראשונים והאחרונים, זה בדוק ומנוסה! עוד דבר, וזה חשוב מאוד, זה אולי אחד מהעיקרים שכתבתי בספר. ראיתי מהניסיון, שאולי, הבעיה הגדולה ביותר היום היא, שאנשים מזניחים את הפירוש הטוב ביותר שיצא על הש"ס מיום חתימת התלמוד ועד היום, ואני מבטיח לכם שגם אחריו לא יצא כן. מי זה הפירוש הזה? לא פירוש רש"י, שנפטר לפני תשע מאות ושתיים שנה פחות חמישים וחמישה ימים, אלא זה פירוש הראש, איזה ראש? הראש של בן-האדם! אני לא יודע איך אומרים בבית-אל, אצלנו בירושלים אומרים: קודם רסי, אחר-כך רש"י. למי לא יודע מה זה רסי, אומרים: קודם מוחי ואחר-כך רש"י. יש כאלה שמרוב, אני זוכר שאצלנו בישיבה בשיעור ד' בישיבה קטנה לא אמרו כל-כך הרבה מפרשים, כמו שהיום בחלק מהמקומות אומרים בכיתה ו'. לפעמים שני ילדים נפגשים ואומרים: במקום זה וזה, כמה מפרשים אתם אומרים? עשרה. אתם "פּוּשטים", אצלנו אומרים חמישה-עשר. אנחנו לא נגד המפרשים, חס ושלום, הם פותחים ומאירים לנו את העיניים, אבל קודם, כמו שעל הלחם קודם מורחים מרגרינה, ורק אחר-כך מורחים את השוקולד למריחה או את החלבה. ככה גם כאן, שרש"י זה היסוד, זה המרגרינה והחמאה, ואחר-כך ראשונים ואחרונים. זה כלל חשוב מאוד, אין לשער כמה שזה עוזר.
אבל בעיקר אני רוצה להגיד, שראיתי שהיום עיקר הבעיה שמזניחים את פירוש הראש. סיבה אחת היא בגלל שיש להם הרבה מפרשים, שיש להם עול גדול של כל-כך הרבה מפרשים וגם מסיבות אחרות. לומדים את הגמרא מהר מדי, וכבר ישר הולכים לפירושים האחרים לפני שקלטו "צוּרְתַא דשמעתתא", וזה מאד מאד חסר. באים אלי אנשים בני שלושים, שהתחילו ללמוד כמעט מגיל אפס, ולא יודעים ללמוד דף גמרא. לא כאלה שהתחילו ללמוד בגיל עשרים וחמש, אלא התחילו כמעט בגיל אפס, דהיינו בגיל שש או שבע, ולא יודעים צורה של סוגיה. למה? כי כל הזמן ישר לימדו אותם רק את המפרשים. שוב, שלא תהיה טעות, המפרשים מאירים לנו את העיניים, אבל קודם כל יש שכבות, קודם היסודות, ואחר-כך הולכים אל המפרשים. מרוב שיש להם מפרשים, ושהם יודעים רק לצטט ולדקלם, אין להם פשוט את הראש לבד, יושר וישרות איך להבין דף גמרא.
עצה אחת שנתתי בספר, שוב אני לא אומר לאנשים איך לחשוב, אבל אני אומר להם דוגמא איך מפעילים את הראש. יש למשל בסוגיה שני "אי בעית אימא", תירוץ אחד ותירוץ שני. שאדם יעצור, תשעים ותשעה אחוז מהאנשים לא עוצרים, וזה חבל. שאדם יעצור, וישאל את עצמו שתי שאלות אוטומטיות. שאלה ראשונה ועיקרית: תגיד, האם בכלל יש כאן מחלוקת בין התירוצים? לפעמים שאַלו שאלה בכמה ישיבות על המשנה או על הברייתא, בישיבת סורא, נהרדעא, מחוזא, קטניש, שיני, פומבדיתא, מתא מחסיא, כל אחד אמר תירוץ, באו חכמי הש"ס, ליקטו אותם ביחד, ואף אחד לא התכוון לשלול את התירוץ של השני. לפעמים כן התכוון לשלול, אבל המחלוקת לא בדין, אלא באיזה תירוץ יותר מונח בלשון המשנה. לפעמים התכוון לחלוק, אז תחשוב, האם הוא התכוון לחלוק או לא? הרבה אומרים לי: כן, אני אחשוב, אבל איך אני יודע שמה שאני זה אמת? אני אומר לו: גם אם נכשלת, כתוב בשבת, בחגיגה ובגיטין, שאדם לא עומד על דבר הלכה אלא אם כן נכשל. בהתחלה תצליח נגיד בעשרים אחוז, אבל לאט לאט תראה שאתה מקבל מזה ישרות. אמר לי פעם אחד מגדולי הדור, שדיברתי איתו לפני שלושים וכמה שנים, הוא נכנס אליי ואמר לי: תדע לך, אם יעשו את זה, יגידו סברות ישרות מתוך הגמרא, במקום להגיד סברות כרס, סברות מתוך הגמרא, ילמדו מתוך אביי ורבא. זה מרגיל את הראש לחשוב. בשביל זה יש ראש ישיבה, ראש כולל ומגיד שיעור, שתראה אם צדקת או לא צדקת. גם אם לא צדקת, לא נורא, לאט לאט. שאלה שנייה: נגיד שהחלטת שיש מחלוקת בדין. למה, למה הם חולקים בדין? האם בגלל שלפי הפירוש נגיד של אביי, התירוץ של רבא לא מסתדר? ההלכה שלו לא מסתדרת, ולכן הוא לא סובר כמוהו, או שההלכה שלו יכולה להסתדר? אבל בגלל שהלשון של המשנה לא מַשְוַוה כמוהו, אין לו ברירה אלא רק לפרש פירוש חדש, שכתוצאה ממנו יש הלכה חדשה, אין ברירה. מה יהיה טוב, למה חלק בדין? האם בגלל שהסברה של האמורא השני לא הסתדרה לו, או שהסברא יכלה להתקבל, ורק בגלל דוחק בלשון שנראה לו בפירוש השני, הוא חייב להמציא. אין ברירה, כדי לתרץ את המשנה הוא חייב להמציא פירוש אחר וכן הלאה... יש עוד הרבה מה להגיד בדברים האלה, אבל זה פשוט מרגיל את בן-האדם איך לחשוב, וזה מועיל גם לאנשים חלשים ביותר.
הזכירו מקודם את ר' אברום, אני מקווה שמסתמא התכוונו לרב הראשי, הוא היה ידיד מובהק של אבי, יבדל לחיים טובים עוד מהישיבה, הם היו חברים טובים. אני זוכר שפעם הוא פגש את אבי, הרב כהנא פגש את אבי באיזו חתונה, ואבי סיפר לי שהייתה מוסיקה עד הרקיע השביעי, כך שהוא היה צריך לצעוק לאבא שלי, שבע פעמים הוא אמר לו: תדע לך שבישיבה שלנו משתמשים הרבה בספר של הבן שלך. יום אחד אני פוגש אותו בברית שם בישיבה, אחד מהתלמידים שלי דרך הספר עשה שם ברית, אז אמרו לר' אברום שזה אני, והוא אמר לי: אתה חיברת את ה"כרם יהושע"? כנראה שהייתה לך קצת רוח הקודש בשעה שחיברת את זה. הוא אמר לי את זה ביידיש, לא בעברית, אני מתרגם לכם. יש בזה הרבה יסודות, אבל אלה הם חלק מהיסודות החשובים.
אבל נסיים, אנחנו באנו לכאן בעיקר, בכדי לדבר לעילוי נשמת המנוח ר' יוסף בן רחל, שבאמת זכה לזכות גדולה. זכה לבנים למשפחה חשובה, את חלקם אני מכיר בנתיבות. גם את רבי דוד מולסון אני מכיר קצת בנתיבות. זו בכלל משפחה מיוחדת. אחרי ששמענו על טוהר מידותיו ועל אהבתו הגדולה לתורה ולומדיה זה לא פלא. בפרט שכאן זכו לעשות סיום.
אתם יודעים, אביי אומר, ממה עיקר העולם הבא שלו יהיה? שכשהוא רואה צורבא מרבנן שגומר מסכתא, הוא עצמו עושה יום טוב. אביי היה גדול הדור, אביי שהיה מקבל כל יום שישי שלום מישיבה של רקיע, בתענית כ"א, סוף עמ' ב'. רבא קיבל רק פעם אחת בשנה, בערב יום כיפור, ורבא גם היה לו קו טלפון ישיר לשמים. רבא חייג ושאל: למה אני מקבל רק פעם בשנה? ולמה אביי כל יום שישי? זה כבר עבר שם את העמוד, הגיע לכ"ב, עמ' א', שם כתוב, שענו לו בשמים: גם הזכות שלך גדולה, אתה מגן על כל העיר, אבל לאביי אתה לא מגיע. זה כדי שנדע אחד חלקי טריליון, מי זה היה אביי. בכל זאת אומֵר אביי: מהו עיקר העולם הבא שלי? כשאני רואה צורבא דרבנן שגומר מסכתא, אני עושה יום טוב דרבנן. תראו מה זה לגמור מסכתא. ובפרט לגמור את כל הש"ס, אתם יודעים מה זה? זו שמחה שאין כמוה. בזה אני מסיים בלי נדר. רבנו גרשון בבבא בתרא אומר דבר כזה, בדף קכ"א, עמ' ב', שם מצטטים ממסכת תענית, יש משנה: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה-עשר באב וכיום הכיפורים. מקשה הגמרא: חמישה-עשר באב, מה זה היום הזה שהוא מאפיל על שאר ימים טובים? אומרת הגמרא שישה תירוצים. התירוץ השישי הוא, שאז הפסיקו לכרות עצים למערכה. ובכן, בגלל שהפסיקו לכרות עצים למערכה, לכן זה יום טוב כזה שמאפיל על שאר ימים טובים? הרשב"ם מסביר מה שהסביר. אומר רבנו גרשון דבר מדהים: אתם יודעים מהו ה"יום טוב" שמאפיל על כל הימים טובים? בשעה שהכוהנים בעלי מומין כרתו עצים למערכה הם לא למדו תורה! עכשיו כשהם הפסיקו לכרות עצים, הם כבר יכולים להצטרף לכלל ישראל ללמוד תורה. אתם שומעים מהו היום טוב שמאפיל על כל הימים טובים? שכמה עשרות כוהנים, אפשר לחשוב ששני מיליון כוהנים כרתו עצים למערכה, והם היו חסרים ללימוד התורה של עם ישראל. סך-הכל עשרות בודדות, אבל תראו מזה כמה חסרה לכלל ישראל התורה של כמה עשרות. אם יש חוסר תורה ביהודי אחד, כמה זה מפריע לכולם.
קל וחומר מידה טובה מרובה, שחילקו כאן את הש"ס להרבה אנשים, ולמדו, כל אחד למד ממש, לא קרא ככה, אלא למד ממש ש"ס ומשניות, זה דבר גדול מאוד. יהי רצון באמת, שתהיה עליה גדולה לנשמתו של המנוח בזכות מעשיו הגדולים ותולדותיו החשובים שהשאיר. כל אלו שזכו לסיים את הש"ס יזכו באמת לסייעתא דשמיא.
אנחנו עכשיו ממש ארבעים ושש שעות! כלומר, עוד ארבעים ושש שעות ימלאו שלושת אלפים שלוש מאות ותשע-עשר שנה ליום של מתן תורה. באמת שנזכה כולנו בזכות לימוד התורה ל"אור חדש על ציון תאיר", שנזכה לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן ואמן.


^ 1 קהלת פרק ה', ט'.
^ 2 דברים פרק ד', מא.
^ 3 קהלת פרק ה', ט'.
^ 4 שמואל א', פרק ב', פס' לג.
^ 5 "וכבוד עשו לו במותו- מלמד, שהושיבו ישיבה על קברו" (בבא קמא, טז, ע"ב).
^ 6 משלי פרק ב, ו'.
^ 7 משלי פרק כג, ה'.
^ 8 בראשית פרק כד, נה.
^ 9 ויקרא פרק כה, כט.
^ 10 במדבר פרק ט', יט.
^ 11 עירובין- נד, ע"ב. ראה בדברי ר' רואי מרגלית לעיל.
^ 12 עוד ראה ע"כ- "השונה ואינו עמל- כאיש זורע ולא קוצר, הלומד תורה ושוכח- דומה לאשה היולדת וקוברת" (תוספתא- אהלות פט"ז ה"ח, וכן פרה פ"ד ה"ז). נתיבות עולם- נתיב התורה, תחילת פרק ה'. ועוד ראה ע"כ בדברי ה"בן איש חי" בספרו "בניהו".
^ 13 חבקוק פרק ב', יא.
^ 14 דברים פרק ח', יז.
^ 15 משלי יג, יא.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il