בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • נשא
לחץ להקדשת שיעור זה

אנכי ה' אלוקיך המעלך

עמדת לפני ה' אלוקיך ◆ וידוי פה ◆אמונת אומן ◆ ירידה צורך עליה ◆ 'שובו' או 'השיבנו' ◆ למעלה עלה.

undefined

י' סיון תשס"ז
11 דק' קריאה 41 דק' צפיה
עמדת לפני ה' אלוקיך!
אנחנו נכנסים לשבת זו מתוך אווירה של המשך ימי חג השבועות, ימי התשלומים של חג השבועות, מתוך אווירה של חג מתן תורה שממנו אנחנו ממשיכים אחר כך לימים הבאים. התורה מזהירה אותנו לזכור את ה'יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב' (דברים ד, י). איך אפשר לזכור דבר שלא נפגשנו איתו מעולם? אלא שבאמת כל נשמות ישראל מכל הדורות היו במעמד הר סיני. עמדנו שם בתחתית ההר, ראינו את ההר בוער באש עד לב השמיים, חושך ענן וערפל, ראינו את המעמד הגדול הזה, שגרם למורא גדול, לכולנו, לכל ישראל, שמענו את קול אלוקים מדבר מתוך האש. שמענו את הדברות. כששומעים את הדברות מריבונו של עולם, שומעים גם את המובן שלהם, מבינים את הטעמים שלהם, מבינים את התורה מיד, פשטה, דרשותיה, רמזיה וסודותיה. יודעים ומרגישים את כל השכר וכל העונש שיש על כל מצווה, ואת זה צריך לזכור. 'את כל הדברים האלו דבר ה' אלקינו אלינו בחורב לאמור' – את כל התורה כולה, עם פירושיה, לפרטיה. נפגשנו עם שיא ההשגה של התורה.
אבל זה היה רק לשעה. אחר כך, הדברים כביכול נעלמו ונבלעו בתוך הכוחות הרוחניים הפנימיים שלנו, בתוך הנשמה. כעת מוטל עלינו בכוחותינו אנו – השכל, הרגש, כל כוחות הנפש – להתקדם ולהגיע אל הגודל הזה שהראה לנו הקדוש ברוך הוא במעמד הר סיני. ה' הראה לנו לאן אנחנו צריכים ויכולים לשאוף, לאן אנחנו יכולים להגיע. עלינו מוטל לא רק לקבל את התורה במתנה – 'מתן תורה' – אלא לעבוד ולעמול ולהאיר אורה של תורה. זו היא מגמת התורה לעתיד לבוא, שאורה של תורה יופיע עלינו בכל גדלו, כמו במעמד הר סיני, מתוך העמל הגדול שאנחנו עמלים, עמלנו ונעמול במשך כל הדורות.
עם ישראל הולכים ומתקדמים בהופעת התורה. נכון שמבחינה מסויימת יש ירידת הדורות, אבל מבחינה עמוקה ופנימית יש עליית הדורות. את התחושות האלו צריך להמשיך מחג השבועות והלאה. החג הזה לא היה השיא שהגענו אליו ואנחנו עכשיו יכולים לנוח. להפך, חג השבועות הוא חג של התחדשות, תחילתו של מהלך יותר נישא ועמוק, שבנוי על כל מה שהתקדמנו עד החג הזה, יחד עם הדחיפה והעוצמות שקיבלנו בחג.

וידוי פה
פרשת נשא היא המשך של פרשת במדבר. למדנו על סדר הדגלים של עם ישראל, התחלנו את סדר התפקידים של בני לוי בדרך מהר סיני אל ארץ ישראל ולירושלים, ובפרשה שלנו אנחנו משלימים זאת. ובהמשך הפרשה יש הדרכות חשובות לקראת היציאה לדרך שקשורות למחנה. מאז שסודרו המחנות, ישנה הלכה שהמחנה יהיה קדוש, ולכן כל טמא צריך לצאת מהמחנה.
גם מצוות הווידוי מופיעה בפרשה שלנו: "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם". דרך התשובה והתיקון היא להתוודות על החטא (ה, ו-ז). הרמב"ם אפילו מונה (בתחילת הלכות תשובה) את מצוות הווידוי כמצווה העיקרית של התשובה: 'כשיעשה תשובה וישוב מחטאו - חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא'. בשבת תשובה הארכנו בדברים האלו, ואמרנו שכוח הדיבור הוא עצם האדם. ההבל, שהוא השורש של הדיבור, הוא בעצם הנשימה שהאדם נושם, שורש קיומו של האדם. ההבל דומה לביטוי האות 'ה' שהאדם מוציא מפיו. האות 'ה' היא האות האחרונה בשם הוי"ה, שמבטאת את ההופעה והגילוי של שם ה' בעולם. כשהאדם חוטא הוא ממעט את ההופעה האלוקית, הוא מרחיק את עצמו מהמקור שלו, מריבונו של עולם. ההבל הזה, הה' הזו, הנשמה שבתוך האדם מתנתקת ממקורה ומשורשה. לכן כשאדם שב בתשובה, הוא קודם-כל מחזיר את הכוח הפנימי שלו, את הנשמה שלו, אל שורשה. הנשמה, הנשימה, ההבל, ה'ה' - הוא מחזיר אותה לשם הוי"ה שיהיה השם שלם. כל זה מרמז לנו הזוהר הקדוש.
עוד לפני שאנחנו יוצאים לדרך מהר סיני אל ארץ ישראל, מלמדת אותנו התורה יסוד. בדרך יש סכנות, ועלולות להיות גם נפילות. האדם עלול להתדרדר לנפילות רוחניות, כי הוא בעל גוף, מגושם ומוגבל. לכן האדם צריך לדעת שיש דרך לתקן, ולא לפחד מהנפילות, לא לפחד מהדרך. יש מהמורות, מכשולים פיזיים ורוחניים, ויכול להיות שתהיינה נפילות - אבל יש דרך של תשובה. כמובן שזה לא אומר שמותר ליפול בגלל שיש דרך של תשובה, אבל צריך לא לפחד מהנפילות כי יש דרכי תיקון. הקב"ה רוצה בתשובה, והוא נתן לנו דרך להתוודות על החטא.

אמונת אומן
בהמשך הפרשה מופיעה פרשת סוטה: 'אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל' (ה, יב). יש בפסוק מעילה כפולה, 'וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל', משום שהסוטה מועלת גם בבעלה וגם בריבונו של עולם. הסוטה הורסת ושוברת את האמון, והאמון הוא הבסיס והיסוד לכול. האמון המשפחתי הוא הבסיס לחיי המשפחה, וגם העולם כולו אינו יכול להתקיים בלי שיהיה בו אמון הדדי. אם יש חשד, אם אדם לא יכול לסמוך על חברו, אדם לא יכול להעסיק פועלים כי הוא לא נותן בהם אמון שיעשו את העבודה, והפועלים לא יעבדו אם אין להם אמון בבעל הבית שישלם להם על עבודתם, כאשר אנשים קובעים להיפגש יחד - הם נותנים אמון אחד בשני שבאמת שניהם יבואו. כל הקשר בין הבריות בנוי על אמון. אין קיום למציאות ציבורית, חברתית או משפחתית בלי אמון. זו המעילה הראשונה שהסוטה מועלת – פוגמת באמון החברתי, המשפחתי שנתן בה בעלה.
בנוסף, אין קיום לעולם בלי האמונה בריבונו של עולם. גם האמונה היא מלשון אמון. כמו שיש אמון בתוך העולם בין איש לרעהו, כך צריך אמון בין בורא העולם לברואיו. הרב מדבר על זה בצורה מיוחדת מאוד בספר אורות (ישראל ותחייתו, כו). יכול להיות שלא במקרה הפסקה הזו סודרה בפרק כו, שהוא גימטרייה של שם הוי"ה. הרב מדבר בפרק הזה על יסוד הקיום של העולם, ההשתלשלות של העולם דרך שם ה' אלקי ישראל:
האמון המשפחתי הוא תולדה והמשכה קווית מאותה האמונה הגדולה, השרויה בעומק האהבה, הפועלת ברוח חיים, בשכל עליון ומפואר, בסדר והתאמה בכללות המון היצורים והעולמים כולם.
הרב אומר לנו שהאמון המשפחתי הוא המשך של האמון הכללי. משפחה היא תא קטן בתוך המציאות הכללית. המציאות כולה מחוברת על ידי 'האמונה הגדולה, שהיא שרויה בעומק האהבה', זהו החיבור שמחבר את כל המון היצורים והעולמים. והאמונה והאהבה הן לא סתם רגשות, אלא פעולה של 'רוח חיים בשכל עליון ומפואר בסדר והתאמה' של כל 'היצורים והעולמים כולם'. הרי צריך להיות תיאום בין הבריות. אי אפשר לנסוע בלי סדר בכביש: הנוסע צריך להישאר בצד ימין, לעצור ברמזור, לתת זכות קדימה. צריך סדר, התאמה. יש אדם שתפקידו הוא 'מתאם פעולות השטחים', יש 'מתאמים חשמליים' שמתאימים מכשירים מיוחדים אל השקע, כל דבר וכל פרט צריך להתחבר על ידי התאמה, ובלי ההתאמה הזו שום דבר לא יכול להתקיים בעולם. התיאום הוא האמון בתחום הטכני של המציאות. ובצד הרוחני, כשאנחנו מגדירים את האמון שבין הבריות - זו האמונה. סדר זרעים נקרא 'אמונת', משום שהזורע 'מאמין בחי העולמים וזורע'.

המעילה המשפחתית היא מעילה המהרסת את האושיות המעמידות את היצירה וכחותיה בעולם הכללי.
אם יש מעילה במשפחה, זה הורס כל כך כי השורש של כל האמון הוא האמון בין בני זוג. אם אין אמון בתוך בני בית, וודאי שלא יהיה אמון בחוץ. כעת הרב עובר לבאר על ידי רעיון פנימי עמוק את עניין הבדיקה במי הסוטה:

האותיות המבטאות את שם ד' אלהי ישראל, כוללות בקרבן את כל חיי העולמים, עם מקוריותם ושרשם העליון, עם סדרם והרמוניותם, כוללות בקרבן את כל האמון היסודי, שהתוכן התיאורי והמעשי של משפחת האדם המשוכללה נובע מהם.
האותיות מרמזות על כל ההופעה של העולם, כל סדר ההופעה של המציאות מראשיתה וממקורה, ועד השתלשלותה והופעתה בתוך המציאות.

בלכתם בדרך ישרה, בהיות החיים מבונים כהוגן בתיקון ונמשכים בפנימיותם ברגשי האמון האידיאליים, המשוטטים בכל המון הבריאה ממעל ומתחת - הרי הם מפכים מעיינות של ברכה, של אושר, ושל הופעות נשמתיות עדינות לכל.
כשיש אמון בריא בתוך התא המשפחתי הקטן, ובמשפחת האדם הכללי, משפחה שחיה חיים של אמון, חיים בריאים - יש לזה תולדות של נשמות עדינות, וגם השפע האלוקי מופיע אצלם בסדר מתוקן. אבל, חס וחלילה, אם האמון נשבר, אם יש מעילה:

בשיבורם, בעכירתם, במרידת הסדר האידיאלי שלהם, הרי הם יסוד ההרוס: ההרוס העולמי, ההרוס האורגני, ההרוס המשפחתי, ההרוס הנשמתי, עכירת החיים ומארתם. בדיקת מי סוטה, ממקור החיים העליונים היא לקוחה, מכל אשרה וברכתה של תורה אשר 'דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבֹתֶיהָ שָׁלוֹם' (משלי ג, יז).
הרב מלמד אותנו מתוך הפרשה את החומרה הנוראה שיש במעילה המשפחתית. חז"ל אומרים לנו שמי הסוטה בודקים לא רק את האישה גם את הבעל. גם הוא צריך להיות אמין, ולא צריך רק לתבוע ממנה את הישרות והאמת. האמון חייב להיות הדדי. יסוד כל החיים הוא האמון. בהמשך הרב מתאר את חיפוש האמון הכללי בעולם, ומסיים בפסוקים 'וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'' (הושע ב, כא-כב).
האמונה היא הכוח המתאם בין ריבונו של עולם ובין העולם, ולכן היא יסוד קיומו של העולם, משום שאם העולם לא מחובר אל מקורו - אין קיום לעולם. וזה עניין שצריך לעבוד עליו - על אמינות, הגינות וישרות. שהמילה שלי תהיה מילה, שיהיה אפשר לסמוך עלי, לשדר אמון, להאמין באחרים וליצור אמון. ובני זוג, כמובן, הם צריכים לכרות ברית ביניהם כאשר הם מתחתנים, שהם נאמנים זה לזו נאמנות מוחלטת ללא שום סטייה. כמובן שלא סטייה בפועל, גם לא סטייה ברוח ובמחשבה ובהרגשה, להיות מחוברים. זה מה שאנחנו יכולים ללמוד מהפרשה הזו.

ירידה צורך עליה
דבר נוסף שאנחנו לומדים מפרשת סוטה הוא שגם אם יש משבר, אם הוא לא הגיע למצב קריטי שכבר אין לו תיקון - הוא יכול להתהפך לטובה. התורה אומרת לנו שאם האישה שמעלה בבעלה באמת לא חטאה, היא זוכה בהריון בעקבות שתית המים. היום נשאלתי, הרי היא עשתה מעשה שהוא ודאי לא בסדר, בעלה אמר לה לא להסתר עם פלוני, קינא לה והזהיר אותה, והיא בכל זאת הלכה ונסתרה. אנחנו לא יודעים אם היא ממש חטאה, אך היא ודאי לא התנהגה בצניעות. באים המים המרים המאררים ובודקים: אם היא נכשלה - היא נענשת על זה, ואם לא – 'וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע' (ה, כח), ואפילו אומרים לנו חז"ל שאם לא היתה יולדת עד עכשיו - תלד, ואם היתה יולדת ילדים מכוערים - עכשיו תלד ילדים יפים. למה מגיע לה? בגלל שהיא נסתרה עם גבר זר מגיעות לה עכשיו זכויות?!
התורה מלמדת אותנו שמנפילות אפשר לבנות בניינים. כמובן לכתחילה אסור ליפול, ואם היה משבר ועכשיו הוא תוקן - נקשר כאן קשר חדש של אמון, קשר חזק יותר. כמו שראינו קודם בפרשה, יש תשובה. התשובה יכולה לרומם את האדם למקום גבוה יותר מהמקום שהיה בו קודם לכן, וכך כל מה שעוברת המשפחה גורם שהאמון המשפחתי מתברר וחוזר ביתר שאת.

'שובו' או 'השיבנו'
אחרי פרשת הסוטה מגיעים דיני הנזיר: 'הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין' (סוטה ב), ואחריהם ברכת כהנים, ואנחנו ממשיכים הלאה בפרשה: 'וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן' (ז, א). זו כבר הפעם השלישית שהתורה מתארת לנו את היום הזה. פעם אחת בסוף חומש שמות, 'וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן' (מ, לה). פעם שניה בפרשת שמיני, אחר שבעת ימי המילואים, שם התורה מספרת לנו על הקרבנות. והפעם השלישית היא כאן בפרשת נשא, 'וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן'.
המדרש (במדבר רבה יב, א) מספר לנו, שבשעה שמשה גמר להקים את המשכן, הוא התבונן האם בהקמת המשכן נסלח לישראל על כל חטאם, ועכשיו תהיה אהבה גמורה בין ישראל לאביהם שבשמיים. המדרש מדייק את זה מפסוקים בתהילים (פרק פה):
'וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן', זה הוא שכתוב: 'אֶשְׁמְעָה מַה יְדַבֵּר הָאֵל ה'' (תהילים פה): אתה מוצא בשעה שעשו ישראל אותו מעשה (חטא העגל), וכעס עליהם הקב"ה, שנאמר: 'רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם' (דברים ט, יג-יד), מיד עלה משה וביקש רחמים עליהם שיתרצה להם, שנאמר: 'וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו' (שמות לב, יא), ונתרצה להם הקב"ה, שנאמר: 'וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה' (שם, יד). אף על פי כן, היה בלבו עליהם, כמו שכתוב: 'וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם' (שם, לד). כיוון שנעשה המשכן, אמר ר' יהודה ברבי סימון: עמד משה והרכין ראשו במשכן. אמר משה: כלום יש בלבו של הקב"ה על ישראל? וזה הוא שכתוב 'אֶשְׁמְעָה מַה יְדַבֵּר הָאֵל ה'', שעד עכשיו הוא עומד בכעסו נגדם, והוא בקושי עמהם, או הוא מתרצה להם והוא נוהג במידת רחמים עמהם?
משה הולך, ומרכין את ראשו להקשיב במשכן, אולי הוא ישמע שם שהקב"ה מוחל לישראל מחילה גמורה. שם 'אל' זה לשון של חוזק, של דין. ומשה אומר 'אשמעה מה ידבר האל ה'', האם הוא עדיין במידת הדין.
מיד פייסו הקב"ה, שאין בלבו על ישראל כלום, דכתיב: 'וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו' (שם לד, ו), שהעביר זעמו מהם ועבר על פשעיהם... אמר ר' יהודה ברבי סימון: אותה שעה שמע משה קול נאה, קול משובח. ומה שמע? 'ה' כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ וְאֶל חֲסִידָיו וְאַל יָשׁוּבוּ לְכִסְלָה' (תהילים שם).
הקב"ה דיבר אליו בקול נעים, אין כבר קפידא.
אמר ר' ברכיה הכהן בשם ר' יהודה ב"ר סימון: אמר הקדוש ברוך הוא למשה: לשעבר הייתה איבה ביני לבין בני, שנאה ביני ובין בני, תחרות ביני ובין בני. אבל עכשיו שנעשה המשכן - אהבה ביני ובין בני, שלום ביני ובין בני! וזהו 'כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ' - אלו ישראל, על שעשו המשכן 'וְאֶל חֲסִידָיו' - זה שבט לוי. ומנין אתה אומר שבמשכן הכתוב מדבר? שכן כתוב שם 'אַךְ קָרוֹב לִירֵאָיו יִשְׁעוֹ לִשְׁכֹּן כָּבוֹד בְּאַרְצֵנוּ', אימתי הייתה שלום לישראל? בזמן ששכן כבוד הקדוש ברוך הוא במשכן, כמה שנאמר: 'וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן'.
ביום הקמת המשכן משה רוצה לשמוע שיש שלום בין ה' ובין עם ישראל. מסופר על ה'אוהב ישראל' מאפטא, שהיה גדול האדמו"רים בתקופתו, שכאשר התחתן הנכד שלו נאספו המוני רבנים לחתונה, זו הייתה חתונה מפורסמת מאוד בעולם החסידות. ישבו בחתונה רבים-רבים, והרב דרש. וכך הוא אמר: יש ויכוח בין הקב"ה ובין ישראל. הקב"ה אומר לישראל 'שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם' (מלאכי ג, ז), אם אתם תשובו ראשונים - אני גם אשוב. ואילו ישראל אומרים 'הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה' (איכה ה, כא), תשיב אתה אותנו - ואז גם אנחנו נשוב בתשובה. מי צודק? מי צריך להתחיל את הפיוס? אמר הרב'ה מאפטא, 'אני חושב שישראל צודקים. הרי ישראל נמצאים בין העמים, סובלים סבל רב, קשיים נוראים, איך אפשר לדרוש מהם בתוך הקשיים האלה להיות היוזמים והמתקרבים? ריבונו של עולם צריך להיות המתחיל. וגם דוד המלך כך אומר, באותו פרק בתהלים – 'הֲלֹא אַתָּה תָּשׁוּב, תְּחַיֵּנוּ, וְעַמְּךָ יִשְׂמְחוּ בָךְ. הַרְאֵנוּ ה' חַסְדֶּךָ וְיֶשְׁעֲךָ תִּתֶּן לָנוּ'. 'אתה תשוב' - תחייה אותנו, תתן לנו פרנסה וחיים, ואז – 'וְעַמְּךָ יִשְׂמְחוּ בָךְ'. וריבונו של עולם, מה הוא חושב? ממשיך הרב'ה את הפסוק: 'אֶשְׁמְעָה מַה יְדַבֵּר הָאֵל'. ואכן, הוריד הרב'ה מאפטא את ראשו אל השולחן והקשיב, וכולם ראו שהוא שומע, ולאחר זמן מה הרב'ה אמר - אני שומע את הפסוק: 'ה' כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ וְאֶל חֲסִידָיו וְאַל יָשׁוּבוּ לְכִסְלָה'. ה' אומר לנו, אני מתפייס אתכם, אני אעשה את השלום, אבל רק תבטיחו שלא תשובו לכסלה.
הסיפור הזה על הרב'ה מאפטא, הוא ממש מה שהמדרש מספר לנו על משה רבינו. הרב מאפטא המשיך את משה רבנו, ואותו הסיפור גם אנחנו יכולים להמשיך. הרי אנחנו יכולים להקשיב עוד יותר טוב מהרב'ה. לרב'ה היה רק את השולחן בחוץ לארץ, ואנחנו בארץ ישראל כבר יכולים להגיע ממש עד לכותל. משה רבינו היה על יד המשכן, שם אפשר לשמוע מה ריבונו של עולם מדבר. ואנחנו אמנם עוד לא יכולים להיכנס להר הבית, אבל על יד הר הבית, ליד מקום המקדש, אנחנו יכולים להקשיב ולשמוע. שם השכינה שורה. ובאמת ריבונו של עולם מדבר אלינו שלום. הוא מיטיב איתנו, ומביא אותנו לארצנו, הוא כבר הביא אותנו קרוב מאוד אל הר הבית, ואנחנו גם שולטים באופן כללי בבית המקדש. נכון שעדיין איננו יכולים להיכנס, לא נטהרנו מהטומאות כדי שנוכל להיכנס למקום הקודש, ובעזרת ה' עוד נזכה לזה, אבל אנחנו כבר שומעים שה' מדבר טוב על ישראל.

למעלה עלה
המשכן הוא המקום שבו השכינה שורה בישראל. זו מדרגה חדשה שישראל מגיעים אליה אחרי יציאת מצרים ומתן תורה. מתן תורה היה הופעה חד פעמית שריבונו של עולם הופיע אלינו, והנה הקב"ה אומר 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם' (שמות כה, ח), כלומר שהשכינה תהיה שורה באופן קבוע בישראל. הבחינה הזו של 'ועשו לי מקדש', מופיעה גם בכל אחד ואחד באופן פרטי. המשכן הוא מקום מסויים שהשכינה הכלל-ישראלית מופיעה בו, וגם כל אחד ואחד צריך לבנות בעצמו בחינה מסויימת של משכן לקב"ה, משכן לשכינה, וזהו גם התנאי להשראת השכינה בישראל. וכל אדם צריך לדעת שאת המשכן אנחנו בונים תמיד. אל יאמר אדם לעצמו שהוא כבר בנה את עצמו, הגיע לבניין הרוחני ולמדרגה שהוא יכול לעמוד בה. תמיד להמשיך להתקדם ולהוסיף. על הפסוק 'וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן', אומר המדרש (במדבר רבה יב, ז):
'וי היה'. אמר ר' אבין: כביכול הקב"ה אמר וי. משל למה הדבר דומה? למלך שהיתה לו מטרונה רוטננית (רוטנת כל הזמן). אמר לה המלך: תעשי לי פורפורא (לבוש מלכות). כל זמן שהיתה עסוקה באותה פורפורא לא היתה מרננת. אחרי ימים, גמרה את הפורפורא ונתנה לכובס ועשאה, והביאה למלך. כיון שראה אותה המלך, התחיל צווח 'וי' (עכשיו תתחיל לרטון מחדש).
כך אתה מוצא, שהיו ישראל מרננים בכל שעה, כמו שכתוב: 'וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה' (שמות טו, כד), וכן 'אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה'' (במדבר יז, ו). תבע הקב"ה שיעשו לו מקדש, כמו שכתוב 'וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ', אתה מוצא כל הימים שהיו עסוקים במלאכת המשכן לא היו מרננים. כיוון שגמרו מלאכת המשכן, התחיל הקב"ה צווח 'וי', שלא יחזרו וירננו כשם שהיו מרננים.
המדרש רוצה לומר לנו, שדווקא כשמגיעים לשיא מסויים - יש סכנה של נפילה. בדומה לזה, בכל מקום שנאמר 'וישב', זהו סימן שתהיה צרה. כי המחשבה שאין מה להתקדם, שאפשר לשבת, גורמת שמתחילים לרדת. אם לא עולים – יורדים. נגמרה עבודת המשכן, הגענו לשיא השיאים - יש סכנה של ירידה. כך היה לנו במשך כל הדורות: עלינו ועלינו עד שהגענו לימי דוד ושלמה, נבנה בית המקדש, הגענו לשיא – ואז התחיל תהליך של ירידה והתדרדרות, עד החורבן. כי אין כזה דבר להגיע לשיא. תמיד יש עוד מדרגה יותר גבוהה, עוד שלב, תמיד אפשר לעלות, אף פעם לא לעצור. אם מגיעים לתחושה שהשלמנו את תפקידנו, מתחילות נפילות וצרות. המדרש אומר שכביכול ריבונו של עולם חושש מפני המצב הזה, מהתחושה שישראל יחשבו שאין כבר מה לעשות.
אני רוצה לומר את הדברים הללו גם בהקשר של הימים הללו. הגענו לשבועות, שהוא שיא מסויים, אחרי שהתרוממנו מפסח, דרך כל ימי הספירה, עד השיא של מתן תורה. צריך להמשיך את השיא הזה אל הימים הבאים, בעזרת ה'.
כמה סוגיות חשובות למדנו בפרשה הזו: פרשת התשובה, פרשת השראת השכינה בישראל. ענייננו הוא להשרות את השכינה בתוכנו, שכל אחד ואחד יהיה משכן לשכינה, משכן לריבונו של עולם. והמשכן צריך להיות נקי מכל לכלוך. המחנה צריך להיות טהור, וגם את זה לומדים מהפרשה שלנו, כי רק כך השכינה יכולה לשכון. יהי רצון שנזכה לזה, להיות משכן להשראת השכינה.
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il