ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

גירוש ספרד ;">

דף הבית ספריה אמונה בינה לעתים כרך ב' Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר


גירוש ספרד

כרך ב' שיעור י"ט



נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
יהודה בן הדסה הינדה מלכה

הרקונקיסטה
מתחילת המאה השמינית ועד לסוף המאה החמש-עשרה היתה אדמת ספרד זירה למלחמות בין נוצרים למוסלמים. הנוצרים ניסו להחזיר אליהם את ספרד. הים התיכון שהבדיל בין אירופה הנוצרית ובין הקיסרות המוסלמית היה גבול טבעי רב עוצמה. כך גם בגבול בין מזרח ומערב: רכסי הרים, נהרות, מדבריות וערבות שבאסיה התיכונה ושל הרי אורל וקווקז הבדילו בין הנצרות באירופה לבין התחום המוסלמי באסיה. ספרד היתה קרובה ונגישה, מפני שהקצה הדרומי שלה סמוך מאד לחופה של אפריקה הצפונית (מרוקו) ורק מיצר גיברלטר מבדיל ביניהם. ספרד היתה היחידה שנכבשה על ידי המוסלמים בתוך אירופה 1 . את הגבול בין צרפת לספרד תוחמים הרים גבוהים, הרי הפירנאים, ופחות או יותר על גבול המכשול הטבעי הזה נעצר הכיבוש המוסלמי הערבי. מסעי הצלב היו הנסיון המאסיבי של העולם הנוצרי להחזיר לעצמו את הנחלות הקודמות במזרח התיכון. למעשה, מסעי הצלב לא מתחילים בתאריך ההיסטורי המקובל - ד'תתנ"ט, 1099, אלא מן המאבק על ספרד. שם התחולל מפגש אלים בין שתי הדתות והתרבויות שיצאו מן היהדות - הנצרות והאיסלם - והפך להתנגשות נמשכת ובלתי פוסקת ותסיסה מתמדת שנבעה מעירוב בין האוכלוסיה המקורית הנוצרית לבין גלי הכובשים והמתיישבים החדשים המוסלמים. בתחילה נעשו נסיונות להעביר את הנוצרים לאיסלם ולאחר מכן לנצר את המוסלמים.



הרקונקיסטה

בשנים: 1120
1170
1400

















שליטה נוצרית

שליטה מוסלמית

מקור: World History at KMLA by Alexander Ganse, URL

בסוף האלף הראשון לספירה הנוצרית השתרע העולם המוסלמי בעיקרו מן העבר הדרומי של הים התיכון דרך אסיה התיכונית ועד להודו. העולם הנוצרי השתרע מן העבר הצפוני של הים התיכון, לכל אירופה המערבית והמזרחית. שתי התרבויות בשלו להתמודדות כוללת אחת כנגד השניה. העולם הנוצרי הכריז על מסע צלב כנגד העולם המוסלמי, כאשר המטרה הראשית היתה להשיב את ארץ הקודש ואת המקומות הקדושים לידי הנוצרים. המלחמה התחוללה במרחב עצום. אחת הזירות בה הנצרות הצליחה היתה ספרד, שהמאבק על השבתה לידי הנוצרים - הרקונקיסטה (מלחמת הכיבוש מחדש) - נפתח מיד אחרי הניצחון המוסלמי.

בשלב הראשון, התפתחותה העיקרית של הקהילה היהודית היתה בספרד המוסלמית. קהילות יהודיות היו בספרד כל זמן היותה במלחמה וכיבוש. במשך מאות השנים מן המאה העשירית ועד סוף המאה החמש-עשרה (גירוש ספרד) נכבשו לאיטן קהילות יהודיות שלימות בידי הנוצרים ומצאו את עצמן בתוך עולם חדש ולא מוכר. גם אותם יהודים שחיו בתחום הנוצרי של ספרד, בין אם נכבשו ברקונקיסטה ובין אם נמלטו אליו מפני גזירות המוסלמים, תרמו תרומה גדולה מאד לתרבות בספרד.

האינקויזיציה

בו בזמן שהתרבות המוסלמית, מן הכיבוש האיסלמי הראשוני במאה השביעית, הלכה והתעשרה, קנאותה התמתנה והיא הטמיעה בתוכה זרמים פילוסופיים דתיים שרווחו באותם עמים קדומים שנכבשו - הפרסים, המצרים, ההודים, עמי אסיה התיכונה וכו'. התרבות המוסלמית הטמיעה לתוכה את המורשת ההלניסטית-רומית, שמרכזיה החשובים היו בסוריה, ארץ ישראל, מצרים וצפון אפריקה. ליהודים, שממילא היו תושבים קדומים יותר מן המוסלמים בארצות הללו - שלטו בשפות הקדומות והשתלמו בתרבות ההלניסטית-רומית - ניתנה אפשרות להשתלב במדינה החדשה ולתרום את תרומתם בחכמה, במדע ובאמנות.

לעומת זאת, מצבה של התרבות הנוצרית היה אחר לגמרי. איפיינה אותה עוצמה דתית קנאית, שרק בעוד מאות שנים תתחלף במתינות מסויימת ועושר של זרמים. למעשה, הנצרות אף פעם לא הגיעה לאותה מידה של מתינות אליה הגיע העולם המוסלמי בתקופה הנדונה. התרבות הנוצרית-קתולית קראה למלחמה נגד המוסלמים ושאר כופרים. הקריאה למלחמה יצאה נגד כל מי שאינו נוצרי. המלחמה כללה כיבושים במזרח אירופה נגד שבטים סלווים, שלא היו נוצרים או שהיו נוצרים לא קתוליים, משום שקיבלו על עצמם את הנצרות היוונית-אורתודוכסית. היו מלחמות דת בתוך תוכה של אירופה המערבית נגד כתות שונות שנקראו כופרות על פי הנצרות הקתולית. המלחמה היתה אכזרית וקשה מאד. בתקופה זו נוסד אחד המוסדות האימתניים ביותר בתולדות אירופה, האינקויזיציה (החקירה) - בית הדין הכנסייתי שדן בעבירות דתיות. האינקויזיציה נוצרה כדי להלחם בכפירה מכל הסוגים - מכשפים ומכשפות, כופרים ובעלי דעות שונות. האינקויזיציה פעלה ברחבי אירופה. במאה הארבע-עשרה, לקראת כיבושה הסופי של ספרד על ידי הנוצרים, כאשר הם הרגישו עצמם חזקים דיים, הגיעה האינקויזיציה גם לשם. אמנם, המלחמה טרם תמה ועדיין היה צריך להכריע את המוסלמים, אך באה שעתה של הכנסיה להשליט סדר דתי בספרד.

הנפגעים הראשונים היו היהודים. כמה סיבות לדבר:
א. היהודים נחשדו בכך שהם עוזרים לאויבים המוסלמים. היתה בכך מידת סבירות גבוהה, מפני שבמדינות המוסלמיות בספרד היה נח ליהודים יותר מאשר במדינות הנוצריות. אמנם, היה זה חשד שווא בדרך כלל, מפני שהעקרון הבסיסי שקיים בהלכה לדרוש בשלומה של מלכות ולהיות נאמנים למלך, חל בכל המדינות, לכן, היו היהודים נאמנים למדינה הנוכרית שבתוכה חיו, ולא השתתפו בכל מיני קנוניות נגד השלטון או המדינה. מכיוון שבדרך כלל לא חייבו אותם להשתתף במלחמה עצמה, לא נוצרה הבעיה שיהודי מן העבר האחד ילחם ביהודי מן העבר השני (מלבד מקרים בודדים כאשר היהודים היו שרי מלחמה שעזרו לשליט). ובכל זאת הם נחשדו.

ב. היהודים נחשדו כמפיצי הכפירה בהיותם בולטים בהשכלתם, ידענותם ועיסוקם במקצועות הדורשים חכמה ופיקחות. התבלטותם זו גרמה לחוגים הכנסייתיים לחשוד בהשפעתם הגדולה מדי על הנוצרים מן המעמדות הגבוהים שאיתם היו בקשר ואף על העם הפשוט. יתכן, שאף היתה בכך קנאה של הכמרים ביכולתם האינטלקטואלית של היהודים וברהיטות הסברתם.

ג. חמדת העושר. השליטים הנוצריים, המלכים וראשי הכנסיה, חמדו את עושרם של היהודים. כל עושרם של היהודים הושג בעמל כפיים ובכשרון אדיר. השליטים הנוצריים היו "רעבים" לממון. אמנם, זה עתה הם כבשו את האדמות, וקיבלו את שלל המוסלמים שהובסו, אך הם רצו גם את ממון היהודים.

תופעה מופלאה היא שחכמי ישראל, שהיו גם מנהיגי הקהילות והיו צריכים להשקיע מאמצים אדירים להשרדות קהילתית, פשוטו כמשמעו, שפעמים רבות חוו על בשרם את הרדיפות, אם היה זה שוד, מכות, פגיעה במשפחתם או הצורך לברוח ממקום למקום ולאבד את כל רכושם ומעמדם - הם היו גם אלה שחיברו חיבורים חשובים, שלא היו נכבדים רק לדורם ובאופן יחסי לצרותיהם, אלא עומדים עד היום הזה בשורה הראשונה של חיבורי ההגות, ההלכה והמשפט ונחשבים למצויינים הן בין ספרי חכמי ישראל והן בין ספרי חכמי האומות. זו תופעה מופלאה.

המתנצרים החדשים
בתקופה זו מתרחשת תופעה, שוודאי אינה יחידה בתולדות העם היהודי, אך היא הראשונה שתועדה היטב - תופעת ההתנצרות וההתבוללות. משפחות יהודיות חשובות, עשירות ובעלות מעמד, מתנצרות בלחץ הזמן ובלחץ הכנסיה על ידי רדיפות, כאשר למעשה שום דרך אחרת להנצל לא היתה פתוחה לפניהם. קשה היה להצביע על פתח מילוט בו אפשר היה לחיות בכבוד כיהודי. צריך לומר כאן, עם כל הכאב, שכפי הנראה, לאחר שהחליטו אותם יהודים להתנצר רבים מהם היו שלמים עם החלטתם. הם רצו להיות נוצרים. הם התכוונו לכך. אולי קיוו שעם כל חכמתם, גדולתם, נסיונם ועשירותם, הם יתקבלו בברכה ובזרועות פתוחות בחברה הנוצרית. אך לא כך קרה. זו תופעה כללית שאינה שייכת רק לספרד. התבוללות המונית לא מתקבלת בעין יפה בחברה הנוכרית שלתוכה רוצים להתבולל. נוצר מעמד חדש - "הנוצרים החדשים", זה היה הכינוי הנאה. אך היה גם כינוי אחר "מרנוס", שמשמעותו בספרדית של אז - חזירים. על פי החוק היהודים הללו זכו במלא הזכויות כמו הנוצרים הרגילים. המלכים היו מוכנים להשאיר אותם במעמדם ובמשרותיהם. אך דווקא עם הגל הגדול של המתנצרים החדשים נפתחה התקופה השחורה של האינקויזיציה. בדרך כלל, ליהודים היה מעמד נפרד, ועל כן בית הדין הכנסייתי לא התייחס אליהם יותר מדי. אולם, לעיתים, כאשר היהודי נחשד בכישוף או כאשר הוא נחשד בהדחה לטובת היהדות, התערב בית הדין באירוע. לא כן הנוצרים החדשים שנחשדו באורח חיים כפול. ושוב, מלכתחילה לא התכוונו אותם יהודים לנהל אורח חיים כפול, ולהיות נוצרים מבחוץ ויהודים בביתם. נוצרו שכונות של המתנצרים החדשים והנוכרים הרגילים לא רצו לבוא במגע עימם. חשדו בהם, לא הבינו אותם, סלדו מהם. מצד אחד ניסו לנצר אותם, אך מצד שני העם, המושלים והכנסיה עצמה ראו בהם אנשים שבגדו בעמם. על כן הם עוררו חשד תמידי, כי מי שבגד פעם אחת בעמו יכול לבגוד עוד פעמים רבות.

כאן נפתחת הרדיפה הגדולה. בשנת 1482 מתמנה לאינקויזיטור נזיר, ששמו היה למשל ולשנינה, גם אצל היהודים וגם אצל הנוכרים. שמו היה תומס טורקוומדה 2 . הוא פתח בציד יהודים מתנצרים. תוך זמן קצר יחסית כל ספרד הנוצרית, ובמיוחד עירו, טולדו, להטה מן האוטו-דה-פה 3 - שריפת הנוצרים החדשים. העונש הכנסייתי המקובל על כפירה היה שריפה. הטעם לעונש השריפה, דווקא, היה מפני שלכנסיה אסור לשפוך דם. עונש מוות על ידי סייף הוא אסור מפני ששפיכת דם היא מעשה אכזרי. המוות "ההומני" ביותר שמצאה הכנסיה בו לא נשפך דם, הוא מוות בשריפה. כמובן ששרפו אנשים חיים ולא גופות. ההוצאה לפועל נמסרה לשלטון המלוכני והתקיימה בכיכר העיר לעיני אנשי העיר, כמו בשאר המיתות. המיתות האזרחיות היו בסייף או בתליה ולעיתים הן היו מגוונות יותר כיד דמיונו של השליט ותלייניו: קריעת אנשים לגזרים על ידי סוסים או קשירת האדם לשני עצים שנמתחו ולאחר מכן שוחררו וכו' וכו'. היו סוגים רבים של מיתות משונות. אנשים רבים באו לכיכר העיר לחזות ולהתענג על מותם של הכופרים או של הפושעים. הדבר היה מקובל מאד עד לא מזמן, ובמקומות מסויימים זה מקובל גם היום.

בשפה היהודית נקראו הנוצרים החדשים "אנוסים", מכיוון שסוף סוף הם לא בחרו להיות נוצרים. הם חשבו שכדי להציל את חייהם הם חייבים להתנצר. אמנם, לאחר שרובם הגדול הבין שההתנצרות לא תשא פרי, וממילא לא יתקבלו לחברה הנוצרית, הם חזרו בחשאי ליהדותם. צריך לציין, שאחדים אכן נקלטו טוב למדי בחברת הנוצרים. למשל, ישנה השערה מבוססת שאותו אינקויזיטור גדול, הנזיר הדומיניקני, טורקוומדה, היה יהודי שהתנצר. תופעה זו חזרה על עצמה מפעם לפעם. גם הנזיר שהתווכח עם הרמב"ן, לפני זמנו של טורקוומדה, הנזיר פבלו כריסטיאני, גם הוא היה מומר יהודי שרצה להביא צרה על עמו. דברים אלו קרו לא פעם. כאשר הנביא אמר "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו" הוא התכוון לברכה, שלא יהיו יותר מהרסים ומחריבים, אלא שהפסוק הפך לקללה - מהרסיך יצאו ממך, מתוך העם היהודי.

על פי מסמכים מאותה תקופה, שברובם הגדול נשמרו עד היום, הוצאו להורג בשריפה, נשלל רכושם והותר דמם, של יותר מעשרים אלף אנוסים.

התגובה היהודית
המחצית השניה של המאה החמש-עשרה בספרד התאפיינה במעבר מן העיון הפילוסופי שרבים היו הישגיו, להדגשה יתרה של ערך האמונה שעומדת גם למעלה מכל מסקנה פילוסופית כזו או אחרת. יש הרואים בשלב הזה מיצוי הפילוסופיה היהודית. רוב הרעיונות החשובים והגדולים כבר נאמרו. אך נראה שלא זה הענין העיקרי. הענין העיקרי הוא באותה תחושה של אנשי רוח שעידן היסטורי מסויים הולך וקרב לקיצו.

ביטוי לתחושה זו אנו מוצאים בחיבוריהם ההגותיים של חכמי הדור הנוטים יותר לסיכום ולפירוש של קודמיהם. במקביל לר' יוסף אלבו, ואחריו, פעלו ר' יצחק עראמה, בעל "עקדת יצחק", דון יצחק אברבנאל 4 ובנו יהודה אברבנאל 5 . בפרובנס נכתבו באותה תקופה פירושים לספר הכוזרי 6 .

מאות שנים היו מערכות יחסים תקינות, בדרך כלל, בין היהודים לאוכלוסיה בספרד, הן המוסלמית והן הנוצרית, ובין היהודים לאוכלוסיה המוסלמית בצפון אפריקה, במצרים ובמרוקו, וכך גם בין היהודים לנוצרים בפרובנס. ההסבר הפוליטי לכך הוא, שכל עוד נמשך המאבק בין הנוצרים למוסלמים באגן הים התיכון, היה כדאי לשני הצדדים להחזיק ביחסים טובים עם היהודים, שהיו מיעוט, ללא צבא, ללא תביעות טריטוריאליות, ללא תביעות של המרת דת ליהדות. היהודים היו סוג של מיעוט איכותי ביותר, מבחינת רמת ההשכלה, היכולת הארגונית, הכלכלית, האינטלקטואלית והתרבותית, ובו בזמן מיעוט קטן שלא איים על איש. תוך כדי המאבק בין שני הכוחות הגדולים, מיעוט איכותי שאין לחשוש ממנו היה רצוי ביותר, הן לנוצרים והן למוסלמים. אבל המצב הזה הלך והשתנה. ספרד נכבשה על ידי הנוצרים. היה ברור שהשלטון המוסלמי בספרד עומד להסתיים. ממילא האיום המוסלמי גם על החופים הדרומיים של צרפת או איטליה הלך ופחת. הבעיות בתוך העולם המוסלמי עצמו - כמו המלחמות בין הערבים לתורכים באותם מאות השנים, כאשר שבטים תורכיים נוודים הגיחו מאסיה התיכונה והכריעו רבות מן המדינות הערביות וכבשו את מה שנשאר מן האימפריה הביזנטית, כולל קונסטנטינופול (קושטא) - בעיות אלו היטו את לב המוסלמים לעיסוק בעצמם. הנוצרים שסבלו מן התורכים היו במקום אחר, בבלקנים, במזרח אירופה, ולא בספרד או בצרפת. למעשה, מדינות אלו היו משוחררות, ולכן, הערך של המיעוט היהודי הלך ופחת. מיעוט זה כבר לא יכול היה להועיל באופן מיוחד למוסלמים וגם לא כל כך לנוצרים.

לעומת זאת, מסע הניצחון של הנוצרים, במיוחד בספרד, הפיח בהם רוח של גאווה. הם התמלאו בתחושה שאולי הם, המלכים הנוצריים של ספרד, יוכלו לעשות מה שלא עשו מלכים אחרים - להעביר קהילה יהודית גדולה מאד לנצרות. היה במעשה זה מין "סיומת מופלאה" למעשה הכיבוש מידי המוסלמים. התחושה של קץ העידן הקודם היתה גם התחושה שליוותה את היהודים. התברר, שהמאמץ הפילוסופי האדיר להגן על היהדות מפני נציגי הדתות ברובד האינטלקטואלי, המאמץ לבסס את האמונה היהודית על עקרונות רציונליים, תבוניים, אולי נשא פרי בעבר, אך עתה, בעידן התמורות והשינויים העמוקים מבחינה חברתית, פוליטית ודתית-רוחנית, לא יכול להועיל. היתה תחושה ברורה שרק דבר אחד יוכל לעמוד נגד רוח חדשה זו של המרת דת בכפיה או גירוש. מה יוכל לסייע לשאת את קשיי הקיום היהודי? המחברים החשובים, שהושפעו עדיין בעצמם מהמשנות הפילוסופיות הגדולות לגווניהן, הדגישו יותר ויותר את האמונה - את הנאמנות הנפשית, את העיקרון של "להיות יהודי ויהי מה". האמונה קודמת, וערכה רב יותר מכל הסבר ונימוק רציונלי.

במידה מסויימת אנו מוצאים כאן, אולי בעקיפין, לימוד מן הקהילות היהודיות באשכנז, שכבר עמדו בנסיונות נוראיים, בעת מסעי הצלב, החל ממסע הצלב הראשון שבסוף המאה האחת-עשרה, שנקרא גזירות תתנ"ו, ואילך. כל מסע צלב, שהתחדש בדרך כלל לאחר הפסקות של שלושים עד חמישים שנה, היה גם מסע של פרעות, המרת דת בכפיה, שוד, שבר וגירוש. יהדות אשכנז עמדה בניסיון ובקשיים הנוראיים בהפגינה מופתים מופלאים של מסירות נפש על קידוש ה'. לתוך ספרד, נמלט אחד מחכמי אשכנז הצעירים יחסית, שהפך להיות אחד מעמודי התווך של פסיקת ההלכה בספרד - רבנו אשר, הרא"ש. הוא היה תלמידו של המהר"ם מרוטנבורג, מבעלי התוספות המאוחרים. ספרו "תוספות הרא"ש" זהו הנוסח של התוספות על הרבה ממסכתות הש"ס שהביא עימו הרא"ש לספרד. הוא עזב את אשכנז לאחר שכלאו את המהר"ם מרוטנבורג בבית הכלא ולא נתנו לו להשתחרר אלא תמורת כופר מהקהילה. המהר"ם פסק שלא יתנו עבורו כופר בשום פנים ואופן, שהרי הלכה היא מימי התלמוד שלא פודים שבוי יותר מכדי שוויו 7 , כלומר, לא יותר ממה שהוא שווה כעבד. המהר"ם מת בכלאו, לאחר שנים רבות בכלא. אף אחד לא העז להמרות את פיו. אחד מתלמידיו הבולטים, רבנו אשר, נמלט לספרד והביא עימו משהו מנסיונם של יהודי אשכנז וחכמיה, בבחינת דוגמא ומופת למסירות ונאמנות.

אם כן, היתה השפעה, ישירה ועקיפה, של שמועות וסיפורים שהגיעו מאשכנז לספרד. סיפורים על אותן גזירות ועל מסירות הנפש וקידוש ה'. וכמו באשכנז, הנה הכף נוטה מן העיון הפילוסופי הרגוע, ששם את יהבו על הגנת היהדות והיהודים בעידן של תרבות מפותחת, של דו-שיח בין המיעוט הקטן לרוב השליט, אל העמדה האחרת, של מסירות נפש, אמונה מוחלטת, נכונות לוותר על רכוש, על מעמד וגם על חיים.

בעת הגזירות, רבים הגיעו למסקנה שהפילוסופיה לא יכולה להיות לעזר ואולי אף היתה למכשול 8 . הלימודים הרבים לא היוו חומה שיכלה להגן עלינו כיהודים. רבים פנו דווקא לספר הכוזרי. ר' יהודה הלוי, מחד, הוא אחד הפילוסופים היהודיים הגדולים, אך מאידך, יש בספרו הבחנה ברורה מאד העומדת על ההבדל שבין ההסתמכות על ההיקש התבוני לבין ההסתמכות על המסורת הנבואית. ואכן, רבים כתבו פירושים דווקא על ספר זה 9 . התברר, שלמרות שקדם לרמב"ם ולר' חסדאי קרשקש, בכל זאת הוא שנתן את הכוח. במקביל, היתה למידה מן היהדות האשכנזית. החלטה פנימית נפשית: אנו לא מנסים להוכיח ולהתווכח. אנו לא נכנסים לדיון. עצם ההסכמה לדון על משהו, עצם ההסכמה לומר שאולי יש לדון בדבר, שמא זקוקים אנו להוכחות, זה כבר נחשב לפגם. אנו לא מנסים להוכיח או לנמק. הנטיה היתה לעבור אל העמדה הזו של מסירות הנפש והתחזקות באמונה ובמסורת. זאת היתה הדרישה בפועל כשהגיעו המאורעות הקשים של גזירת הגירוש וביצועה. היו שאמרו: העובדה שעשרות אלפי אנשים לא עמדו בנסיון והמירו את דתם כדי להשאר בבתיהם ובמשרותיהם - זו אשמתה של הפילוסופיה. ולעומת זאת, היהודים הפשוטים שלא למדו כל כך הרבה ולא הכניסו עצמם לדיוקים ופילפולים, עמדו בנסיון. הם, בתמימות, ידעו שאם יש גזירה אז עוזבים את המקום והולכים למקום אחר, כי אין אפשרות אחרת.

קשה לדמות תקופה לתקופה וענין לענין, אך בכל זאת ניתן ללמוד לקח היסטורי מסוים: האם העיסוק במושכלות, בסיבות, בטעמים, בנימוקים ובהוכחות, פוגע בנחישות, בנאמנות הפנימית? או שהעיסוק הזה מדייק, מברר, מבהיר ומלטש, את העקרונות עצמם? ברור לגמרי, שאצל גדולי ישראל ורבים מתלמידיהם בלטה המגמה השניה. להם, העיסוק ביהדות העמיק את אמונתם, החדיר אותה אל הלב ואל המוח וליטש אותה כיהלום נוצץ. אבל היו גם יהודים שראו בכך פתח לדיון, לתלותה של היהדות בהוכחה מסויימת. הם לא ביררו את עקרונות האמונה כדי שיהיו מזוככים, רוחניים ומדוייקים יותר, שחס וחלילה לא יפלו בבעיית ההגשמה או עבודה זרה, אלא ניגשו אל הפילוסופיה מזוית אחרת: אם יוכיחו להם - הם עלולים להשתכנע. זאת הבעייתיות הקשה. מבחינה זו כבר אמרו חכמים 10 : "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו" כלומר, יראתו תלויה אך ורק בחכמתו, הרי שגם "חכמתו לא מתקיימת". היחס הבסיסי העקרוני הוא ההזדהות המוחלטת, הנאמנות, הפשטות הזאת של היותך יהודי ללא שום אפשרות לויכוח או שינוי. ומנקודת מוצא זו, ניתן ללמוד, והמחשבה נעשית מדויקת יותר, בוגרת ובשלה. הבעיה הקשה היא שיש קירבה רבה בין שתי העמדות הללו בפועל. כאשר לומדים את ספרי ר' סעדיה גאון, ראב"ד, רמב"ם, רמב"ן, ר' יהודה הלוי או ר' חסדאי קרשקש אפשר לטבוע בעיסוק דווקני של פרטים ושאלות הגיוניות דקות, ועל ידי כך "מרוב עצים לא לראות את היער", ולחשוב שכל התורה כולה וכל החיים היהודיים תלויים באיזו סברה דקה "כהררים התלויים בשערה".

בתקופה מאוחרת הרבה יותר, בישיבות אירופה שלפני כמאה וחמישים שנה, מקובל היה לספר סיפור שנועד להזהיר מפני העיון המרובה בספרי הפילוסופיה היהודית. סיפרו על תלמיד ישיבה שהחליט ללמוד את פירוש האברבנאל על התורה. פירוש זה פותח תמיד בסדרה של שאלות על הפרשה, ורק לאחר מכן באות התשובות. הבחור היה לומר מאוחר בערב והיה נרדם מיד לאחר השאלות, ואף פעם לא הגיע אל התשובות. כך יצא שהתורה כולה היתה מלאה בקושיות. הוא קלט רק את השאלות ולבסוף התפקר. מכאן, שלא צריך לשאול יותר מדי שאלות... כמובן, גם זו עמדה בעייתית. לא לשאול שאלות, לא לבקש יותר עומק - לא רק שאין זה נכון מצד הלימוד, הרי שזה בלתי-אפשרי. השאלות תהיינה. קיימים רבדים עמוקים יותר במציאות, בתורה, באישיות ובנפש, והכרחי להתייחס אליהם - לשאול, לדון, להתווכח ולברר. ועם זאת, חשובה עד מאד העמדה והאישיות של השואל והמברר.

אם כן, אחד הלקחים ההיסטוריים מאותה תקופה היא מידת הזהירות - העמדה החינוכית של הקדמת היראה לחכמה, העמדת המסורת, וודאותה והחלטיותה, קודם שניגשים לברר בתבונה, בדעת ובעומק את דברי התורה עצמם.

גזירת הגירוש
המבחן הקשה ביותר היה עצם הגירוש. בתשעה באב ה'רנ"ב (1492), שנה בה כבשו הנוצרים את המקום האחרון בספרד מידי המוסלמים, אֶמירוּת גרנדה, התאחדו מלכי אָרָגון וקסטיליה בנישואים. פרננדו ואיזבל התחתנו, וספרד התאחדה. באותה שנה נחתם צו הגירוש נגד היהודים ושלילת רכושם, אלא אם כן ימירו את דתם. היתה זו שעת מבחן. עשרות אלפים עזבו את ספרד מיד, וויתרו על רכושם ובתיהם. רבעים שלמים בערים גדולות וקטנות של ספרד התרוקנו. שבתו בתי מלאכה, שדות, כרמים ובוסתנים. בתי כנסת ובתי מדרש נעזבו ונתפסו על ידי הנוצרים, שהפכו אותם לכנסיות. מתוך ענני האבק שבדרכים המובילות אל הנכר בצבצו עגלות עמוסות בילדים וזקנים, גברים שהלכו רגלי. עצב ובכי עצור, מבטים מלאי כאב על מה שנותר. חששות כבדים בלב ואולי גם תקווה שיציאה זו מן הגלות תהיה המבוא לגאולה. אוניות מלאות ביהודים בערי הנמל המפליגות אל מרחקי הים בישרו סיום של פרק והתחלה חדשה. גורלו של ילד אחד, כבן ארבע, שעזב עם משפחתו ועוד ידובר בו רבות בהקשרים שונים, כאילו אוצר בתוכו את כל הכאב של האבדן ותקוות העתיד - יוסף קארו הקטן.

אבל לא כולם עמדו במבחן. לא מעטים נשארו בספרד והמירו את דתם. חלק המירו דתם למראית עין, כדי להציל כמה שניתן מרכושם ולהעבירו לפורטוגל הסמוכה או למדינות רחוקות יותר. מי שחשש, וליבו ניבא לו שבעוד שנים בודדות גם פורטוגל לא תהיה מקום מקלט בטוח, העביר את רכושו לתורכיה, האויבת הגדולה של הנוצרים, או לאיטליה, שהיתה מחולקת מדינות מדינות, ללא שלטון כולל שיכול היה לגזור על כל היהודים יחד גזירות קשות. לנשארים בספרד נדמה היה שהכל בא על מקומו בשלום. אך לא כך היו הדברים אפילו כלפי אלו שהמירו את דתם באמת, ועל אחת כמה וכמה כלפי אלו שניהלו אורח חיים כפול - נוצרי בחוץ ויהודי בבית - אלה שחפרו מרתפים מיוחדים כדי לחגוג את החגים, להדליק נרות שבת ולהתכנס יחדיו לתפילה במנין. הם נרדפו על ידי הכנסיה, נחשדו באי-נאמנות נוצרית, סבלו מהלשנות תדירות מצד הגויים ומקנאה ברכושם ומעמדם שהביאה עליהם אסונות בלתי-פוסקים. "הנוצרים החדשים" לא הצליחו להשתלב בחברה ונאלצו לברוח, להסתתר ולהתעמת מחדש עם זהותם היהודית. מושג חדש נוצר בלקסיקון היהודי - "האנוסים", כשלב חדש ואחרון בדרכה הארוכה של יהדות ספרד. נסיונם של יהודים כ"אנוסים" הוסיף מימד חדש להבנת נתיב היסורים והזוהר של היהדות בהיסטוריה העולמית. גם ניסיון זה ראוי היה שישמש דוגמא למצב אנושי-יהודי מיוחד ושיופקו ממנו הלקחים המתאימים. ראוי להתעמק ולהבין כיצד העליה לגדולה וההצלחה החומרית והרוחנית מביאות סבל ורדיפות על הקהילה היהודית ומחלישות את כושר עמידתה. אף ראוי להבין כיצד דווקא המאמץ להתבולל כקהילה שלימה הביא עימו סבל איום ונורא. לקחים אלו לא נלמדו. הדברים חזרו וחוזרים על עצמם, וביתר שאת.

הקהילה היהודית בעלת ההשפעה בערים המרכזיות של ספרד נעלמה, הוכרעה על ידי האינקויזיציה. זהו הסוף הטרגי של הסיפור הארוך והמיוחד במינו של היהדות בספרד.

עם גירוש ספרד מסתיימת תקופה שלימה שהניבה פירות נהדרים, שערכם גדול גם לימינו: אישים דגולים בעלי שאר-רוח ויכולת התמודדות - אנשי מופת לדורות. יחלפו עוד שנים רבות עד לתקופה המודרנית, בה יתחדש זרם יחודי שכזה.


1. להבדיל מן הכיבוש המוסלמי-התורכי במאה החמש-עשרה, בו הגיעו התורכים לתוך תוכה של אירופה משני צדדיה, מן הצד המזרחי, בולגריה ויוגוסלביה ועד הונגריה, ומן הצד המערבי איטליה וצרפת.
^ 1. Torquemada. בשנת 1482 נכלל טורקוומדה ברשימת 12 אנשי כמורה ששמותיהם הוגשו לאישור האפיפיור למינויים לאינקוויזיטורים. רק פעלתנותו המרובה הפכה אותו למרכזי שבהם על ידי הקמת מועצה עליונה וכללית של האינקויזיציה שעמד בראשה.
^ 2. Auto-da-Fe - מבצע האמונה.
4. דון יצחק אברבנאל (ה'קצ"ז-ה'רס"ז, 1507-1437) - נולד בליסבון בירת פורטוגל למשפחה המיוחסת לבית דוד. שימש כשר האוצר בחצרו של אלפונסו ה-5 מלך פורטוגל. בנו של אלפונסו חשד שידו של האברבנאל היתה עם הקושרים שרצחו את אביו, על כן ברח אברבנאל לספרד, שם שימש שר אוצר המלך פרדיננד. למרות שהמלך הבטיח לשמרו מכל רע, הצטרף לאחיו היהודים בעת הגירוש ופנה לנפולי. בסוף ימיו גר אצל בנו, יוסף, בונציה. למד תורה מפי ר' יוסף בן אברהם אבן-חיון ועסק במיוחד בכתבי הפילוסופים והפרשנים. כתב מספר חיבורים, ביניהם חיבור לתנ"ך. היה בקיא בכתבי אבות הכנסיה הנוצרית וגדולי התיאולוגים הנוצרים.
^ 3. דון יהודה אברבנאל (נולד בערך בשנת ה'ר"כ, 1460) - בנו בכורו של דון יצחק. מגדולי הפילוסופים בתקופת הרנסנס. למד תורה מאביו, פילוסופיה יהודית וערבית ואף למד ועסק ברפואה. בעת הגירוש הגיע לנפולי יחד עם אביו. אמנם, מלך ספרד, ברצותו לעכב את יהודה עמו, לקח בכוח את בנו, יצחק, (הקרוי ע"ש סבו) ומסרו לשמד. בנו השני של יהודה מת בילדותו. ספרו "ויכוח על האהבה" נחשב לנציג היהדות בהומניזם הרנסנסי.
^ 4. ר' חסדאי קרשקש, ר' יוסף אלבו, ר' יצחק ערמאה, ר' יצחק אברבנאל - שנתמרדו נגד הפילוסופיה של הרמב"ם קיבלו דעות רבות של ר' יהודה הלוי. ספר הכוזרי נעשה פופולארי באיטליה במאה החמש-עשרה ונכתבו לו ששה פירושים.
^ 5. גיטין מה, א: "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן."
^ 6. דוגמא לדבר ניתן למצוא בדברי המקובל הגדול ר' שם טוב ב"ר יוסף בן שם טוב (ה'ק"נ-ה'ר, 1440-1390) בספרו "ספר האמונות" ובו התקפות על "מורה נבוכים" לרמב"ם ועל ספרי הרלב"ג ועוד. הוא אף תלה בפילוסופיה את הגזירות על האנוסים. כך אנו מוצאים גם בחיבוריו של ר' יוסף יעבץ (נפטר בשנת ה'רס"ה, 1505, בערך). כדוברו של דור הגירוש התעסק רבות בלימוד הלקח מן הגירוש, כשאחד מהם היה ביקורת חריפה על הפילוסופיה המביאה להחלשת הדבקות במצוות המעשיות ופותחת פתח להמרת דת.
9. הפירושים הידועים לנו הם: "עדות לישראל" לר' שלמה בן מנחם ופירושי תלמידיו ר' יעקב בן פאריסול ור' נתנאל בן נחמיה הכספי. הפירוש הידוע ביותר נכתב על ידי ר' יהודה בן יוסף מוסקאטו "קול יהודה" ויצא לאור בשנת ה'שנ"ד. ועיין עוד בהקדמה לתרגום ר' יהודה אבן שמואל עמ' 53.
^ 7. אבות פרק ג משנה ט.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il

בית המדרש החדש נמצא בתהליכי בנייה סופיים,
בוא ותתחדש אתנו בגירסת הנסיון!



אל תציג לי הודעה זו שנית