יש אומרים: אפילו לדעת הסבורים שמוצדק לדחות את גיוסם של בני ישיבות, כי זה חשוב לעם ישראל שיעסקו בתורה, וזה אפילו חשוב לבטחון, אבל מאחר שיש רבים שאינם מבינים את זה והם רואים את בני-הישיבות כמשתמטים, כפרזיטים החיים על חשבון אחרים, אחרים צריכים להקריב את נפשם בשבילם, וזה גורם שיש איבה כלפי בני הישיבות. האם לא כדאי, שרק על מנת למנוע לזות שפתיים וחילול שם-שמים, שיתגייסו בני-הישיבות וישרתו בצבא עם כולם, ואל יתחלל שם שמים ברבים?
התשובה לכך היא: חילול השם יש רק כאשר אדם עושה מעשה עבירה! מעשה עבירה הוא חילול השם, אבל כאשר אדם עושה דבר נכון ע"פ התורה, אין בזה חילול השם גם אם אחרים לא מבינים את צדקת מעשיו, במעשה נכון וכל שכן במעשה מצוה לא יכול להיות חילול השם.
וכך אומר הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ה': "כל העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל מצוות האמורות בתורה, בשאט נפש, להכעיס - הרי זה מחלל את השם. ואם עבר בעשרה, הרי זה מחלל את השם ברבים". והרמב"ם מוסיף ואומר: שאם אדם חשוב עשה דבר שאינו הגון לפי דרגתו, גם בזה יש חילול השם. כגון שלקח מקח ואינו נותן דמי המקח מיד.
הווי אומר: רק במעשה עבירה או מעשה שאינו הגון לפי גדלותו של האדם, יש בזה חלול השם, אבל אם אדם עשה מעשה כשר שאין בידו צד עבירה כלל, אין במעשה כזה חילול השם.
לפעמים מעשה שנראה בעיני הבריות כחלול השם הוא בעצם קידוש השם, כגון תלמיד-חכם שהולך ברחוב ולפתע מתברר שיש בבגדיו כלאיים. עליו לפשוט את הבגדים מיד, אפילו באמצע הרחוב. ומה יאמר הרואה: "איזה בזיון, איך תלמיד חכם, רב, פושט את בגדיו ברחוב, זה חילול השם". אבל התורה אומרת להפך, שאם הוא לא יפשוט את בגדיו שיש בהם כלאיים אז זה חלול-השם, שהרי הוא עובר עבירה. ובמקום שיש חלול-השם, אין חולקים כבוד לרב, ואם הוא יפשוט את הבגדים לא יהיה חילול השם ואדרבא - יש בזה קידוש השם שעושה רצון ה' למרות הבזיון שבדבר.
ולכן, אם ע"פ התורה נכון שבני ישיבות ידחו את גיוסם וילמדו תורה בשקידה, אין בזה חלול השם, אלא אדרבא, ככל שירבו ללמוד בשקידה ובמסירות, וככל שהדבר יותר קשה כך מתרבה קידוש-השם.
אכן, במה דברים אמורים? באותם בני תורה שמוסרים את נפשם על התורה, שעוסקים בתורה למרות שהם יודעים את המצוה שיש בצבא והם מוקירים ומכבדים את חיילי-ישראל. הם אינם יושבים בישיבה כדי להשתמט מהצבא. הם אינם מזלזלים במדינה ובצבא, ומנוכרים אלא אדרבא: מתוך אהבתם את ישראל ואת ארץ ישראל הם מתמסרים לתורה. הם עושים זאת מתוך הכרה של שליחות ציבורית ולצורך הציבור. אלה מקדשים שם שמים בלימודם.
אבל אם חס ושלום, ישב אדם בישיבה על מנת להשתמט מהצבא, לתורה אינו מתמסר ולצבא אינו הולך, הרי זו עבירה חמורה. את מצות ההליכה לצבא אינו מקיים, הוא משתמט ומנצל את האחרים, ועבירה זו יש בה חלול-השם גדול ונורא. מעשה כזה יכול לגרום שנאה לתורה ולאנשי תורה, ואוי לו למי שנכשל באיסור חלול השם שכזה.
אבל אלו היושבים בישיבה ומוסרים את נפשם על התורה והם עושים זאת מתוך אהבת עמם וארצם, מתוך הערכה וכבוד לצבא, מתוך תחושה של שליחות ציבורית ולצורך הציבור, אלה מרבים קידוש-השם בעולם וירבו כמותם בישראל.
התשובה לכך היא: חילול השם יש רק כאשר אדם עושה מעשה עבירה! מעשה עבירה הוא חילול השם, אבל כאשר אדם עושה דבר נכון ע"פ התורה, אין בזה חילול השם גם אם אחרים לא מבינים את צדקת מעשיו, במעשה נכון וכל שכן במעשה מצוה לא יכול להיות חילול השם.
וכך אומר הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ה': "כל העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל מצוות האמורות בתורה, בשאט נפש, להכעיס - הרי זה מחלל את השם. ואם עבר בעשרה, הרי זה מחלל את השם ברבים". והרמב"ם מוסיף ואומר: שאם אדם חשוב עשה דבר שאינו הגון לפי דרגתו, גם בזה יש חילול השם. כגון שלקח מקח ואינו נותן דמי המקח מיד.
הווי אומר: רק במעשה עבירה או מעשה שאינו הגון לפי גדלותו של האדם, יש בזה חלול השם, אבל אם אדם עשה מעשה כשר שאין בידו צד עבירה כלל, אין במעשה כזה חילול השם.
לפעמים מעשה שנראה בעיני הבריות כחלול השם הוא בעצם קידוש השם, כגון תלמיד-חכם שהולך ברחוב ולפתע מתברר שיש בבגדיו כלאיים. עליו לפשוט את הבגדים מיד, אפילו באמצע הרחוב. ומה יאמר הרואה: "איזה בזיון, איך תלמיד חכם, רב, פושט את בגדיו ברחוב, זה חילול השם". אבל התורה אומרת להפך, שאם הוא לא יפשוט את בגדיו שיש בהם כלאיים אז זה חלול-השם, שהרי הוא עובר עבירה. ובמקום שיש חלול-השם, אין חולקים כבוד לרב, ואם הוא יפשוט את הבגדים לא יהיה חילול השם ואדרבא - יש בזה קידוש השם שעושה רצון ה' למרות הבזיון שבדבר.
ולכן, אם ע"פ התורה נכון שבני ישיבות ידחו את גיוסם וילמדו תורה בשקידה, אין בזה חלול השם, אלא אדרבא, ככל שירבו ללמוד בשקידה ובמסירות, וככל שהדבר יותר קשה כך מתרבה קידוש-השם.
אכן, במה דברים אמורים? באותם בני תורה שמוסרים את נפשם על התורה, שעוסקים בתורה למרות שהם יודעים את המצוה שיש בצבא והם מוקירים ומכבדים את חיילי-ישראל. הם אינם יושבים בישיבה כדי להשתמט מהצבא. הם אינם מזלזלים במדינה ובצבא, ומנוכרים אלא אדרבא: מתוך אהבתם את ישראל ואת ארץ ישראל הם מתמסרים לתורה. הם עושים זאת מתוך הכרה של שליחות ציבורית ולצורך הציבור. אלה מקדשים שם שמים בלימודם.
אבל אם חס ושלום, ישב אדם בישיבה על מנת להשתמט מהצבא, לתורה אינו מתמסר ולצבא אינו הולך, הרי זו עבירה חמורה. את מצות ההליכה לצבא אינו מקיים, הוא משתמט ומנצל את האחרים, ועבירה זו יש בה חלול-השם גדול ונורא. מעשה כזה יכול לגרום שנאה לתורה ולאנשי תורה, ואוי לו למי שנכשל באיסור חלול השם שכזה.
אבל אלו היושבים בישיבה ומוסרים את נפשם על התורה והם עושים זאת מתוך אהבת עמם וארצם, מתוך הערכה וכבוד לצבא, מתוך תחושה של שליחות ציבורית ולצורך הציבור, אלה מרבים קידוש-השם בעולם וירבו כמותם בישראל.
