בפרשתנו מובאת טענתם של האספסוף "מי יאכילנו בשר", ומשה טוען כלפי שמיא "מאין לי בשר לתת לכל העם הזה". ובהמשך: "ויאמר ה' אל משה - אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו... ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ונשאו אתך במשא העם". ולאחר מכן "ואל העם תאמר התקדשו למחר ואכלתם בשר... עד חודש ימים עד אשר יצא מאפכם וגו'".
וצריך ביאור הרי בני ישראל מתלוננים על הבשר שחסר להם, וא"כ הרי צריך להקדים את המענה אליהם, ולהבטיחם כי יאכלו בשר, ורק לאחר מכן לומר למשה רבינו שיתווספו אליו שבעים זקנים לשאת במשא העם, ומשמע כאן, כי גם פרשת שבעים הזקנים הנוספים למשה, הם היוו תשובה ומענה גם אל העם, כי האמת היא, שחסרה להם לבני ישראל מעלות רוחניות, ואלמלי כן לא הייתה תופעה כזו של "אספסוף".
הטענה על חוסר גשמיות, נובעת ביסודה מריקנות רוחנית, וע"כ בשעה שיתמנו הסנהדרין, כאלו שיזכו שתנוח עליהם הרוח אשר עליך, הם הם יהיו התשובה ומרפא היסודי והשורשי. אולם כרגע שהעם מרגיש שחסר לו הבשר, ינתן להם גם מחסורם זה, אולם בנתינת הבשר אין מזור אמיתי לחסרונו, התשובה האמיתית היא, אספה לי שבעים איש, תוספת ברוחניות, תוספת במרביצי תורה ורבנים בעלי רוח.
וזה לשונו של הרמב"ם (בהל' סנהדרין פ"ד ה"א): "אחד ביה"ד הגדול או סנהדרין קטנה צריך שיהיה סמוך מפי סמוך... וכן השבעים זקנים משה רבינו סמכם ושרת עליהם שכינה ואותן זקנים סמכו לאחרים, ואחרים לאחרים". וצריך ביאור למה הדגיש הרמב"ם 'ששרת עליהם שכינה', ומדוע הביא כי תחילת הסמיכה היתה בסמיכת שבעים זקנים בפרשתנו. והרי גם בפרשת יתרו נתמנו שופטים, שרי אלפים ושרי עשרות. אלא שכוונת הרמב"ם שתחילת הסמיכה הוא רק באלו ששרתה רוח הקודש על הסמוכים, כאמור בפרשתנו "ואצלתי מן הרוח אשר עליך", מה שאין כן בשרי האלפים והמאות, לא הוזכר פרט זה. (ובספר תורת חיים למס' סנהדרין דף י"ד כותב, כי ההלכה שאין סמיכה בחו"ל, היא מפני שאין שכינה שרויה על האדם בחו"ל, ע"ש).
וכבר ביארנו בעבר כי גם ההלכה שמשה רבינו שקול כשבעים איש, הוא עד לזמן מינויים של השבעים זקנים, וכן מפורש הדבר בתוספות חכמי אנגליה (סנהדרין דף ט"ז). והוא מהטעם הנזכר, שתחילת הסמיכה היא בפרשתנו, ולא קודם לכן, שהנסמכים זכו להשראת השכינה מכוחו של משה רבינו.
ומפרשה זו למדנו, כי הרפואה הנכונה והאמיתי לכל מדוי ישראל, היא התועלת הרוחנית, האדרת והגברת צדדיה הרוחניים של האומה, ע"י מרביצי תורה, אשר שכינה עימהם, ומכוחם יקבל כל אחד את כוחו בעבודת ד' אל מול כל הניסיונות המתקרבים ע"י האספסוף. וה' יזכנו להיות ממזכי הרבים ומפיצי תורתנו הקדושה.
וצריך ביאור הרי בני ישראל מתלוננים על הבשר שחסר להם, וא"כ הרי צריך להקדים את המענה אליהם, ולהבטיחם כי יאכלו בשר, ורק לאחר מכן לומר למשה רבינו שיתווספו אליו שבעים זקנים לשאת במשא העם, ומשמע כאן, כי גם פרשת שבעים הזקנים הנוספים למשה, הם היוו תשובה ומענה גם אל העם, כי האמת היא, שחסרה להם לבני ישראל מעלות רוחניות, ואלמלי כן לא הייתה תופעה כזו של "אספסוף".
הטענה על חוסר גשמיות, נובעת ביסודה מריקנות רוחנית, וע"כ בשעה שיתמנו הסנהדרין, כאלו שיזכו שתנוח עליהם הרוח אשר עליך, הם הם יהיו התשובה ומרפא היסודי והשורשי. אולם כרגע שהעם מרגיש שחסר לו הבשר, ינתן להם גם מחסורם זה, אולם בנתינת הבשר אין מזור אמיתי לחסרונו, התשובה האמיתית היא, אספה לי שבעים איש, תוספת ברוחניות, תוספת במרביצי תורה ורבנים בעלי רוח.
וזה לשונו של הרמב"ם (בהל' סנהדרין פ"ד ה"א): "אחד ביה"ד הגדול או סנהדרין קטנה צריך שיהיה סמוך מפי סמוך... וכן השבעים זקנים משה רבינו סמכם ושרת עליהם שכינה ואותן זקנים סמכו לאחרים, ואחרים לאחרים". וצריך ביאור למה הדגיש הרמב"ם 'ששרת עליהם שכינה', ומדוע הביא כי תחילת הסמיכה היתה בסמיכת שבעים זקנים בפרשתנו. והרי גם בפרשת יתרו נתמנו שופטים, שרי אלפים ושרי עשרות. אלא שכוונת הרמב"ם שתחילת הסמיכה הוא רק באלו ששרתה רוח הקודש על הסמוכים, כאמור בפרשתנו "ואצלתי מן הרוח אשר עליך", מה שאין כן בשרי האלפים והמאות, לא הוזכר פרט זה. (ובספר תורת חיים למס' סנהדרין דף י"ד כותב, כי ההלכה שאין סמיכה בחו"ל, היא מפני שאין שכינה שרויה על האדם בחו"ל, ע"ש).
וכבר ביארנו בעבר כי גם ההלכה שמשה רבינו שקול כשבעים איש, הוא עד לזמן מינויים של השבעים זקנים, וכן מפורש הדבר בתוספות חכמי אנגליה (סנהדרין דף ט"ז). והוא מהטעם הנזכר, שתחילת הסמיכה היא בפרשתנו, ולא קודם לכן, שהנסמכים זכו להשראת השכינה מכוחו של משה רבינו.
ומפרשה זו למדנו, כי הרפואה הנכונה והאמיתי לכל מדוי ישראל, היא התועלת הרוחנית, האדרת והגברת צדדיה הרוחניים של האומה, ע"י מרביצי תורה, אשר שכינה עימהם, ומכוחם יקבל כל אחד את כוחו בעבודת ד' אל מול כל הניסיונות המתקרבים ע"י האספסוף. וה' יזכנו להיות ממזכי הרבים ומפיצי תורתנו הקדושה.
