תיאור המקרה:התובע קנה מהנתבע רכב. עקב שביתה של עובדי מכוני הרישוי, לא היה התובע יכול לבדוק את הרכב במכון רישוי, והסתפק בבדיקה שטחית. התובע מציין כי ברכב ישנן מספר תקלות שלא ידע עליהן קודם הקניה: מנגנון כריות האויר אינו עובד, משאבת הדלק אינה תקינה, הרדיו במצב לא טוב.
התביעה:התובע טוען, שברור שלא היה קונה רכב במצב זה, ולכן הוא מבקש לבטל את המקח.
תשובת הנתבע:הנתבע טוען מספר טענות: ראשית, הנתבע טוען שחובת הבדיקה מוטלת על הקונה, ולא עליו. שנית, היות שהתובע השתמש ברכב לאחר שידע על התקלות, מעידה שמחל על המומים. במידה ובית הדין לא יקבל את שתי הטענות הראשונות, הנתבע טוען שהוא מוכן לשאת בתיקון התקלות, אבל אינו מוכן לבטל את המקח.
פסק הדין :בית הדין קבע שהמקח קיים, אבל הנתבע צריך לשאת בתיקון התקלות שברכב.
הנימוקים:הבסיס לטענתו של הנתבע הוא לכאורה מדברי המגיד משנה (הלכות מכירה פרק טו הלכה ג) שכתב: "ויש מי שכתב שאם היה הדבר שהלוקח יכל להבחינו לאלתר כגון שיכולין לנסותו ולטועמו ולא הקפיד לעשות כן והמוכר מכר לו סתם אינו חוזר".
למעשה, בית הדין ציין, שהיות שהתובע לקח את הרכב למכון בדיקה, אין זה מום 'שהלוקח יכול להבחינו לאלתר'. האחרונים מציינים, שלכאורה מדברי הרמב"ם, משמע שהוא חולק על המגיד משנה, שהרי הרמב"ם (שם) כתב: "וכן המוכר לחבירו קרקע או עבד או בהמה או שאר מטלטלין ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח, מחזירו אפילו לאחר כמה שנים שזה מקח טעות הוא, והוא שלא ישתמש במקח אחר שידע במום, אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום הרי זה מחל ואינו יכול להחזיר".
הרי מבואר ברמב"ם, שרק אם השתמש במקח אחר שראה את המום הרי זו מחילה, אבל עצם ידיעת המום בלא השתמשות אחר כך אינה נחשבת כמחילה על המום.
השבות יעקב (חלק ג סימן קסט) כותב, שהמגיד משנה מדבר על כאשר הקונה היה יכול לבדוק קודם הקנייה ולא בדק, שהיות שהיה יכול לבדוק, הרי זה כאילו ראה את המום, וכיוון שקנה אחרי שידע מהמום, בוודאי שזו מחילה.
למעשה, אחרונים רבים חולקים על השבות יעקב, וסובר שאמנם אילו הקונה היה יודע בוודאות מהמום קודם הקניה וקנה, ברור שיש כאן מחילה, אבל העובדה שהנתבע היה יכול לבדוק, אינה נחשבת שידע על המומים ומחל עליהם. בפרט בנדון דידן, שהמומים המדוברים אינם מומים המתגלים בבדיקה קלה.
עוד יש מקום לטעון, שמומים ברכב הם דבר שכיח, שבו חובת הבדיקה מוטלת על הקונה. הבסיס לדבר הוא מדברי השולחן ערוך (חושן משפט סימן רלב סעיף יב): "טריפות דסירכא, הוא הדין דמבטל מקח; ויש חולקים. הגה: דהואיל והוי דבר דשכיח, הוי ליה לאתנויי".
לדעת היש חולקים בשולחן ערוך, היות שהמום הוא מום מצוי, הלוקח צריך להתנות בפירוש שאינו מקבל עליו מום זה. ולכאורה הוא הדין בתקלות ברכב, שהן דבר מצוי. למרות זאת, בית הדין קבע, שהתקלות המדוברות בנדון דידן, הינן תקלות לא שכיחות, ולכן הלוקח אינו צריך להתנות שאינו מקבל אותן עליו.
טענה נוספת שהעלה הנתבע היא, שהתובע השתמש ברכב לאחר שידע על המום, ובכך גילה שהוא מוחל על המום. כבר הבאנו את דברי הרמב"ם, שכתב שאם הלוקח משתמש במקח לאחר שידע על המום, הוא אינו יכול לדרוש לבטל את המקח. אמנם, נדון דידן יש לטעון, שמיד לאחר שנתגלה המום, רצה התובע לפנות לנתבע, אלא שמצב בריאותו של המוכר לא איפשר זאת, ואכן הוא פנה לאחד מידידיו של הנתבע, וזה יעץ לו להמתין מספר שבועות.
בנדון דידן יש לדמות זאת למה שכתב בנתיבות המשפט (שם ס"ק א) שכתב, שאם הלוקח לא היה יכול להחזיר, מחמת שהמוכר לא היה בעיר, והמקח הוא דבר שעושה ואוכל, רשאי הלוקח להשתמש במקח, כדין כל שומר אבידה, שאם האבידה היא דבר שעושה ואוכל, יכול להשתמש בה עד שיחזירה לבעליה (שולחן ערוך חושן משפט סימן רלז סעיף כב). והוא הדין לרכב, שהרי כל משלמים עליו אגרת רישוי וביטוח, ולכן הרי דינו כ'אוכל' שמותר להנות ממנו.
לאור האמור יש לקבוע, שאם נדון את התקלות ברכב כ'מום' הרי שיש לבטל את המקח. אלא שאת זאת גופא יש לבחון - האם התקלות האלו נחשבות כמום?
הרא"ש בתשובה (כלל צו סימן ו) דן במי שקנה בית, ולאחר הקניה התברר שאנשים באו וקלקלו את דלתות הבית והחלונות, שלא באשמת המוכר. הקונה טען שאלו מומים בבית, ורצה לבטל את המקח. הרא"ש פסק, שגם בית ללא חלונות ודלתות עדיין שם בית עליו, ולכן המקח קיים, אלא שהמוכר צריך להחזיר לקונה את פחת הערך של הבית, על מנת שהקונה יוכל לתקן את הבית, וכן נפסק בשולחן ערוך (שם סעיף ה).
אולם, לכאורה הראב"ד חולק על הרא"ש. שכן הראב"ד כותב (הלכות מכירה פרק טו הלכה ב): "כגון שהיה תופס לפניו שק של אגוזים, ואמר לו הילך שק זה שיש בו סאה של אגוזים בדינר ונטלו והלך לו ומדדו ולא מצא מידתו, הרי זה חוזר, ואע"פ שרצה זה להשלים".
הרי, שאע"פ שהמוכר מוכן לתקן את החסר, דהיינו להשלים את הסאה שהבטיח, הלוקח יכול לדרוש לבטל את המקח.
ההבדל בין דברי הרא"ש לדברי הראב"ד הוא, שהראב"ד דיבר על מי שהתחייב לספק מוצר מסויים 'שק זה שיש בו סאה אגוזים' ובפועל לא סיפק את כל התכולה. במקרה זה, המקח בטל. לעומת זאת, הרא"ש הסביר, שכיוון ששם בית קיים על הבית, גם כאשר החלונות שבורות, הרי המוכר סיפק את הבית, אלא שלא מכר עם הבית את המוצרים הנלווים - דלתות וחלונות. ולכן לגבי הבית אין טענת מקח טעות, ואת המוצרים הנלווים צריך המוכר לספק ללוקח.
בנדון דידן, יש לדון בשאלה, האם הרכיבים המקולקלים במכונית דינם כמום במכונית, או כדין מוצרים נלווים שלא סופקו. בית הדין קבע, שהשילדה של הרכב היא חלק מהותי מהמכונית, וכל השאר הם מוצרים נלווים. הראיה לכך היא התייחסות המוסכים וחברות הביטוח לנושא - כאשר רכב מקבל מכה או מתקלקל אחד מחלקיו, מתקנים ומחליפים את אותו החלק. אבל כאשר השילדה נפגעת, אף אם ניתן לתקנה, אין מתקנים זאת ומגדירים את הרכב כמחוסל - אבדן גמור.
לכן, יש לקיים את המקח, והמוכר צריך לתקן את כל המומים שברכב.
הלכה פסוקה (229)
הרב ש.ב.ורנר
51 - פסק דין: תקלות שנמצאו ברכב שנקנה
52 - פסק דין: מקח טעות בקניית רכב
53 - פסק דין: עיכוב תשלום בגין הפרת הסכם נופש
טען עוד
התביעה:התובע טוען, שברור שלא היה קונה רכב במצב זה, ולכן הוא מבקש לבטל את המקח.
תשובת הנתבע:הנתבע טוען מספר טענות: ראשית, הנתבע טוען שחובת הבדיקה מוטלת על הקונה, ולא עליו. שנית, היות שהתובע השתמש ברכב לאחר שידע על התקלות, מעידה שמחל על המומים. במידה ובית הדין לא יקבל את שתי הטענות הראשונות, הנתבע טוען שהוא מוכן לשאת בתיקון התקלות, אבל אינו מוכן לבטל את המקח.
פסק הדין :בית הדין קבע שהמקח קיים, אבל הנתבע צריך לשאת בתיקון התקלות שברכב.
הנימוקים:הבסיס לטענתו של הנתבע הוא לכאורה מדברי המגיד משנה (הלכות מכירה פרק טו הלכה ג) שכתב: "ויש מי שכתב שאם היה הדבר שהלוקח יכל להבחינו לאלתר כגון שיכולין לנסותו ולטועמו ולא הקפיד לעשות כן והמוכר מכר לו סתם אינו חוזר".
למעשה, בית הדין ציין, שהיות שהתובע לקח את הרכב למכון בדיקה, אין זה מום 'שהלוקח יכול להבחינו לאלתר'. האחרונים מציינים, שלכאורה מדברי הרמב"ם, משמע שהוא חולק על המגיד משנה, שהרי הרמב"ם (שם) כתב: "וכן המוכר לחבירו קרקע או עבד או בהמה או שאר מטלטלין ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח, מחזירו אפילו לאחר כמה שנים שזה מקח טעות הוא, והוא שלא ישתמש במקח אחר שידע במום, אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום הרי זה מחל ואינו יכול להחזיר".
הרי מבואר ברמב"ם, שרק אם השתמש במקח אחר שראה את המום הרי זו מחילה, אבל עצם ידיעת המום בלא השתמשות אחר כך אינה נחשבת כמחילה על המום.
השבות יעקב (חלק ג סימן קסט) כותב, שהמגיד משנה מדבר על כאשר הקונה היה יכול לבדוק קודם הקנייה ולא בדק, שהיות שהיה יכול לבדוק, הרי זה כאילו ראה את המום, וכיוון שקנה אחרי שידע מהמום, בוודאי שזו מחילה.
למעשה, אחרונים רבים חולקים על השבות יעקב, וסובר שאמנם אילו הקונה היה יודע בוודאות מהמום קודם הקניה וקנה, ברור שיש כאן מחילה, אבל העובדה שהנתבע היה יכול לבדוק, אינה נחשבת שידע על המומים ומחל עליהם. בפרט בנדון דידן, שהמומים המדוברים אינם מומים המתגלים בבדיקה קלה.
עוד יש מקום לטעון, שמומים ברכב הם דבר שכיח, שבו חובת הבדיקה מוטלת על הקונה. הבסיס לדבר הוא מדברי השולחן ערוך (חושן משפט סימן רלב סעיף יב): "טריפות דסירכא, הוא הדין דמבטל מקח; ויש חולקים. הגה: דהואיל והוי דבר דשכיח, הוי ליה לאתנויי".
לדעת היש חולקים בשולחן ערוך, היות שהמום הוא מום מצוי, הלוקח צריך להתנות בפירוש שאינו מקבל עליו מום זה. ולכאורה הוא הדין בתקלות ברכב, שהן דבר מצוי. למרות זאת, בית הדין קבע, שהתקלות המדוברות בנדון דידן, הינן תקלות לא שכיחות, ולכן הלוקח אינו צריך להתנות שאינו מקבל אותן עליו.
טענה נוספת שהעלה הנתבע היא, שהתובע השתמש ברכב לאחר שידע על המום, ובכך גילה שהוא מוחל על המום. כבר הבאנו את דברי הרמב"ם, שכתב שאם הלוקח משתמש במקח לאחר שידע על המום, הוא אינו יכול לדרוש לבטל את המקח. אמנם, נדון דידן יש לטעון, שמיד לאחר שנתגלה המום, רצה התובע לפנות לנתבע, אלא שמצב בריאותו של המוכר לא איפשר זאת, ואכן הוא פנה לאחד מידידיו של הנתבע, וזה יעץ לו להמתין מספר שבועות.
בנדון דידן יש לדמות זאת למה שכתב בנתיבות המשפט (שם ס"ק א) שכתב, שאם הלוקח לא היה יכול להחזיר, מחמת שהמוכר לא היה בעיר, והמקח הוא דבר שעושה ואוכל, רשאי הלוקח להשתמש במקח, כדין כל שומר אבידה, שאם האבידה היא דבר שעושה ואוכל, יכול להשתמש בה עד שיחזירה לבעליה (שולחן ערוך חושן משפט סימן רלז סעיף כב). והוא הדין לרכב, שהרי כל משלמים עליו אגרת רישוי וביטוח, ולכן הרי דינו כ'אוכל' שמותר להנות ממנו.
לאור האמור יש לקבוע, שאם נדון את התקלות ברכב כ'מום' הרי שיש לבטל את המקח. אלא שאת זאת גופא יש לבחון - האם התקלות האלו נחשבות כמום?
הרא"ש בתשובה (כלל צו סימן ו) דן במי שקנה בית, ולאחר הקניה התברר שאנשים באו וקלקלו את דלתות הבית והחלונות, שלא באשמת המוכר. הקונה טען שאלו מומים בבית, ורצה לבטל את המקח. הרא"ש פסק, שגם בית ללא חלונות ודלתות עדיין שם בית עליו, ולכן המקח קיים, אלא שהמוכר צריך להחזיר לקונה את פחת הערך של הבית, על מנת שהקונה יוכל לתקן את הבית, וכן נפסק בשולחן ערוך (שם סעיף ה).
אולם, לכאורה הראב"ד חולק על הרא"ש. שכן הראב"ד כותב (הלכות מכירה פרק טו הלכה ב): "כגון שהיה תופס לפניו שק של אגוזים, ואמר לו הילך שק זה שיש בו סאה של אגוזים בדינר ונטלו והלך לו ומדדו ולא מצא מידתו, הרי זה חוזר, ואע"פ שרצה זה להשלים".
הרי, שאע"פ שהמוכר מוכן לתקן את החסר, דהיינו להשלים את הסאה שהבטיח, הלוקח יכול לדרוש לבטל את המקח.
ההבדל בין דברי הרא"ש לדברי הראב"ד הוא, שהראב"ד דיבר על מי שהתחייב לספק מוצר מסויים 'שק זה שיש בו סאה אגוזים' ובפועל לא סיפק את כל התכולה. במקרה זה, המקח בטל. לעומת זאת, הרא"ש הסביר, שכיוון ששם בית קיים על הבית, גם כאשר החלונות שבורות, הרי המוכר סיפק את הבית, אלא שלא מכר עם הבית את המוצרים הנלווים - דלתות וחלונות. ולכן לגבי הבית אין טענת מקח טעות, ואת המוצרים הנלווים צריך המוכר לספק ללוקח.
בנדון דידן, יש לדון בשאלה, האם הרכיבים המקולקלים במכונית דינם כמום במכונית, או כדין מוצרים נלווים שלא סופקו. בית הדין קבע, שהשילדה של הרכב היא חלק מהותי מהמכונית, וכל השאר הם מוצרים נלווים. הראיה לכך היא התייחסות המוסכים וחברות הביטוח לנושא - כאשר רכב מקבל מכה או מתקלקל אחד מחלקיו, מתקנים ומחליפים את אותו החלק. אבל כאשר השילדה נפגעת, אף אם ניתן לתקנה, אין מתקנים זאת ומגדירים את הרכב כמחוסל - אבדן גמור.
לכן, יש לקיים את המקח, והמוכר צריך לתקן את כל המומים שברכב.
