בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בהעלותך
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

יהודה בן הדסה הינדה מלכה

מתוך 'קול צופייך' גיליון 403

בהעלותך את הנרות

חז"ל אומרים שהמנורה היתה מורידה שפע של חכמה, ושפע של בינה ותורה לעם ישראל. ואמר הקב"ה לאהרון הכהן: כשאתה מדליק את המנורה אתה מוריד שפע חכמה, שפע טהרה, לעם ישראל וזו החשיבות והמעלה.

undefined

סיוון תשס"ז
6 דק' קריאה
בהעלותך את הנרות
פרשתנו פותחת בציווי שנצטוה אהרן הכהן להדליק ולהיטיב את הנרות, כמו שכתוב (במדבר ח, א-ג)
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת. וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה".


אומר רש"י: "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות", עכ"ל.

מדוע חלשה דעתו של אהרן ?
ויש להבין, מדוע חלשה דעתו של אהרן הכהן מכך שלא הקריב קרבן בחנוכת המזבח, והרי אהרון הכהן "אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" וכשיהודי עושה מצווה עליו לשמוח?

אלא אמר אהרון הכהן: כתוב (תהלים נא, ה) "וחטאתי נגדי תמיד", ואולי הסיבה שלא זכיתי להיות שותף בחנוכת המשכן עם הנשיאים היא מכיון שיש בי איזה פגם, ועל כן חלשה דעתו.

ויש מבארים, שחלשה דעתו כי הוא רצה לקבל גם חלק ב'חינוך' המשכן, כי ה"חינוך" הוא היסוד וההתחלה, וכל יסוד הוא דבר שיש בו מעלה וחשיבות מיוחדת, הקובע את מהות ועוצמת הקדושה להמשך, ומשום כך חלשה דעתו.

ראה הקדוש ברוך הוא שחשקה נפשו ביותר לקבל חלק בחינוך וביסוד, ונתן לו את חנוכת המנורה, היינו הדלקתה.

שלך גדולה משלהם - נרות חנוכה וברכת כהנים
הקב"ה מנחם את אהרן הכהן ואומר לו "שלך גדולה משלהם". אומר הרמב"ן (שם): "ולא נתברר לי למה נחמו בהדלקת הנרות, ולא נחמו בקטורת בקר וערב ששבחו בו הכתוב (דברים לג י) ישימו קטורה באפך, ובכל הקרבנות, ובמנחת חביתין, ובעבודת יום הכפורים שאינה כשרה אלא בו, ונכנס לפני ולפנים, ושהוא קדוש ה' עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו, ושבטו כלו משרתי אלהינו. ועוד מה טעם לחלישות הדעת הזו, והלא קרבנו גדול משל נשיאים, שהקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המלואים וכו'. וראיתי עוד בילמדנו (תנחומא בהעלותך ה) וכן במדרש רבה (טו ו), אמר לו הקב"ה למשה, לך אמור לאהרן אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו, וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם. והנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו. וכן ברכת כהנים הסמוכה לחנכת הנשיאים נוהגת לעולם, דרשו סמוכין לחנכת הנשיאים מלפניה ומלאחריה בכבודו של אהרן שלא נמנה עמהם".

כלומר, מבאר הרמב"ן שאין הכוונה על הדלקת הנרות שבבית המקדש אלא על הדלקת נרות חנוכה, לפי שהדלקת הנרות שבמנורה לא קיימת אלא כשבית המקדש קיים, אבל כאשר אינו קיים, בטלה הדלקת המנורה, אבל הדלקת נרות חנוכה קיימת לעולם - וגם רומז הדבר על הברכות שהכהנים מברכים לעולם גם אחרי שנחרב בית המקדש.

מעלתה של המנורה
חז"ל אומרים שהמנורה היתה מורידה שפע של חכמה, ושפע של בינה ותורה לעם ישראל. ואמר הקב"ה לאהרון הכהן: כשאתה מדליק את המנורה אתה מוריד שפע חכמה, שפע טהרה, לעם ישראל וזו החשיבות והמעלה.

ואומרים חז"ל במדרש (בראשית רבה פרשה סח) על הפסוק "וירח את ריח בגדיו ויברכהו". אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו. כגון יוסף משיתא ויקום איש צרורות. יוסף משיתא - בשעה שבקשו שונאים להכנס להר הבית אמרו יכנס מהם ובהם תחלה. אמרו לו ליוסף משיתא: תכנס ומה שתוציא יהיה שלך. נכנס והוציא מנורה של זהב. אמרו לו: אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו. אלא תכנס שנית ומה שתוציא יהא שלך. אך יוסף משיתא סירב להכנס, ואמר: לא דיי שהכעסתי לאלקי פעם אחת, אלא שאכעיסנו פעם שניה. מה עשו לו נתנו אותו בחמור של חרשים והיו מנסרים בו היה מצווח ואומר ווי אוי אוי שהכעסתי לבוראי.

וכאן נשאלת השאלה, כיצד יוסף משיתא היה מוכן בתחילה להכנס לבית המקדש ולהוציא בידו את המנורה, ואחרי כמה רגעים כבר חזר בתשובה? אלא ברגע שאחזו ידיו במנורה הטהורה שמורידה קדושה וטהרה ויראת שמים, כבר הוא השתנה ונהפך לבעל תשובה גדול, ואמר אוי לי שהכעסתי את בוראי, וזו המעלה הגדולה שיש במנורה.

על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו
כתוב בפרשה (במדבר ט, כ) "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו".
אומר השל"ה הקדוש, על כל מה שאדם עושה יאמר "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה".

התורה כותבת על יוסף (בראשית לט, ב-ג) "וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי. וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ". וביאר רש"י שהיה שם ה' שגור בפיו של יוסף. כלומר, על כל מה שהיה עושה, היה מקדים ואומר בעז"ה. למשל אם אדוניו היה מבקש ממנו לבנות דבר מה, או לבשל וכדו', היה יוסף אומר בעז"ה אעשה כדבר אדוני. דבר זה הרגיז מאוד את אדוניו, ורצה להכשילו. פעם הוא ביקש ממנו מים, ואמר לו יוסף כדרכו בעז"ה כדברך כן אעשה, וכשהביא לו מים צעק עליו אדונו: והרי בקשתי ממך קפה! (לדוגמא), והנה מוריד יוסף את כדו ומראה לאדונו שיש קפה בכוס, ואומר לו הנה אדוני עשיתי בעז"ה ככל אשר צויתני והנה הקפה שביקשת. עד שהבין האדון שאין לו מה להתעסק עם יוסף. וזהו שכתוב שה' מצליח בידו, שכל מה שהיה בידו היה נעשה על הצד הטוב ביותר, ומעולם לא נכשל ולא הכשילוהו.

זאת ועוד, "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו" - בכל מקום אדם צריך ללמוד תורה ולקיים מצוות, הן בהיותו בביתו, והן כשהוא מחוץ לביתו בנסיעה או בטיול, תמיד ינהג על פי ה'.

פעם הייתי בחוף הים עם ילדי הקטנים, וראיתי אדם בעל חזות דתית, עם ציצית וכובע גדול ועם זקן ופיאות, והוא הוציא אוכל והתחיל לאכול עם בניו הקטנים ללא שנטל ידיו, וחששתי שמא ילדי הקטנים ילמדו ממנו. אמרתי לו: ומה עם נטילת ידיים? אמר לי אותו אדם: אבל כאן זה שפת הים. אמרתי לו: וכי בשפת הים אין אלוקים? הוא שמע לדברי ומיד ביקש מבנו הקטן שיקח כלי ויביא מים מהים כדי שיטלו את ידיהם. אמרתי לו שאין זה מועיל, מכיון שמֵי הים מלוחים והם נפסלו מאכילת כלב, ויש לו אפשרות לטבול ידיו בים וזה מועיל מדין טבילה.

ובזה ישנה מחלוקת מה יברך, לדעת הספרדים מברך "על נטילת ידיים" כמובא בבא"ח, ולדעת חלק מהאשכנזים מברך "על טבילת ידיים". וזהו שכתוב "על פי ה' יחנו על פי ה' יסעו" - בכל מקום ומקום.

על פי ה' ביד משה
כתוב (במדבר ט, כג): "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו את משמרת ה' שמרו על פי' ה' ביד משה ".
מה הכוונה "ביד משה"?

אלא לפני שבני ישראל היו הולכים למסע עם הארון, כתוב "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה'" וכו', וכשהיו באים להניח את הארון בשעת חניה כתוב "ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל". ומשה רבינו היה עושה תנועה בידו ועמוד הענן ועמוד האש היו נשמעים למשה רבינו והיו נעמדים במקומם בשעת חניה או נוסעים בשעת נסיעה.

והאספסוף התאוו תאוה
כתוב בפרשה (במדבר, יא, ד): "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר".

בתרגום יונתן בן עוזיאל תרגם את המילה "אספסוף" - "וגיוריא דאתכנשו ביניהון". ומדוע ביאר כך ? כי גם רש"י כתב: "והאספסף - אלו ערב רב שנאספו עליהם בצאתם ממצרים".

האספסוף התאוו תאוה, שהרי לא היה להם שום חסרון במדבר, כי היה להם המן לשובע וכל הטעמים שבעולם היו בו, והתורה כותבת שהיה טעמו של המן כצפיחית בדבש, טעמו היה ערֵב ומתוק, "וחם השמש ונמס". ויש להבין, מדוע התורה מוסיפה פרט זה? אלא התורה באה לציין את השבח הגדול שיש לעם ישראל, כי אחרי שהיה המן נמס, היו באים צביים ושותים מהמן שנמס כמים והיה בשרם משתבח ביותר, כך שלכל מקום שהיו מגיעים בעולם, היו אוכלים את בשרם ומתפעלים מטעמם המיוחד, והיו אומרים שזה בזכות המן שאוכלים ישראל במדבר, והיה בכך קידוש ה' עצום ונורא.

אלא אומר הרמב"ן שהאספסוף סתם התאוו לדברים אחרים (עיין לרמב"ן שם).

הבשר עודנו בין שניהם
כתוב בפרשה (במדבר יא, לג): "הבשר עודנו בן שניהם טרם יכרת ואף ה' חרה בעם" וכו'.
הגמרא בחולין (דף ק"ה ע"א) דנה בשאלה, מהו משך הזמן שיש להמתין בין אכילת בשר לגבינה ובין גבינה לבשר. ואומרת הגמרא (שם): "אמר ליה רב אחא בר יוסף לרב חסדא בשר שבין השינים מהו? (מי חשיב בשר שלא לאכול גבינה עמו עד שיטלנו - רש"י) קרי עליה הבשר עודנו בין שיניהם" (אלמא מיקרי בשר - רש"י).

וכתוב בשו"ע (יו"ד סי' פט סעי' א'): "אכל בשר, אפילו של חיה ועוף, לא יאכל גבינה אחריו עד שישהה שש שעות. ואפילו אם שהה כשיעור, אם יש בשר בין השינים, צריך להסירו". והטעם, כי זה נקרא בשר.

ומשך ההמתנה בין אכילת בשר לחלב הוא שש שעות מלאות, ולא חמש שעות ודקה, ולא שש שעות פחות דקה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il