ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פסק דין: אונאה במכירת מוניטין ;">

דף הבית בית מדרש מדורים חמדת ימים הלכה פסוקה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

סיוון תשס"ז

פסק דין: אונאה במכירת מוניטין

עורך: הרב יואב שטרנברג



מתוך העלון חמדת ימים
www.eretzhemdah.org


מוקדש לרפואת
צבי בן חוה

תיאור המקרה:הנתבע קנה מכולת מהתובע במחיר של 87,000 ₪. המחיר כולל את התכולה (30,000 ₪), ציוד (20,000 - 25,000 ₪) ומוניטין. הנתבע שילם לתובע את מרבית התשלום, אולם התשלום האחרון, נעשה בצ'ק ע"ס 14,000 ₪, והצ'ק חזר.

התביעה:התובע דורש מהנתבע לתת לו צ'ק חדש. הוא מציין, שבמידה והנתבע אינו מוכן לעשות זאת, הוא יכול לפנות להוצאה לפועל, ולגבות את הצ'ק דרכה.

תשובת הנתבע:הנתבע טוען, שהמחיר שסוכם עליו הוא מעבר למחיר הריאלי. שכן, התובע, שמכר את המכולת, פתח חנות חדשה במקום סמוך, דבר שהביא לעזיבת לקוחות לטובת החנות החדשה. יתר על כן, לטענת הנתבע, התובע בכוונה מכר במכירי הפסד, כדי להגדיל את מחזור המכירות, ולשכנע את הנתבע ששוי המכולת גבוה משוויה האמיתי.

פסק הדין :בית הדין פסק לטובת התובע באופן מלא, וחייב את הנתבע לשלם את יתרת הסכום בהקדם.

הנימוקים:הרא"ש בתשובה (כלל יג סימן כ) דן לגבי אדם שקיבל זכיון בלעדי מהקהל, למכור ולספק בשר או יין. מקבל הזכיון משלם מראש סך מסויים, ומכאן ואילך, כל ההכנסות ממכירת הסחורות שייכים לו. הדיון עסק בשאלה האם יתכן כי אחד הצדדים נתאנה במחיר הזכיון, וכתב הרא"ש:
"ומה שטענו המורשים לבטל החכירות, לפי שיש בו אונאה שתות מקח; אומר אני דלא שייכא אונאה אלא בחפץ שדמיו ידועים ונתאנה בשומת החפץ, המוכר, או הלוקח. אבל בחכירות אלמעונה של הקהל, לא שייכא אונאה; כי האלמעונה משתנית לפי הזמן, פעמים שוחטין בשר ושותין יין בשנה זו יותר מבשנה אחרת, וכן ענין הסחורות וגביית החובות... ועוד, בחכירות זו אין בו שיעיד /צ"ל: שיעור?/; דאין לשום אותה בחשבון שגבה בה החוכר, אלא כפי שהיתה ראויה לימכר. והדבר ידוע, אלמעונה שנישומית שראוי לגבות בה אלף זהובים, הבא לחכור אותה הרבה בפחות מאלף זהובים, בשביל טורח גבייתה. ועוד, אולי יחסר בה משומא ששמו אותה. ועוד, דצריך לפרוע מה שנתחייב לקהל מיד, והוא יגבה מעט מעט. הילכך, בשומת המקח, כמו שהיתה ליחכר, יש לשום אותה, ולא במה שגבה בה החוכר והיורד לשומא, ואין בה שיעור אונאה".

טענתו של הרא"ש היא, שאונאה מתקיימת רק בדבר שיש לו מחיר ידוע, אבל לזכיון אין מחיר ידוע, משום שלא ברור כמה יהיה שווה הזכיון, והדבר ספקולטיבי ביותר. אמנם, נראה מדברי הרא"ש בהמשך דבריו, שאין הכוונה שבזכיונות לא שייכת כלל טענת אונאה במחיר, אלא רק, שאי אפשר לטעון אונאה, על סמך הרווח שהופק בפועל מהזכיון. אבל, אם יתברר שהערכת המחיר מראש היתה מופרכת לחלוטין, יהיה שייך בזה דין אונאה.

בדומה לזה יש לומר, שגם מוניטין הוא דבר שאין לו מחיר. שכן, גם מחיר המוניטין אינו מבטא שווי ממשי עכשווי, אלא הערכה של הרווח הצפוי על סמך המוניטין.

נוסף על כך יש לציין, שהמשנה (בבא מציעא נו.) אומרת, שבמכירת שטרות אין אונאה. ובגמרא (שם:) מבואר הטעם, שדבר שאין גופו ממון (כמו בשטרות, ששווים אינו מחמת שווי הנייר בעצמו, אלא מחמת החוב שהשטר מהווה ראיה עליו), אין בו אונאה.

לאור זאת, יש לומר שגם מוניטין נחשב כדבר שאין גופו ממון. שהרי, אין המוניטין דבר שיש לו ערך מצד עצמו, אלא רק מחמת הרווח שיהיה אפשר לממש באמצעותו בעתיד.

עוד יש לציין כי נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רכז סעיף ז), שהקונה רשאי לתבוע את אונאתו עד שיעור 'כדי שיראה לתגר או לקרובו'. לאחר זמן זה, לא תישמע טענת אונאה. הטעם לכך הוא, שהיות שהיה ללוקח זמן להראות את המקח למומחה, ולברר את שויו, הרי שאם לא תבע בתוך זמן זה, מחל על האונאה.

בנדון דידן, הנתבע הביא חבר שגם הוא בעל מכולת, ובדק את סרטי הקופה, ולכן עבר הזמן 'בכדי שיראה לתגר'.

אמנם, יש מקום לטענת אונאה, על פי דברי הגהות אשר"י (בבא מציעא פרק ד סימן טו):

פירש ה"ר ברוך מריגנשבורק, דהיינו דווקא אם נתן המעות, אבל אם לא נתן המעות, מיגו דיכול לומר לו נתתי לך, יכול לומר לו לא נתרציתי.

טעמו של רבנו ברוך הוא, שהלוקח נאמן לטעון שלא התרצה מטעם מיגו שהיה טוען שפרע כבר. טעם נוסף, המובא בפתחי תשובה (חושן משפט סימן רכז ס"ק א) בשם שער המשפט הוא, שהלוקח טוען, שכיוון שהוא מוחזק בכסף, אין לו סיבה לתבוע את המוכר את אונאתו.

בנדון דידן, הנתבע נתן צ'ק ביד המוכר, וזה חזר מן הבנק. הרי, שיש ראיה ברורה על כך שלא פרע, ואם כן, אין לו מיגו.

גם טעמו של שער המשפט אינו רלוונטי בנדון דידן, משום שסו"ס הנתבע הרי נתן את הצ'ק ביד התובע, והדבר מראה שבירר את המחיר והיה מקובל עליו.

על כן, גם מסיבה זו נדחית טענת האונאה של הנתבע.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il