בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • ביכורים ומצוות נוספות
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מישאל מכלוף בן אסתר זצ"ל

undefined
8 דק' קריאה 38 דק' צפיה
עשרים וארבע מתנות כהונה הן... ואלו הן עשר במקדש וכו' ארבע בירושלים וכו' ועשר בגבולין תרומה, ותרומת מעשר וחלה וראשית הגז ומתנות ופדיון הבן ופטר חמור וכו'.

זו לשון התוספתא במסכת חלה והיא מובאת בגמרא חולין קל"ג:
מכל מתנות כהונה המצוות השכיחות שאנו יכולים אנו לקיים הם: הפרשת תרומות וחלה ופדיון הבן. ובנוסף להם יכולים אנו לקיים את מצות מתנות הזרוע והלחיים והקיבה, ראשית הגז ופטר חמור. אך אלו מצות שאין מזדמנות לכל אחד וצריך לטרוח כדי לקיימם.
הזרוע והלחיים והקיבה וראשית הגז כתובים בתורה בפרשת שופטים פ' י"ח פסוקים ג' ד' ה'.
וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם זובחי הזבח אם שור אם שה, ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה. ראשית דגנך תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו. כי בו בחר ד' אלוקיך מכל שבטיך לעמוד לשרת בשם ד' הוא ובניו כל הימים.

מתנות כהונה נתנו כדי שהכהנים יוכלו לעמוד ולשרת לפני ד' בבית המקדש כאמור בתורה. ובזה שעם ישראל נותן לכהנים מתנות אלו הרי על ידי כך העם כולו נעשה שותף לעבודת בית המקדש. על ידי המתנות נעשה העם כולו קשור לקודש לקדושת בית המקדש לרבונו של עולם.
במתנות אלו כלולים כל הצרכים של הכהנים כדי שיהיו פנויים לעבודת ד', וכך לשון הרמב"ם בהל' בכורים פרק י' הלכה ד':
" כיון שזוכה לו הקב"ה בתרומות שהן לחמו ויינו וזוכה לו, במתנות בהמה וקדשי מקדש שהן הבשר שלו, זיכה לו בראשית הגז ללבושו ובגזל הגר וחרמים ושדה אחוזה ופדיון בכורות להוצאותיו ושאר צרכיו שהרי אין לו חלק בנחלה ובבזה. "


במסכת חולין יש פרק מיוחד העוסק במתנות הזרוע והלחיים והקיבה ופרק מיוחד העוסק במצות ראשית הגז. ובגמרא שם מובא בדף קל"ב. שבבבל קיימו מצות מתנות, ושהם ניתנות גם לכהנת הנשואה לישראל. רב כהנא אכל בשביל אשתו וכן ר"פ ורב יימר ורב אידי בר אבין אכלו בשביל נשותיהם שהיו כהנות. ובדף קל"ג. אביי אמר בתחילה חטפתי מתנות משום חבוב המצוה, כיון ששמעתי שאין ליטול בעצמו שכתוב בפסוק ונתן לכהן ולא שיטול מעצמו. לא חטפתי אבל אמרתי תנו לי כיון ששמעתי את הברייתא "ויטו אחרי הבצע" אלו בניו של שמואל ששאלו חלקם בפיהם לא אמרתי ואם נתנו קבלתי. כיון ששמעתי שהברייתא אומרת הצנועים מושכים ידיהם איני נוטל אלא בערב יום הכיפורים להחזיק עצמי בכהן.

הרדב"ז בתשו' ח"ב ס' תרנ"ט נשאל אם בחו"ל נהגו מתנות ומשיב נחלקו בזה ואם יבוא שואל לו מחלוקת. והרי"ף והרמב"ם מחמירים ואם תרצה להחמיר לעשות כדבריהם תבוא עליך ברכה ואם תרצה לסמוך על מנהג תסמוך.
ר' יונתן אייבשיץ בספרו הכרתי והפלתי על שו"ע יו"ד בסי' ס"א סק"ו אומר, על דברי השו"ע שם מתנות כהונה נוהגות בכל מקום וכו' ויש מי שאומר שאינן נוהגות בחו"ל וכן נהגו. ועל זה אומר הפלתי הנה כתבו הרוצה להחמיר אין בזה יוהרא ולא ידעתי אנשי מעשה המחמירין בכמה דקדוקי מצות וחומרות למה אינם מהדרין לקיים מצות עשה דאורייתא אשר לדעת רוב המחברים נוהגת בחו"ל, ורוב חז"ל נהגו בו. ואולי מפני שאין כהן מיוחס, ובאמת חתני הרב כשעשה פדיון לבנו לקח בהמה לסעודה ורצה לתת מתנות ואמר הואיל ופודה אני אתן גם מתנות... אח"כ נתן מתנות לחמי שאכל בשביל אשתו.
וכמה אנשי מעשה נתנו לחכמים שעלו לארץ ישראל מעות ומינו שליחים להפריש מתנות וראשית הגז, ואני מסופק כיון דאיהו לא מצי עבוד איך מצי משוי שליח כי הדרך רחוקה ומסיים וכל לבבות דורש ד'.
ובברכי יוסף יו"'ד של"ג ב' כתב הרב בית הלל דאף בא"י האידנא אינם נוהגים בראשית הגז ומעשרות ומתנות כהונה ויחס למוהר"מ בהגה כאן ועמו הסליחה דעתה נוהג בארץ ישראל ראשית הגז ומתנות כהונה ומעשרות ואין כן כוונת מוהר"מ וכבר השיג עליו הרב פרי חדש בקונטרס אחרון יו"'ד ס"א וזה מפורסם בא"י.
ובחת"ס יו"ד תשו' ש"א כתב ... וכן דרכי ממש בכל יו"ט לשחוט בהמה ולהפריש ממנה מתנות וכן ראשית הגז וכך עבד עובדה בפלתי.

ובספר ארץ ישראל להרב טוקצינסקי מספר בירושלים הנהיגו הגאונים הגרש"ס והגר"ל דיסקין לפני יותר ממאה ושלושים שנה לקנות מכהן קבוע את המתנות והתנו עמו לשלם לו מכל ראש לא פחות מגרוש ומזכיר ועד בית השחיטה ישב ורשם כל יום מספר כל הראשים. ובכל חודש שלמו לו את המגיע לו.
האדר"ת באגרת משנת תרס"ב כותב לחתנו מרן "הרב" אוכל לבשרו אשר ב"ה עלה בידי מה שקויתי עד כה לקיים מצות ראשית הגז אשר זמנו, הוא בעת זמן הגיזה, ונתתי שתי ליטראות צמר כמו שהוא לזכות בעד כבוד תורתו הרמה, נ"י ועתה אשאל למעכ"ת נ"י איך אעשה בהם הן המצוה ליתן מלובן ולא צואי וה"ט לפי שקנאו בשינוי אבל בכה"ג שכבר זכיתי על ידי אחר א"כ ה"ל שלהם וגם י"ל דאין אני מכוין כלל לזכות על ידי שינוי רק לטובתם ע"ז אחכה לתשובתו אגרת זו נמצאת בסוף אגרות ראיה חלק א'.

ראשית הגז
האם המצוה היום מהתורה
רמב"ם הל' בכורים פ"י הל' א' מצות עשה ליתן לכהן ראשית הגז וכו' ואינה נוהגת אלא בארץ ישראל בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית כראשית הדגן.
הרמב"ם אינו פוסק כהמשנה שאמרה שנוהג אף בחו"ל אלא כמסקנת הגמ' שנהגו העולם כר' אלעאי שלומד ראשית הגז מתרומה מה תרומה אינה בחו"ל אף ראשית הגז.
מהרי' קורקוס מסיק מדברי הרמב"ם שגם בארץ ישראל אינה נוהגת היום מהתורה אלא מדרבנן כמו תרומה שלדעת הרמב"ם היום מדרבנן.
ואולם דברי הרמב"ם טעונים ברור שכן בהלי ח' אומר הרמב"ם האומר כל גיזותי ראשית דבריו קיימין והכס"מ מקשה הן לר' אלעאי שמשווה לתרומה כשם שבתרומה צריך שיהיו שייריה נכרים כן בראשית הגז והגמ' אומר שהדעה שסוברת שהאומר כל גזותי ראשית דבריו קיימין היא לרבנן ולא לר' אלעאי ואם כן הרמב"ם שפוסק כר' אלעאי מדוע אמר כאן שהאומר כל גזותי ראשית דבריו קיימין. ובהל' ט' אומר הרמב"ם לקח הצאן לגיזתו אע"פ שגדלה ברשות הגוי חייב גם זה שלא כר' אלעאי. ובהל' י"ד כתב השותפין חייבים שלא כר' אלעאי ובהל' ט"ו כתב הרמב"ם ויש לו להפריש מן החדש על הישן וממין גזה על מין גזה אחר, וזה שלא כר' אלעאי שמדמה ראשית הגז לתרומה ואין מפרישים משנה לחברתה.
ואומר הכס"מ בהלי י"א שלהרמב"ם לא אלים מנהגה שנהוג עלמא כר' אלעאי לענין דאינו נוהג אלא בארץ, למידחי כל הני סתמי דאתאן כרבנן ודי שננהג כמוהו במה שנהוג לחוד ולא להוסיף על זה, אלו דברי הכס"מ. לאמר, בעצם הלכה לא כר' אלעאי מעיקר הדין ורק נקבעה הלכה כר' אלעאי בדבר אחד מאחר שכך נהגו.
לפי זה יש לדחות דברי מהר"י קורקוס שפרש לדעת הרמב"ם שראשית הגז היום מדרבנן אלא באמת ראשית הגז מהתורה בכל מקום ורק שנהגו כך שרק בארץ ישראל נותנים ראשית הגז.
ואכן הטור יו"ד של"ג כתב ראשית הגז שחייב כל ישראל לתת מראשית גז צאנו לכהן בכל מקום , ומסיים דבר תורה ראשית הגז נוהג האידנא אפילו בחו"ל אלא שלא נהגו כן .
ובשו"ע כתב, ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ והרמ"א כתב וי"א דבר תורה ראשית הגז נוהג אפילו בחו"ל אלא שלא נהגו כן.
והחת"ס יו"ד ש"א כתב וכן דרכי ממש בכל יו"ט לשחוט בהמה ולהפריש ממנה מתנות וכן ראשית הגז וכך עבד עובדה בפלתי.

בדין ברכה על מתנות הזרוע וכו' וראשית הגז
הרשב"א בתשובה י"ח מביא תשובת הרב ר' יוסף בן פלט ששאל להראב"ד על איזה מצוה מברכין וכתב שם מתנות כהונה אין מברכין על נתינתם דאין ישראל נותן משלו אלא שהשם ית' זכה אותם לכהן ושלחן גבוה קזכו, ונתינת שקל בשנה כיוצא בו, כדכתיב כי ממך הכל ומידך נתנו לך. אבל פדיון הבן והפרשת חלה ומעשרות מברך מפני שאינו מברך על הנתינה אלא על ההפרשה ועל הפדיון.
והרוקח ס' שס"ו כתב כל המצות שהן חובות וגזרות צריך לברך, שלוח הקן וראשית הגז ושאר מתנות כהונה. אך צדקה והלואה ולקט שכחה ופאה והידור זקן שאם מצויין חייב, אין צריך לברך. [לאמר, כיון שאם אין עני אינו מצווה אין זו חובה גמורה על כן לא מברכים וכן אם זקן מחל על כבודו אין חובת כבוד לכן אין מברכין] ומתנות כהונה חייב גם אם אין כהן מעלין אותם בדמים ואוכלן ונותן דמיהם לכהן הבא ראשון, כדברי הגמ' בחולין קל"ד י.
הגר"א באו"ח סי' ח' סע"ק ב' מביא תשובת הרשב"א הנ"ל מתנות כהונה אין מברכין דמשלחן גבוה קזכו. ואולם בפאת השולחן הלכות א"י סי' ג' סע' כ' כתב מברכין על נתינת מתנות וכן על ראשית הגז וכו' ויש אומרים שאין מברכין על מתנות וראשית הזג ושלוח הקן, וסברא ראשונה עיקר.
ובפרושו בית ישראל שם מאריך לבאר ולהוכיח שמברכין ומביא ראיה מהירושלמי שר' חגי ברך על הדינים, ופרשו מפרשי הירושלמי וגם הגר"א מפרש כך את הירושלמי. שר' חגי ברך על המצוה לדון דינים. ואם תאמר שמא לא יקבלו בעלי הדינים את הדין ואיך ברך בשאלה זו נחלקו ר"ת ור"י על ברכת שינה בסוכה שמא לא ישן... ומה שאמר שאין לברך על המתנות כי משלחן גבוה קזכו זה אמור על חזה ושוק של שלמים שהם משלחן גבוה. אך מתנות הזרוע וכו' וראשית הגז אינם משלחן גבוה.
ומביא פאת השלחן שכך גם כתב דמשק אליעזר על חולין ע"ש בדף ק"ל באות י"ג ד"ה וא"ת (ובספר החדש דף תתש"פ) ולשון הברכה שכתב דמשק אליעזר אקב"ו להפריש מתנות כמו שמברכין להפריש חלה ותרומה וביכורים.
[אכן על לשון הברכה יש לתמוה שכן עיקר המצוה אינה ההפרשה אלא הנתינה שלא כמו בחלה ותרומה שהמצוה להפריש וזה מתיר את השיריים כאן במתנות המצוה לתת והלשון היתה צריכה להיות לתת מתנות וצ"ע]
ופאת השלחן שם בבית ישראל לאחר שהאריך בהוכחות שצריך לברך מסיים ואומר וכן היה נוהג רבינו הגדול לברך על נתינת מתנות וכן שהחיינו היה מברך כשיטת הרמב"ם וב"י לברך בכל מצות גם שאין מזמן לזמן כמו פדיון הבן ומה שכתב בבאורו באו"ח סי' ח' ס"ק ב' לא לדינא כתב רק העתק ריב"ף והלכה למעשה נהג והנהיג לברך וכן עיקר.

ברכת שהחיינו על ראשית הגז
ברכת שהחיינו על קיום מצוה בפעם הראשונה.
בתוספתא ברכות פ' בתרא העושה ציצית לעצמו מברך אומר ברוך שהגיענו ושם גם כתוב כן על תפילין. והרמב"ם פי"א מהל' ברכות כתב כללי ברכת שהחיינו וכתב שם וכן מצוה שאינה תדירה ואינה מצווה בכל עת .. כגון מילה ופדה"ב מברך בשעת עשיתו שהחיינו.
הרוקח סי' שע"א כתב בשם ריב"ק משפירא זצ"ל כל מצוה.. שעל אדם לעשותה ולא עשאה ומתחנך לכתחילה צריך לברך שהחיינו.
והרמ"א יו"ד סי' כ"ח כתב מי ששחט פעם ראשון מברך שהחיינו על הכיסוי אבל לא על השחיטה דמזיק לבריה. ( ר' ידידיה משפירא כלומר הרוקח)
הרוקח מביא ראיה ממנחות ע"ה היה עומד ומקריב מנחות בירושלים מברך שהחיינו , שנתחנך לעבודת זמן , עכ"ל.
בעל העיטור מובא בב"י או"ח כ"ב ובש"ך יו"ד כ"ח שם אומר שאין מברכין על תפילין חדשים ולא כל ציצית בבגד ישן וכ"כ בשו"ע או"ח סי' כ"ב קנה טלית ועשה בו ציצית מברך שהחיינו דלא גרע מכלים חדשים. (משמע לא מטעם קיום המצוה)
והש"ך נשאר בצ"ע לדעת הרוקח מדוע לא מברכין על נשואין ומה שהביא הרוקח ממנחות יש לדחות ששם המשמרות מתחדשות מזמן לזמן.
הט"ז באו"ח כ"ב פוסק להלכה כל מצות שאדם עושה בפעם ראשונה מברך שהחיינו.
הגר"א שם באו"ח כ"ב מבאר את השיטות מחלוקת רמב"ם ותוס' ואומר דברי הרמב"ם עיקר כלומר לברך שהחיינו על ציצית ותפילין חדשים וכן על מילה ופדיון הבן.
לסיכום מחלו' ראשונים ואחרונים האם מברך שהחיינו על מצוה שמקיים פעם ראשונה. והמשנה ברורה בסי' כ"ד כתב שמספק יקח דבר נוסף שמברך עליו שהחיינו כאשר עושה מצוה חדשה.
ועיין חת"ס או"ח אומר בר מצוה יברך בתחילת הנחת תפילין על כל המצוות שעתיד לקיים כל ימיו. כלומר מכריע כהפרי תואר שעל חנוך כללי למצות מברך ולא על כל מצוה חדשה.
ידוע הספור שהרבי מגור בא לארץ והביאו לו פרות להפריש תרומות ומעשרות בפעם הראשונה ו"הרב" היה נוכח אמר הרב שיברך שהחיינו על מצוה חדשה והרבי דן שהרי חולקים בדבר. ולבסוף אמר הרב הוא מרא דאתרא ואם הרב אומר לברך עלי לברך וברך.
נראה כי נקודת מחלוקת היא האם שהחיינו אומרים רק במצות שמתחדשות בפרקי זמנים קבועים כי נוסח הברכה והגיענו לזמן הזה זאת אומרת מברכים על הזמן ועל כן מצוות לפרקים שאינם קשורות בזמנים מוגדרים כגון פדיון הבן אין לומר שהחיינו אף אמנם שבדברים חדשים שקונה אין הם קשורים לסדרי זמנים אומר שהחיינו. ולדעה השניה הדגש אינו על הזמן אלא על ההתחדשות של השמחה כשיש מצוה שמתקיימת לפרקים. כי גם על בגדים חדשים הדגש על השמחה ולא על הזמן. ולדעה שאין מברכים על מצוה חדשה אלא על מצוה הבאה מזמן לזמן אין להקשות ממילה ופדיון הבן שכן מילה ביום השמיני ופדיון הבן ביום השלושים ושייך לומר שהגענו לזמן הזה, משאין כן בתפילין ושאר מצות.



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il