ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מזכירין יציאת מצרים בלילות ;">

בית מדרש חגים וזמנים פסח הגדה של פסח שיעורים נוספים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אסרו חג שבועות תשס"ז

מזכירין יציאת מצרים בלילות

מכתב 17 למגורשי גוש קטיף



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

לתלמידנו היקר והחביב
הרב יואל קלינג שליט"א
ולאחינו הגיבורים מגוש קטיף וצפון השומרון

עבר זמן מרובה מאז שלא כתבתי לך ולאחינו הגיבורים, היו כל מיני טרדות בדרך, וגם "טרדות" טובות, עם נישואי בתנו רחל עם נריה אבינר שיחי'. בינתיים עלו רעיונות מרעיונות שונים הקשורים למצבכם - למצבינו, ואמרתי לעצמי שמן הראוי שאשתפכם במקצת מן המקצת מן ההרהורים שעלו לעת אחרונה, בעת שנתתי שיעורים בפריס.

אתייחס כאן למשנה מאד מפורסמת, בסוף פ"א דברכות (משנה וגמרא: ברכות י"ב,ב - י"ג,א), היא זכתה להיכנס להגדה של פסח, ועדיין אנו קשורים אליה דרך ספירת העומר...

משנה:
מזכירין יציאת מצרים בלילות. אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא, שנאמר: למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך הימים, כל ימי חייך, הלילות. וחכמים אומרים: ימי חייך העולם הזה, כל - להביא לימות המשיח.

ולפני שנביא את דברי הגמ', הערה מעניינת של הרב אשכנזי: לדעת בן זומא, "כל ימי חייך, הלילות" אינה סתם דרשה הבאה לדרוש את התיבה "כל", אלא הלימוד מבטא לעומק את משמעות היום, בשעה שאני לוקח אותו בשלמותו: יום שלם ("כל ימי חייך") כולל גם את הלילה, את הגלות, את הצרות (וצרות יכולות להיות גם בארץ ישראל...). אף הם חלק מהיום, ומסייעים, בסופו של תהליך, להגיע אל תכליתו, גם אם בשעת מעשה, בעת לילה, אני עדיין לא מודע לתפקידו. הדמע, הדמעה, הם חלק מן התהליך שבסופו יימלא שחוק פינו ולשונינו רינה. וע"כ, עפ"י החוק העברי, הלילה קודם ליום, ויהי ערב ויהי בוקר!

ועתה נביא קצת מדברי הגמ':
תניא אמר להם בן זומא לחכמים, וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח, והלא כבר נאמר הנה ימים באים נאם ד' ולא יאמרו עוד חי ד' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ד' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם (ירמיהו כ"ג, ז' - ח').

אמרו לו לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא שעבוד מלכויות עיקר ויציאת מצרים טפל לו. כיוצא בו אתה אומר לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך (בראשית ל"ה, י'), לא שיעקר יעקב ממקומו (רש"י: "שהרי מצינו שקראו הקב"ה יעקב אחר זאת, ברדתו למצרים שנאמר ויאמר אלוקים לישראל ויאמר יעקב יעקב ויאמר הנני" - בראשית מ"ו, ב') אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו, וכו'.

והנה, גם פה קודם כל הערה: הפסוק בנביא, העוסק בגודל הנס שיהיה לעתיד לבוא, מדבר על עליית זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות (ויש לחקור מה היא אותה ארץ המוגדרת כ"ארץ צפונה" לארץ ישראל, שמשם תבוא, לפי הנביא, עיקר העלייה הניסית?...). אך בהסבר הגמ' מדובר על "שעבוד מלכויות", כלומר על שחרור משעבוד מלכויות. וצ"ל שזה היינו הך, או במילים אחרות, השחרור משעבוד מלכויות הוא המאפשר את אותה "עלייה מאסיבית" מארץ צפונה ומכל הארצות. כי לפני השחרור ניתן היה להגיע לארץ ישראל רק טיפין טיפין, וכן כשהיהודים היגרו ממקום למקום, איפשרו להם לבוא "טיפין טיפין" למקומם החדש, אך הנס הגדול של עלייה בקנה מידה של מאות אלפים ואף יותר, רק מתאפשר בשעה שיש שחרור משעבוד מלכויות. ואולי יותר מזה, זה גופא הסימן של שחרור משעבוד מלכויות כשניתנת האפשרות לעלייה כזאת!

אחד משומעי שיעורי בצרפת (כפה"נ מתוך היכרותו את צרפת ואת תרבותה), העלה עוד השערה: רק ה"שחרור המנטלי" משעבוד מלכויות מאפשר -כמובן למי שרוצה בכך- לעשות את הצעד הנועז, לעלות לארץ הקודש, וד"ל.

ועתה, לגוף התשובה של חכמים. הם מביאים הקבלה: שעבוד מלכויות עיקר ויציאת מצרים טפל לו, וכן אתה מוצא, ישראל עיקר ויעקב טפל לו. בפשטות זוהי רק הקבלה "שטחית", בשניהם מצאנו שגם אחרי ש"נעקר" השם הראשון, עדיין משתמשים בו, אך הוא כבר טפל. אך זכיתי לשמוע מהרב אשכנזי שיש כאן הקבלה עמוקה, ואינני זוכר במדוייק את תיאורו, ואנסה לעמוד מחדש על הדברים, כשההשראה באה ממנו.

ראשית אני יוצא מנקודת הנחה שהביטוי "טפל" אין להבינו במשמעות של דבר משני. "ט" ו"ת" מתחלפים, ולעיתים ה"תפל" ששמים במרק, התבלינים, הם הנותנים בו את כל הטעם.

יעקב וישראל

ונתחיל עם יעקב וישראל. אם שמים לב לכך, השם ישראל ניתן ליעקב ברגע שחזר מבית לבן לארץ ישראל. תחילה ניתן לו השם ע"י המלאך, שלפי חז"ל הוא מלאכו של עשיו (בראשית ל"ב, כ"ט), ואח"כ ע"י הקב"ה עצמו, שאישר את השם שניתן לו ע"י המלאך (בראשית ל"ה, י').

וגם פה, הערה צדדית מעניינת שזכיתי לשמוע מפי ר' שכנא רותם ז"ל, יהודי צדיק ותמים, מפעילי פא"י החשובים, וגבאי ביהכ"נ אוהל יוסף ברחביה שבירושלים. הוא שם אל לבו שהלילה של 29 לנובמבר 47 בו הכירו אומות העולם בזכותה של מדינה יהודית להתקיים, היה מוצאי שבת וישלח. כלומר בו בזמן שמלאכו של עשיו נותן את השם "ישראל" ליעקב, כשחוזר לארץ ישראל -וזה היה בפרשת וישלח- הוא הלילה שבו אומות העולם מכירים לראשונה מזה אלפיים שנה בזכות של עם ישראל על ארץ ישראל. אלפיים שנה גם לא הוזכר ולא הוכר שמינו בשם ישראל, אלא בשם יהודים וכדומה, ועתה לראשונה ניתן השם "ישראל" לעם היהודי, וע"י מי? ע"י מלאכו של עשיו...


ונחזור אל ענייננו. קשה להיות יעקב, ולא פחות קשה להיות ישראל. להיות יעקב, פירושו לשמור על זהותו של יעקב אף בגלות לבן. אף במקום שהכל חובר לעקירת זהותו, בדרך של נחש ובדרך של עקרב, בדרך של פיתוי ובדרך של עקיצה, יעקב מצליח לשמור על ייחודו: "עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים" (רש"י, בראשית ל"ה, ה'). ואולי הנסיון הכי גדול לשמור על הזהות, הוא במקום שיש סלחנות והבנה כלפי "מעשה רע", כי הוא לא נחשב כלל לרע, עי' עבודה זרה ג',א: "יבא לבן ויעיד ביעקב שלא נחשד על הגזל", ופירש"י: "דכתיב מה מצאתי מכל כלי ביתך (בראשית ל"א, ל"ז), אפילו סכין אפילו המנק אפילו מחט, והחתן הדר בבית חמיו עשרים שנה, כשיוצא אינו נוטל עמו כלי קטן? ובני נח נצטוו על הגזל ויעקב קיים". וכשלבן בא לעקור את הכל, גאוותו המוצהרת של יעקב היא שהשכיל בכל מצב לשמור על צלם אנוש. ידו של יעקב נאלצת להיות "אוחזת בעקב עשיו" (בראשית כ"ה, כ"ו), ולעיתים להשתמש בתחבולות, בבחינת "עם עקש תתפל" (שמואל ב' - כ"ב, כ"ז), וגם אז לא לומדת ממעשיו הרעים, והגם שמסתכן שעשיו "יקנה" פרשנות אחרת לשמו של יעקב (ראה בראשית כ"ז, ל"ו).

אך גם קשה להיות ישראל. כשיעקב חוזר הביתה הוא נדרש לשמור על זהותו כישראל. ישראל פירושו "כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל". זהו הקושי הגדול של יעקב בארץ ישראל: להתמודד בו בזמן עם "מלאכים" ועם בני אדם. ההתמודדות עם בני אדם, בשעה שחשב שסוף סוף חזר אל המנוחה ואל הנחלה, מקנה את התחושה שכביכול, הוא מתמודד בו בזמן עם אלוקים. ויפה העיר לי ר' צבי לוי נ"י שההתמודדות היא עתה בראש חוצות, ולא רק באתכסאי. המבחן הראשוני שלו הוא בשכם. משפחתו נאלצת לצאת במלחמה גלויה כנגד אלו שניסו לטמא את דינה, ושמעון ולוי מתבטאים: "הכזונה יעשה את אחותנו" (בראשית ל"ד, ל"א). כאן, בארץ ישראל, לא ניתן יותר שיידרסו אותנו, ושיטמאו את קודשי ישראל. וע"כ כשיוצאים בשלום ממלחמה זו, מאשר הקב"ה את השם שניתן לו ע"י המלאך. ואולי, בגלל שיעקב הוכיח את בניו על מעשיהם (ראה בראשית ל"ד, ל'), והגם שתוכחה זו היתה הכרחית בנסיבות הקיימות, היה צורך שיעקב ייצא עוד הפעם לגלות, וקראו הקב"ה: יעקב יעקב (בראשית מ"ו, ב').

והנה, הכושר של יעקב להתמודד כישראל, הוא בזכות שגם בהיותו יעקב הוא שמר על זהותו.

יציאת מצרים ושעבוד מלכויות
בשעה שמשתחררים משעבוד מלכויות, ג' דרכים פתוחות לפנינו:

- דרך אחת היא להתנתק מיציאת מצרים, מהעבר, וליצור חברה חדשה המכירה רק ביציאה משעבוד מלכויות, בכניסה לחבר העמים. היא יוצרת כביכול "תלמוד ירושלמי" המנותק לחלוטין מ"תלמוד בבלי".

- דרך שניה היא להישאר צמוד אל העבר, ולא להכיר שחלה תמורה בהתהוות עם ישראל. הכל כדאשתקד, כאילו לא יצאנו איכשהו משעבוד מלכויות. במקרה אנו כרגע בחיפה, בתל אביב בירושלים ובבאר שבע, ואין כאן שינוי מהותי עם הוויתנו במרקש, בסרסל, בבודפסט או בברוקלין.

- דרך שלישית, ודומני שהיא הדרך הקשה, היא להכיר בשינומי ובתמורה, אך לקשר אותה להוויתנו עד עתה. להכניס כביכול את התלמוד הבבלי בתוך התלמוד הירושלמי. להיות ישראל, אך מחובר בכל רמ"ח אברנו ושס"ה גידנו ליעקב. להבין שכוחנו היום הוא מכוח מה שהיינו עד שהגענו הנה, וזה מה שנותן לנו את העוצמה להתמודד עם המצב החדש.

בעת יציאה משעבוד מלכויות, היחס אל בורא עולם זוכה לפנים חדשות כביכול, ורק מי שהיה לו את הכוחות להתמודד עם ה"קושיות" בעת שהיה תחת שעבוד מלכויות, ויציאת מצרים היתה נר לרגליו, יש לו את הכלים להתמודד עם ה"קושיות" המלוות את היציאה משעבוד מלכויות.

בשעת שעבוד מלכויות, עיקר ה"קושיות" והקשיים, הם בתחום שמירה על זהותנו כיעקב, על אף הרדיפות, הפוגרומים, האינקוויזיציות. דודי, הרב משה בוצ'קו שליט"א מספר על יהודי שהיה בחדר הכניסה לתאי הגזים, ופנה אל הקב"ה בקריאה נרגשת: רבונו של עולם, אתה עושה הכל כדי שלא נאמין בך, אך אני מודיע לך, זה לא יעזור לך...

בשעת היציאה משעבוד מלכויות, ה"קושיות" והקשיים הם בתחום אחר. הכל הולך כביכול יותר מדי טוב. עד כדי כך, שאלו המובילים את היציאה הזאת לא חשים כלל וכלל שהם חבים את המצב החדש לבורא עולם. "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (ועיי"ש פירוש נפלא של הרמב"ן, על הפסוק וזכרת את ד' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" -דברים ח', י"ח- שבשעה שזוכרים איפה היינו לפני כמה עשרות בשנים ואיפה אנו עכשיו, אנו קולטים שתמורה כזאת יכולה לבוא רק ע"י התערבות מלמעלה).

ושיא המשבר מגיע בשעה שאלה שהובילו את המהלך חוזרים בהם, גם מהמהלך ה"טבעי" של יציאה משעבוד מלכויות, ומפעילים את מיטב הכוחות והמוחות של הצבא והמשטרה לביצוע הנסיגה.

דוגמא מופלאה לכך היתה בעת היציאה שנכפתה על חלקים רבים של העם מגוש קטיף, חבל עזה, וחלקים מצפון השומרון. ודומה שההתיחסות הנכונה לתמורות מרחיקות לכת כאלה, היתה של הגיבורים שהוצאו משם. וכבר סיפרתי, ואספר עוד הפעם בקצרה, על יציאתך ויציאת משפחתך, ר' יואל קלינג, מן המקום, כי זוהי דוגמא מופלאה לאמונתנו כישראל שכל כולה מעוגנת בהוויתנו כיעקב.

בשעה שהגיעו כמה עשרות חיילים-קצינים לביתך, הודעת שלא אתה ולא בני ביתך תצאו מן הבית ברצון, אך אם יסחבו אותכם, אתם תישארו פאסיביים ולא תגלו התנגדות אקטיבית. כשהייתם בחוץ, ולפני שהכניסו אתכם לאוטובוס, ביקשת לומר מספר מילים לחיילים הקצינים. וכך אמרת להם:

הצלחתם להוציא אותי מכאן. אך דעו נא שכשאני אקום מחר, יהיה לי לאן להתפלל ולמי להתפלל. כי אתם עזבתם אותנו והוא לא. אך עליכם אני מרחם. מחר בבוקר כשתקומו כבר לא יהיה לכם לאן לפנות ולמי לפנות. כי כל מה שהאמנתם עד עכשיו התנפץ ברגע זה.

היה זה ביום חמישי. למחרת, כשעה לפני שבת, באתי לבקר אותך, אותכם, ב"מלון" הקרוב לקניון מלחה בירושלים. ולפתע הגיע אחד הקצינים שהשתתף בפינוייך, בפינוייכם. והוא אמר לך: חיפשתי אותך בכל מקום, ממלון למלון, עד שהגעתי לירושלים ואיתרתי אותך, כחצי שעה לפני שבת. רציתי להגיד לך שדבריך השאירו רושם עמוק. יישבנו אח"כ כולנו על הדשא ובמשך חצי שעה או יותר, בכינו.

וכך יישבתם זה מול זה: אתה, ישראל השואב את כוחותיו מיעקב, והוא שהיה ל"ישראל", אך שכח את זהותו של יעקב, ומכוח זה, בסופו, התכחש גם ל"ישראל" שבו. והמפגש הזה הוליד את הבכי, ואולי את התיקון העתידי, בו יימלא שחוק פינו ולשוננו רנה.

בברכות חמות
המחבבכם מאד
אברהם אבא וינגורט
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il