ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הקדמה: עניני ציבור – פוליטיקה או תורה? ;">

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה ציבור וחברה תורה והלכות ציבור Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר


הקדמה: עניני ציבור – פוליטיקה או תורה?


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
יהודה בן הדסה הינדה מלכה

התורה - תורת הכלל
רבים חושבים שהדרכתה של התורה מצטמצמת רק להלכות פרטיות, כמו הלכות שבת, לשון הרע, כשרות, דיני ממונות וכו', ואילו בכל הנושאים ששייכים להויות העולם הכלליות, עניני ציבור - אין לתורה מה לומר. אולם, יש לדעת שתפיסה זו אינה נכונה. ביחס לכל מאורע כללי שקורה בעולם ישנם הרבה ענינים שצריכים ליבון, ויש לתורה מה לומר ביחס אליהם, וזאת מפני שעניני הכלל עצמם הם תורה. וכך מבואר במדרש 1 :
אמון אומן - התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקדוש ברוך הוא, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא מדעת אומן. והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דיפתראות ופינקסאות יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין. כך היה הקדוש ברוך הוא מביט בתורה ובורא את העולם. והתורה אמרה "בראשית ברא אלהים" - ואין ראשית אלא תורה. היאך מה דאת אמר "ה' קנני ראשית דרכו".


ממדרש זה אנו למדים שהתורה היא התכנית הפנימית של העולם, לפיה הקב"ה מנהיג אותו. בלשון המהר"ל 2 , התורה היא "סדר העולם". עניין מבואר בעוד מקומות רבים, וחלקם מפורט בהערה 3 .

כיון שהתורה היא תוכנית העולם, כיצד יתכן שלא תהיה התייחסות תורנית לכל הדברים שקורים בעולם? 4

ספר התורה של המלך
לאור יסוד זה, מבאר הרב קוק 5 את תפקיד ספר התורה שכותב המלך כספר התורה והחוקים של הממלכה הציבורית 6 , וזו לשונו:
התורה והממלכה בישראל קשורים זה עם זה קשר בל ינתק. המלך בשבתו על כסא ממלכתו, כתב לו את ספר התורה המיוחד לו, כמשנה התורה, כתיבה מיוחדת בתור מלך מושל על העם ומנהיג את החיים החברותיים של הכלל, חוץ מהספר הרגיל שכל אחד מישראל צריך לכתוב לעצמו, בתור בן ישראל מצד החובה של "אתם כתבו לכם את השירה הזאת".
מה אנו למדים מחובה ממלכתית זאת? שקבלת התורה בישראל קבלה כפולה היא:
קבלת חובת היחיד בתור יחיד השייך לכלל ישראל, לכללות האומה בקדושתה.
וקבלת התורה בתור קבלתה של האומה המנהיגה את חייה הלאומיים החברותיים, בתור לאום.
אמנם, עבודה קשה היא ביחוד שמירת התורה הכללית הממלכתית, עבודה הרבה יותר קשה מהשמירה של התורה היחידית. כי התורה ומצוותיה באו לצרף את הבריות, ומלאכת הצירוף של הכלל כולו בתור חברה הזקוקה לענינים מדיניים, הוא הרבה יותר מסובך בדרך עבודתו ממלאכת הצירוף של כל יחיד כשהוא לעצמו בתור איש פרטי.
כי הרי עינינו הרואות שגם המוסר האנושי הפשוט, בדברים שחוש הצדק הטבעי הוא מסייע אותו, עד כמה שאצל הפרטים יש לו על כל פנים איזה אחיזה בחיים, לא זכתה האנושיות בכללותה עדיין, שיהיה מוסכם בתור חובת מוסר ביחש להמדיניות הצבוריות, ואפילו המפלגתית כולה. ובשביל כך אנו יודעים שאותו היצר הרע שבאדם הפרטי הרי הוא מתגבר בכפלי כפלים בהאדם המדיני הכללי, עד שכל מושגי הטוב והרע, הצדק והרשע הרי הם נעשים אבודים לגמרי מתוך המהומה המדינית והקלחת הממלכתית הרותחת, אשר היא כים נגרש, ובשביל כך נטע יוצר העולמים מראש ומקדם את שמו של משיח לפני בריאת העולם, "לפני שמש ינון שמו". כח ממלכתי נגזר מעצם היסוד שבקדושה מוכן הוא בעומק נשמת ישראל הכללית, לפני שמהומת החיים של העולם כולו תוכל לרשום עליו את הרשמים של מחיקת הצדק ואבדן המוסר, הבא במדה הרגילה מתוך הזרם הנורא שבהשתערות גלי החיים החברותיים...


עד כאן דברי הרב קוק זצ"ל.

ענין נוסף הממחיש את היותה של התורה סדר העולם, הוא הרמזים שמצאו גדולי ישראל בתורה לדברים רבים בעולם. וכפי שכתב הגר"א 7 :
והכלל כי כל מה שהיה והוה ויהיה עד עולם הכל כלול בתורה מ"בראשית" עד "לעיני כל ישראל. ולא הכללים בלבד, אלא אפילו פרטיו של כל מין ומין, ושל כל אדם בפרט, וכל מה שאירע לו מיום הולדו עד סופו, וכל גלגוליו. וכל פרטיו ופרטי פרטיו. וכן של כל מין בהמה וחיה, וכל בעל חי שבעולם, וכל עשב וצומח ודומם וכל פרטיהם, ופרטי פרטיהם בכל מין ומין ואישי המינים עד לעולם, ומה שיארע להם ושרשם. וכן כל מה שכתוב באבות ומשה וישראל, כלם הן בכל דור ודור, שכלם מתגלגלים ניצוצותיהם בכל דור ודור כידוע. וכן כל מעשיהם מאדם הראשון עד סוף התורה הוא בכל דור כידוע למבין, וכן הוא בכל אדם ואדם לבד, כמו שהתחיל לבאר במדרש הנעלם ברמז.


וכן התנ"ך כולו, בתורה ובנביאים, מלא בהדרכת התורה בעניני העולם ובעניני ציבור. וכך למשל למדו חכמים מפרשת פגישת יעקב ועשו הדרכה לדורות כיצד צריך לנהוג במפגש עם אומות העולם, כמבואר באריכות בדברי הרמב"ן על הפרשה 8 .

כיצד יתכן שיש מחלוקות?
יש טועים וחושבים ש"יש להם ראיה" שאין לתורה מה לומר בעניני ציבור, וזאת מכך שיש מחלוקות בין תלמידי חכמים בכל מיני פרטים, ואם התורה הייתה אומרת מה לעשות לא היו מחלוקות.

אבל "הוכחה" זאת בטעות יסודה, שהרי הדעות השונות הן חלק מהותי בתורה שבעל פה, ואכן יש מחלוקות בין החכמים בכל נושא בתורה, כפי שכתב הרמב"ם בהקדמתו למשנה שישנם חמשה סוגי הלכות, והסוג השלישי הוא "הדינין שהוציאו על דרכי הסברא ונפלה בם מחלוקת...שהם ענפי הענפים...". על דעת אף אחד בעולם לא עולה לומר שבגלל שיש מחלוקת בהלכות שבת ובהלכות בשר וחלב אין לתורה מה לומר בהם, וכך גם בהלכות ציבור.

ויש לדעת שעצם קיומן של המחלוקות בין תלמידי החכמים הראוים לדון בדבר הוא חיובי, שכן הן מהוות התגלויות של צדדים שונים שכולם אמיתיים, ורק העדר יכולת ההכרעה במחלוקות היא תוצאה של הגלות וביטול הסנהדרין. וכך ביאר הרב קוק 9 את דברי חז"ל שתלמידי חכמים מרבים שלום בעולם:
יש טועים שחושבים שהשלום העולמי לא יבנה כי אם על-ידי צביון אחד בדעות ותכונות, ואם כן כשרואים תלמידי חכמים חוקרים בחוכמה ובדעת תורה, ועל- ידי המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום,
ובאמת אינו כן, כי השלום האמיתי אי אפשר שיבוא לעולם כי אם דווקא על-ידי הערך של ריבוי השלום, הריבוי של השלום הוא שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום כל אחד לפי ערכו מקומו וענינו.
ואדרבא - גם העניינים הנראים כמיותרים או כסותרים, יראו כשמגלה אמיתת החוכמה לכל צדדיה, שרק על-ידי קיבוץ כל החלקים וכל הפרטים, וכל הדעות הנראות שונות, וכל המקצועות החלוקים, דווקא על-ידם יראה אור האמת והצדק, ודעת ה' יראתו ואהבתו. ואור תורת אמת..."


על התועלת הגדולה שבמחלוקת מסופר בגמרא 10 , שכאשר רבי שמעון בן לקיש נפטר היה רבי יוחנן מצטער מאוד. החליטו החכמים לשלוח את רבי אלעזר בן פדת שהיה חכם גדול, ליישב את דעתו. הלך רבי אלעזר לרבי יוחנן, ועל כל דבר שאמר לו רבי יוחנן היה מביא לו רבי אלעזר ראיה. אמר לו רבי יוחנן: וכי אתה כמו ריש לקיש? כאשר הייתי אומר דבר לריש לקיש הוא היה מקשה לי עשרים וארבע קושיות, והייתי מתרץ לו עשרים וארבעה תירוצים, וממילא התברר הענין, ואילו אתה אומר לי שיש ראיות לדברי. וכי איני יודע שדברי אמיתיים? קרע רבי יוחנן בגדיו והיה הולך ובוכה, ואומר: היכן אתה בן לקיש, היכן אתה בן לקיש? עד שנטרפה דעתו עליו. בקשו עליו רבנן חכמים, ונפטר.
למדנו מסיפור זה שדווקא מהקושיות מרוויחים, שכן על ידיהן מתבררים הדברים, מה שאין כן מאישור הדברים באופן אוטומטי.

במקום נוסף בגמרא 11 מבואר שלא רק הקושיות הינן בעלות ערך לבירור הדברים, אלא גם כאשר יש דעות שונות הרי שבכל דעה יש משהו מן האמת:
הא רבי אביתר הוא דאסכים מריה על ידיה, דכתיב: "ותזנה עליו פילגשו" - רבי אביתר אמר: זבוב מצא לה, רבי יונתן אמר: נימא מצא לה, ואשכחיה רבי אביתר לאליהו, אמר ליה: מאי קא עביד הקדוש ברוך הוא? אמר ליה: עסיק בפילגש בגבעה, ומאי קאמר? אמר ליה: אביתר בני כך הוא אומר, יונתן בני כך הוא אומר,
אמר ליה: חס ושלום, ומי איכא ספיקה קמי שמיא? אמר ליה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן זבוב מצא ולא הקפיד, נימא מצא והקפיד.


הרי שדווקא המחלוקת היא המגלה כל הפרטים, ודי בדוגמאות אלו כדי להבין את העניין של המחלוקת 12 .

סיכום ההקדמה:
א. יש לתורה מה לומר בנושאים הפוליטיים והציבוריים, שכן התורה היא התוכנית הפנימית של העולם כולו, כמבואר במדרש רבה ובמקורות רבים נוספים.
ב. כתב הרב קוק שענינו של ספר התורה שכותב המלך הוא הדרכת התורה בנושאי הכלל.
ג. כמו בכל נושא שהתורה מתייחסת אליו, גם בנושאים הציבוריים יש מחלוקות. המחלוקות הינן דבר חיובי, שכן הן מגלות צדדים שונים של התמונה כולה, וכפי שביאר הרב קוק את דברי חז"ל שתלמידי חכמים מרבים שלום בעולם.


^ 1 בראשית רבה פרשה א, א.
^ 2 נתיבות עולם נתיב התורה, חלק א. המהר"ל חוזר על כך פעמים רבות, וראה לדוגמא: ספר גבורות השם - פרק טז, ספר דרך חיים - פרק ה משנה כב וספר תפארת ישראל - פרק כד.
^ 3 כ"כ ר' צדוק (שיחת מלאכי השרת ליקוטים ירושלמי, פרק קמא דראש השנה, דבור המתחיל והנה). וז"ל השפת אמת (פרשת בא שנת תרנ"ד): "ראש השנה הוא תשרי. ולבני ישראל ניתן ראש השנה בניסן לחדשים. ראשון הוא לכם דייקא להודיע כי הקדוש ברוך הוא מנהיג את בני ישראל בסדר אחר מיוחד להם. והוא סדר התורה שהיא סדר הפנימיות. ובכלל העולם ראש השנה תשרי. ובפרט לבני ישראל ראש השנה ניסן שהוא ראש לסדר שהוא למעלה מסדר הטבע".לפי דברי השפת אמת יוצא שתורה היא סדר העולם בהקשר לבני ישראל, כי בני ישראל מונהגים על פי חוקים אלו-היים, מה שאין כן בגויים שמונהגים על פי הטבע. בעומק הדברים אין כאן מחלוקת, שכן עם ישראל הוא הלב שבאומות, וממילא סדר עם ישראל הוא גם סדר העולם כולו.
ובזוהר (חלק ב דף קסא עמוד א) מבואר: "זכאין אינון כל אינון דמשתדלי באורייתא, בגין דכד ברא קודשא בריך הוא עלמא, אסתכל בה באורייתא וברא עלמא, ובאורייתא אתברי עלמא, כמה דאוקמוה דכתיב ואהיה אצלו אמון, אל תקרי אמון אלא אומן. וכי אורייתא אומנא הוה, אין, למלכא דבעי למעבד פלטרין, אי לא שוי לגביה אומנא לא יכיל למעבד פלטרין, כיון דפלטרין אתעבידו, לא סליק שמא אלא דמלכא, אלין פלטרין דעבד מלכא, מלכא שוי באינון פלטרין מחשבה. כך קודשא בריך הוא בעי למברי עלמא, אסתכל באומנא, ואף על גב דאומנא עבד פלטרין, לא סליק שמא אלא דמלכא, אלין פלטרין דעבד מלכא, ודאי מלכא בנה פלטרין, אורייתא צווחת ואהיה אצלו אמון, בי ברא קודשא בריך הוא עלמא.
דעד לא אתברי עלמא, אקדימת אורייתא תרין אלפא שנין לעלמא, וכד בעא קודשא בריך הוא למברי עלמא, הוה מסתכל בה באורייתא בכל מלה ומלה, ועבד לקבלה אומנותא דעלמא, בגין דכל מלין ועובדין דכל עלמין באורייתא אינון, ועל דא קודשא בריך הוא הוה מסתכל בה וברא עלמא.
לאו דאורייתא ברא עלמא, אלא קודשא בריך הוא באסתכלותא דאורייתא ברא עלמא, אשתכח דקודשא בריך הוא איהו אומנא, ואורייתא לקבליה ולגביה אומנא, דכתיב ואהיה אצלו אמון, ואהיה אמון לא כתיב, אלא אצלו, הואיל וקודשא בריך הוא אסתכל בה, אצלו הוה אומנא.
ואי תימא מאן יכיל למהוי אומנא לגביה, אלא אסתכלותא דקודשא בריך הוא בגוונא דא, (דבר אחר) אתעביד כלא בלא עמל ויגיעה, דכתיב בדבר ה' שמים נעשו וגו', בגוונא דא באסתכלותא דיליה היא אומנא), באורייתא כתיב בה בראשית ברא אלהי"ם את השמים ואת הארץ, אסתכל בהאי מלה וברא את השמים, באורייתא כתיב בה ויאמר אלהי"ם יהי אור, אסתכל בהאי מלה וברא את האור, וכן בכל מלה ומלה דכתיב בה באורייתא, אסתכל קודשא בריך הוא ועבד ההיא מלה, ועל דא כתיב ואהיה אצלו אמון, כגוונא דא כל עלמא אתברי."
דברי הזוהר הללו הובאו כדבר פשוט בכמה וכמה מקומות, ראה למשל נפש החיים שער ד פרק י, ספר דגל מחנה אפרים פרשת בא, ספר מאור עינים ליקוטים, ספר תפארת שלמה על התורה פרשת תרומה.
^ 4 יש אומרים כי התפיסה המוטעית, כאילו התורה עוסקת רק בעניני פרט, היא תוצאה של הגלות, שבה "אין לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה" כמבואר במסכת ברכות דף ח עמוד א, כלומר התורה מתגלה רק בבית המדרש ולא בחיים, ומתוך כך התרגלו אנשים לגישה שהקודש והחול מנותקים זה מזה, כגישה הנוצרית.
סיבה זו היא ודאי נכונה, אולם לדעתי היא לא מסבירה לגמרי את התופעה, שכן גם בגלות חכמי ישראל הנהיגו את עניני הציבור, ולמשל כאשר היו מצוקות כלכליות היו הולכים גדולי החכמים לאסוף כספים, שדרי"ם וכו'.
ונראה לי שסיבה מרכזית יותר לכך היא היחס לחכמים. יש קהילות שיודעים בהם מה היא תורה ומה הם חכמי ישראל, יש מועצות גדולי תורה שהם קובעים בעניני ציבור, קובעים למפלגה את הדברים המהותיים או הבעיתיים, ואפילו למי להצביע. וגם אם בפועל הדברים אינם מתנהלים כך בצורה מוחלטת, מכל מקום יש משמעות רבה למסר ולאוירה הציבורית. מה שאין כן במקומות שהיחס לחכמים לא נבנה בצורה נכונה - לא מבינים מה היא תורה, רואים בחכמים כבעלי מקצוע, שכשם שהסנדלר מטפל בתיקון נעליים שכן הוא למד לתקן נעליים כך החכמים עוסקים למדו את ארבעת חלקי השולחן ערוך ולכן הם יכולים להכריע בנושאים הנידונים בהם, ובכך נגמר המקצוע של הרב.
^ 5 מאמרי הראי"ה עמודים 173-174.
^ 6 ראה מסכת סנהדרין פרק ב משנה ד: "וְכוֹתֵב לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לִשְׁמוֹ. יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה, מוֹצִיאָהּ עִמּוֹ. נִכְנָס, מַכְנִיסָהּ עִמּוֹ. יוֹשֵׁב בַּדִּין, הִיא עִמּוֹ. מֵסֵב, הִיא כְנֶגְדּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו". ספר התורה עצמו הוא אותו ספר תורה של היחיד, ובכל זאת צריך ספר אחר, שכן הלכות ציבור שונות מהלכות הפרט. לדוגמא, הלל אומרים רק על דבר ציבורי, כמבואר במסכת מגילה דף יד עמוד א. וישנם שינוים רבים בין פרט לכלל, וענין זה דורש מאמר לעצמו.
^ 7 בפירושו לספרא דצניעותא, פרק ה.
^ 8 פירוש הרמב"ן על התורה, בראשית לב, ב.
^ 9 עולת ראי"ה עמוד של.
^ 10 בבא מציעא דף פד ע"א.
11מסכת גיטין דף ו עמוד ב.
^ 12 עניין המחלוקות יכול להיות מאמר שלם בפני עצמו, וכתבנו את יסודות הדברים.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il