בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • תורה והלכות ציבור
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

יהודה בן הדסה הינדה מלכה

התורה – לפרט או לכלל?

נראה שמהות התורה היא הדרכת הכלל ולא הדרכת האדם הפרטי. יחד עם זאת, גם הפרט מודרך שכן יש לו השפעה על הכלל. בכך גם מעשי הפרט מתעלים, שכן הפרט אינו דבר פרטי אלא שייך לדבר הרבה יותר גדול. בכך מוסברים כמה ענינים, כמו מהות הדין שבראש השנה, והעובדה שהאבות לא קיבלו את התורה.

undefined

הרב אברהם פרל

תמוז תשס"ז
8 דק' קריאה
מהות התורה - תורת הכלל
בפרק הקודם ביארנו שהתורה אינה עוסקת רק בעניני הלכות פרטיים, אלא גם בעניני ציבור. יסוד זה הינו מוסכם, ואין עליו חולק.

לאחר העיון נראה לי לומר יותר מכך, שבאמת כל מהותה של התורה היא תורת הכלל, שנועדה לממש את דבר ה' "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" 1 , וכל הענינים הפרטיים בתורה הם למעשה חלק מתורת הכלל ומבניין האומה.

בכך ניתן להבין כיצד יתכן שאבות האומה לא קיבלו את התורה, אלא רק עם ישראל לאחר יציאת מצרים, שכן האבות לא היו במדרגה של כלל אלא של פרטים, וממילא התורה אינה שייכת להם. נוסיף כי בכמה מקומות בגמרא מבואר שאבות נחשבים 'בני נח', למרות שודאי היתה להם סגולת ישראל, ודבר זה עצמו הוא משום שהאבות עדיין לא היו עם. ואף אם נאמר שהאבות נחשבים בני ישראל, כפי שסבורים חלק מחכמינו 2 , מכל מקום הם לא היו במדרגה של כלל.

ואין בדברים כדי לפגוע בעבודת הפרט, שכן אדרבה - כל פרט מקבל משמעות וחשיבות הרבה יותר גדולה בהיותו חלק מכלל, כמו איבר בגוף האדם, שאינו איבר פרטי אלא חלק מהאדם השלם. ובכך מבואר עניין הערבות ההדדית, שבגלל שכל עם ישראל מהווה נשמה אחת בגופות מחולקים, ממילא כל תיקון בנשמה האחת הזאת בכל גודלה, נשמת כלל ישראל הישראלית, מוסיפה לכולנו.

וכן לאידך גיסא, לגבי העבירות: אדם אינו יכול לומר לחברו 'מה איכפת לך ממעשי?' שכן המעשים הטובים שעושה כל אחד הם תיקון כולנו, ואדם שעובר עבירה דומה לאדם שייקוב חור בספינה בתוך תאו, ויאמר 'מה איכפת לכם, אני עושה בתא שלי!' נמצא שמעשי הפרט מתרוממים הרבה יותר, ואחריותו יותר גדולה, כאשר הוא שייך לכלל מאשר אילו היה האדם אדם פרטי.

הדין בראש השנה והברית
נראה לי שלאור הבנה זו, שכל המצוות הם מצד הכלל, יוסברו כמה וכמה ענינים:
א . המשנה אומרת שבראש השנה כל העולם עוברים לפניו כבני מרון, ומצד שני נידונים כולם ביחד 3 . והדברים טעונים ביאור, אם כולם נידונים ביחד מדוע שיעברו אחד אחד? ואם נדונים אחד אחד, מדוע שיסקרו בסקירה אחת? אבל לדברינו הדברים ממש נפלאים, שכן כל אחד נידון מתוך התייחסות לכלל, ולכן צריך לראות מה עשה כל אחד בתוך הכלל.

וברוך השם, מצאתי שכך כתב הרמח"ל בספר אדיר במרום 4 , וזו לשונו:
ונמצא כי כל הלבבות שבכל אנשים, אינם אלא חלקים מן הלב הזה. פירוש - כל הנשמות הם נשרשים בנוק', ולכן נקראים חלקים שלה. וכן הם המ"ן שלה, כי היא אינה נקראת שלימה אלא א"כ היא באה בכללות כל ענפיה. והנה ענין זה של לב מתפרש כמו כן בכל הנשמות הנשרשות בה. ונמצא שאין בחינה של לב זה שלם, עד שיכלול כל בחינות הלב היוצאין ממנו בכל הנשמות. ואז בהיותו הוא כולל כך יהיה מבין, בסוד הלב מבין, אל כל ההנהגה בכלל:
והבן היטב זה הדבר, כי זהו סדר ההשפעה, בהיות נכללים הענפים בשורש, ואז השורש כלול מכולם, ומקבל מה שצריך לכולם, וחוזר ומחלק לכולם החלק המגיע לו.
...
אך מה שצריך לענינינו הוא לדעת, איך הדברים נעשים על ידי אסיפת הענפים כולם אל השורש. וזה סוד "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם", כי נקבצים כל הלבבות בנוקבא, שהוא הלב העליון השרשי. ואז יפעול הלב פעולתו, בסוד לב מבין, ומחלק הנהגתו לכל הצדדים כראוי."

ואף שאין לנו עסק בקבלה, ברור מהדברים שאין משמעות לפרט אלא כאשר הוא נמצא בתוך הכלל.

ובספר עץ הדעת טוב, פרשת נצבים, מבאר שהברית של העמידה לפני הקדוש ברוך הוא היא לגבי הכלל, ולכן התורה צריכה להדגיש שגם הפרט ייענש אם יחטא, ולא יחשוב שיהיה לו שלום, שכן הנידון הוא בכלל, ואין משמעות לחטאו הפרטי. וזו לשונו:
אתם נצבים ... (לפני ה' ... כולכם) כונת הכתוב לרמוז כי הנה הברית הזאת נכרת עתה עם כל ישראל כנזכר בפסוק אתם נצבים וכו', ובאולי איזה יחיד או פרטי יחשוב כי בהיות החוטאים פרטים אינה בכלל הברית הזאת, כי הברית היה לשלא יחטאו כל כללותם, ולכך הנצרך לבטל דעה זו באומרו לעברך וכו'. ובאומרו פן יש בכם וכו' כמו שיתבאר.
ולכן נקדים משל אחד הידוע, הלא היא מה שאמרו, זכרונם לברכה, משל למלך שצווה לעבדיו ואמר להם מלאו לי הבריכה הזו חלב בלילה הזה וכל אחד מעבדיו אמר למה לי לטרוח להביא כד של חלב שדמיהן מרובין , מוטב לי להביא כד אחד של מים, כי בלילה אין רואה אם מים הוא אם חלב. ויתבטלו המים האלו בבריכה הגדולה של חלב אשר ימלאו חברי חלב, ויהי בבוקר בא המלך וירא כל הבריכה מלאה מים כי מה שחשב זה חשבו כולם.
והנה על דרך זה אפשר כי יאמר איזה אדם בלבבו הנה כל ישראל צדיקים הם כמו שכתבו ועמך כולם צדיקים ועמהם נכרת הברית, וגם כי אני לבדי אחטא אתבטל בין כולם, כענין החלבנה בין סממני הקטורת 5 .
וזה אומרו דע כי אתם כולכם נצבים לפני ה' אלקיכם, ועם היותכם רבים, ונצבים בכללות, הנה איננו יתברך, כשאר מלכי בשר ודם, כי אינם יכולין להשגיח בפרטות. אכן כל בני אדם נסקרין בסקירה אחת ,כל אחד לבדו, שנאמר" היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם."
וזה שאמרו "לפני ה' אלקיכם", ולכן עם היותכם נצבים כולכם רבים בכללות גדול צופה ומשגיח במדרגות כל אחד ואחד וכפי מעשיו דן אותו.
הראשים הם המלכים כפי מדרגותם וזה שאמר ראשיכם .ואחר כך, שבטיכם, כל שבט ושבט כפי מדרגתו .וכן סנהדריכם הנקראים זקניכם סנהדרי גדולה ואחר כך סנהדרי קטנה ואחריהם במדרגה ושוטריכם. ועוד פרטות גדול אחר והוא כל איש ואיש מישראל כפי מדרגתו וזה שאמר כל איש ישראל לא אמר כל אנשי ישראל, ולא די זה באנשים הגדולים, כי גם בכל טפכם הקטנים יש בהם מדרגות. ולא די הטף הבאים לכלל אנשים כי
גם נשיכם נחלקות בהשגחות מדרגותיהם..."

הרי לנו שהברית בפרשת נצבים היא עם כל ישראל, ואף על פי כן הפרטים ידונו על מעשיהם, וזה משום שמעשיהם משפיעים על כלל ישראל, לטוב ולמוטב. מעתה, כיצד לא יתכן שהתורה לא תדריך את תורת הכלל? הרי כל משמעות תורת הפרט היא אלא כהתעלות לתורת הכלל!

קבלת התורה - למשה או לכלל ישראל?
ענין זה, שהתורה היא רק תורת כלל, מבואר גם בקבלת התורה של משה רבנו:
נאמר בתורה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" 6 . משה רבנו עולה לקבל את התורה, יושב לפני הקדוש ברוך הוא ולומד תורה, ובידיו נמצאים הלוחות הראשונים עם כל גדולתם. והנה, ברגע שעם ישראל חוטא, אין שום סיבה שמשה רבינו ישאר ללמוד את התורה מפי הקדוש ברוך הוא, ואין שום סיבה שהלוחות הראשונים ישארו. כפי שפירש רש"י במקום: "לך רד - רד מגדולתך, לא נתתי לך גדולה אלא בשבילם, באותה שעה נתנדה משה מפי בית דין של מעלה". כלומר, הלוחות והתורה הרי הם מכח עם ישראל, ולא מכח משה, ולכן כאשר חטאו יורד משה מההר ונשברים הלוחות. אין ערך לתורת משה, אלא לתורת עם ישראל.

והרב צחי גרינבלט הקשה על הדברים ממדרש בו מבואר שהתורה ניתנה בזכות משה רבנו, ומשה רבנו מעבירה לעם ישראל מצד מידת עין טובה:
דבר אחר כתב לך, בזכותך אני נותן להם את התורה. אמר ר' שמעון בן חלפתא הוא שמשה אומר להן לישראל "ויכתוב על הלוחות כמכתב הראשון ויתנם ה' אלי", לי נתנם ואני נהגתי עמכם עין טובה ונתתי אותה לכם לכך נאמר כתוב לך בזכותך... 7


הרי שהתורה היא תורת משה. יתכן שמדרש זה אכן חלוק על המקורות הקודמים, מהם מבואר שהתורה היא תורת עם ישראל ומשה מגיע כנציגו של העם. אולם, ניתן לבאר שמדרש זה אינו סותר את העובדה שהתורה היא תורת עם ישראל, שכן משה רבנו הוא בחינת 'כלל ישראל', כפי שכתב רש"י 8 , ודוקא בזכות זאת הוא יכול לקבל את התורה, מה שאין כן הפרטים בעם ישראל - יש צד שלא יקבלו את התורה. הפרטים מקבלים את התורה מכח הקישור לכלל.

האם יש ערך גם לפרט בפני עצמו?
יש שרוצים לומר שהתורה אינה רק תורת הכלל אלא גם תורת הפרט. וכך אנו מוצאים בתורת החסידות, שמדגישים רבות את חשיבות הפרט. וכך כתב בספר התודעה (פרק שמיני), בביאור הדינים השונים שיש במהלך השנה:
בהתחלת הדין, בראש השנה ויום כיפורים, כל באי העולם עוברין לפני הקדוש ברוך הוא כבני מרון ונסקרים כל אחד לעצמו.
ובחג הסוכות נִדון העולם בכללותו על המים, ויום השביעי של חג, הוא יום הושענא רבה, הוא יום החיתום האחרון של הדין הזה. ולפי שחיי האדם תלויים במים, והכל הולך אחר החיתום, לכך דומה הושענא רבה במקצת ליום הכיפורים, ומרבים בו בתפילה ובתשובה כעין יום הכיפורים.

הרי שלדעתו ראש השנה ויום כיפור הם על הפרט, 'כבני מרון', ואילו הדין על המים שבסוכות הם על העולם כולו.
האם גשם הוא אכן ענין כללי? במבט ראשון נראה כך, שהרי אם יורד גשם במקום מסוים הוא יורד לכולם, גם על הצדיק וגם על הרשע, כך לכל הפחות בדרך הטבע. אולם, בדברי הנביא עמוס יש פסוק שמפורש בו אחרת: "וְגַם אָנֹכִי מָנַעְתִּי מִכֶּם אֶת הַגֶּשֶׁם בְּעוֹד שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים לַקָּצִיר וְהִמְטַרְתִּי עַל עִיר אֶחָת וְעַל עִיר אַחַת לֹא אַמְטִיר חֶלְקָה אַחַת תִּמָּטֵר וְחֶלְקָה אֲשֶׁר לֹא תַמְטִיר עָלֶיהָ תִּיבָשׁ" 9 . הרי שהגשם הוא חשבון פרטי.
וכן מפורש בספר מי מרום על שלושה רגלים 10 להיפך מדברי ספר התודעה:
ראש השנה ויום כיפור זה משפט בכלליות, והיחיד נידון מצד שמשפיע על הכלל, וכפי שנכתב בסייעתא דשמיא קודם, אבל חג סוכות נידונים מצד הפרט,
ובזה מובן שכתוב ולקחתם לכם שיהיה לקיחה לכל אחד ואחד, לא באופן כללי, ולא בשותפות, אלא כל אחד ואחד יהיה לו ארבעת המינים. כמבואר בגמרא "תניא, רבי אליעזר אומר: כשם שאין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו, דכתיב "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפת תמרים" - משלכם, כך אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו, דכתיב "חג הסוכת תעשה לך שבעת ימים" - משלך.
וחכמים אומרים: אף על פי שאמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון בלולבו של חבירו, אבל יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו, דכתיב כל האזרח בישראל ישבו בסכת - מלמד שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת".

ומבאר הרב חרל"פ בדעת חכמים, שלכל אחד מהפרט יש בסוכות התעלות כפרט, אולם אבל התעלות זו היא מצד שלפרט יש אז את מעלת הכלל, שכן ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת.

ומסתבר כך, שגם אם לפרט יש מעלה זה מכח שהוא חלק מהכלל, שהרי כתב הרמב"ם 11 :
הפורש מדרכי צבור ואף על פי שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן אלא הולך בדרכו כאחד מגויי הארץ וכאילו אינו מהן אין לו חלק לעולם הבא.

אם כן אם אדם מקיים מצוות במנותק מהכלל אין לו חלק לעולם הבא. הפרט צריך לראות את עצמו כאילו הוא חלק מהכלל.

לסיכום:נראה שמהות התורה היא הדרכת הכלל ולא הדרכת האדם הפרטי. יחד עם זאת, גם הפרט מודרך שכן יש לו השפעה על הכלל. בכך גם מעשי הפרט מתעלים, שכן הפרט אינו דבר פרטי אלא שייך לדבר הרבה יותר גדול. זהו הטעם לכך שבראש השנה כל אחד נידון לחוד וגם כולם יחד, שכן דינו של הפרט הוא מה הפרט פעל בכלל. ונראה שהסיבה לכך שהאבות לא קיבלו את התורה היא שהאבות היו במדרגה
של פרטים, ולא של כלל.


^ 1 שמות יט, ה.
^ 2 נציין כי המשך חכמה (בפירושו לבראשית כג, יח ביחס להלכות קניינים המבדילים בין ישראל לבני נח) כתב שהאבות יצאו מכלל בני נח, אך ברור שגם לפיו הם לא היו במדרגה של כלל. הרב יצחק גרינבלט הפנה אותי לספר פרשת דרכים, שדן בנושא זה באריכות, ומביא מקורות לכאן ולכאן.
אומנם פשט הדברים נראה שלמעשה יש לאבות גדר של בני נח, שכן מוכח בכמה גמרות:
א. הגמרא במסכת זבחים דף קטז מביאה מחלוקת האם בני נח מותרים להקריב שלמים. ושואלת על שיטת מי שאומר שבני נח לא מקריבים שלמים מיתרו שהקריב שלמים, ומתרצת שמדובר בהכרח לאחר מתן תורה. ומבואר שקודם מתן תורה נחשבו ישראל כבני נח.
ב. הגמרא במסכת חולין דף ק עמוד ב: "אף על גב דאיסור טומאה קדים, אתי איסור גיד חייל עליה, שכן איסורו נוהג בבני נח. דיקא נמי דקתני אמר רבי יהודה והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה, ועדיין בהמה טמאה מותרת להם?" כלומר, רבי יהודה לומד שיש איסור גיד הנשה בבהמה טמאה, משום שיש באיסור גיד הנשה חומרה שנאסר גם לבני נח, והראיה מכך שבני יעקב שהם קודם מתן תורה אסורים בגיד הנשה אף שהם בני נח. וכפי שהסביר רש"י מפורש שם,וגם חכמים שחולקים ,בגלל שסוברים שלא נאסרו בני יעקב עד מתן תורה לאכול גיד ומסכימים עם הגדר שלפני מתן תורה מוגדרים בני נח.
ג. גם בגמרא סנהדרין דף נט עמוד ב רואים שיש גדר של מילה וגיד הנשה שנאמרו לבני נח, שכן נאמר קודם מתן תורה. אומנם לאי בעית אימא שמילה נאמרה רק לזרע אברהם, אפשר אולי להגיד שיש להם גדר ישראל גם קודם, ולכן נאמר לבני נח, אומנם לא נראה כן, שכן אפשר להסביר שאין בדברים ציווי כללי לבני נח, והראיה שגם בני קטורה חייבים במילה אף שאינם גדר ישראל, ולכן אין ההסבר מצד שמוגדרים כישראל.
^ 3 ראש השנה פרק א, משנה ב.
^ 4 אדיר במרום חלק א בשעתא דצלותא דמנחה דשבתא.
^ 5 כל סממני הקטורת הם בעלי ריח טוב, והחלבנה לבדה היא בעלת ריח רע .
^ 6 שמות פרק לב פסוק ז.
^ 7 שמות רבה פרשה מז פסקא ג.
^ 8 רש"י על שמות פרק יח פסוק א: "למשה ולישראל - שקול משה כנגד כל ישראל".
^ 9 עמוס פרק ד פסוק ז.
^ 10 מי מרום מאמר נו.
^ 11 רמב"ם הלכות תשובה פרק ג הלכה יא.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il