בית המדרש

  • מדורים
  • פרשת שבוע
קטגוריה משנית
  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ספר מלכים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רפאל בן יוסף

undefined
3 דק' קריאה
גם השנה נעסוק בהפטרה. דוד המלך בצוואתו, מבקש משלמה:

"וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו: וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל" (מלכים א ב' ה-ו).


ננסה השבוע לברר את הביטוי "וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם". לפי רש"י בעקבות התרגום הטענה כלפי יואב היא כי הוא נהג בעורמה עם מי שחשבו אותו לידידם. וז"ל: "שהיה להם שלום עמו ולא היו נשמרים ממנו".

פירוש זה קשה, שהרי אם ההריגה הייתה מותרת אי אפשר להחיל על יואב עונש מוות בגלל ערמה ואם הייתה אסורה הרי שגם אם לא הייתה נעשית בערמה, היה ליואב דין רוצח. עוד קשה, מה פשר הביטוי לשים את דמי המלחמה בשלום, הרי מדובר על החלפת המצבים כמו שמסביר המצודות:
"הדם הראוי לשפוך במלחמה בגבורה מפורסמת שפך באנשי שלומי בערמתו".

עוד קשה, הרי מלחמה ושלום הם מושגים הנוגעים לחיי הכלל ולא לחייהם הפרטיים של יואב, אבנר ואבישי?

מפשט הכתובים משמע ששלמה הרג את יואב מדין רוצח ולא מדין מורד במלכות. כך משמע מציוויו של דוד כמובא לעיל וכך משמע גם מהציווי שציוה שלמה את בניהו בן יהוידע ביחס ליואב (שם לא-לג).

לעומת זאת בסוגיא במסכת סנהדרין משמע, ששלמה ניסה לדון את יואב, בבית דינו, בדין רוצח ויואב יצא זכאי על הריגת אבנר. וז"ל הסוגיא:

"אתיוה ליואב, דייניה. אמר ליה: מאי טעמא קטלתיה (הרגת) לאבנר? - אמר ליה: גואל הדם דעשהאל הואי (הייתי) . - (ענה לו הדיין שלאבנר היה מותר להרוג את עשהאל שהרי) עשהאל רודף הוה. - אמר ליה (יואב לדיין): היה לו (לאבנר) להצילו (את עצמו, על ידי פגיעה) באחד מאבריו (ולא יהרגנו, דהכי אמרינן [בבן סורר ומורה] (סנהדרין עד, א): רודף אחר חבירו להרגו ויכול זה להציל את עצמו באחד מאיבריו של רודף, ולא עשה כן אלא חזר כנגדו והרגו נהרג עליו-רש"י). - אמר ליה (הדיין ליואב): לא יכיל ליה (אבנר לא היה יכול להנצל על ידי פגיעה באחד מאיבריו של עשהאל). - אמר ליה (יואב לדיין): השתא בדופן חמישית כיון ליה, דכתיב (שמואל ב ב') "ויכהו אבנר באחרי החנית אל החמש", ואמר רבי יוחנן: בדופן חמישית, במקום שמרה וכבד תלויין בו, באחד מאיבריו לא יכיל ליה (אם אבנר היה מסוגל תוך כדי ריצה לכוון למקום כל כך קריטי ומסויים בגופו של עשהאל, בוודאי שהיה יכול לפגוע ברגלו כדוגמא ולהפסיק את המרדף אחריו)? - אמר ליה (הדיין ליואב): ניזיל אבנר (דינו של אבנר פטור אתה עליו)" (סנהדרין מט ע"א).

כדי לתרץ את הסתירה לכאורה, נקדים הקדמה קצרה. גם כיום, הגדרת מצב מבחינה לאומית כמלחמה, דורשת החלטה שיש לה משמעויות כבדות משקל. נזכיר כדוגמא את הימנעותה של ממשלת ישראל על הכרזת מצב מלחמה בקיץ האחרון בעת שצה"ל נלחם בלבנון (וגם בגלל "דמים" אחרים).

שאלה זו מלווה אותנו עוד משנת תשמ"ז עם פריצתה של האינתיפאדה הראשונה. אם עת מלחמה היא, אין מקום לשימוש באמצעים לפיזור הפגנות ואין להפעיל נוהל משטרתי של הוראות פתיחה באש המתאים והראוי רק לעת שלום. בעת מלחמה יש רק פקודה אחת (שיכולה לקבל ווריאציות
שונות) - "נתקלנו, קדימה הסתער", במטרה להשמיד את האוייב.

כאשר מדובר על מאבק פנימי בתוך עם ישראל, בשאלה האם השלטון מגיע לדוד או למשפחתו של שאול, הבעיה הרבה יותר חמורה. דוד הקפיד לאורך כל הדרך והחמיר בפקודותיו שלא לפגוע בצד השני אלא במקרה של התקפה, שהדרך היחידה להנצל ממנה היא על ידי פגיעה בתוקף. יואב ואבישי לעומתו טענו לאורך כל הדרך (במערה - שמו"ב כ"ד, במעגל - שמו"ב כ"ו ועוד) כי זו "עת מלחמה" ולכן מותר לפגע בשאול ובאנשיו לפי הכללים של עת כזאת. דיני רודף וההגבלה של "יכול להנצל באחד מאיבריו" קיימים רק בעת שלום. לכן יואב, שטוען לחפותו ומבקש לצאת זכאי בטענה שהוא גואל הדם של עשהאל, מערבב "דְּמֵי (דיני) מִלְחָמָה בְּ(דיני) שָׁלֹם" לכן מצווה דוד בצוואתו לדונו בדיני רוצח. (עיינו ברד"ק שם, שיתכן ורומז לכיוון זה).

החלטות ברורות וחד משמעיות, עשויות כנראה, להביא גם לפקודות ברורות יותר, שיביאו לנצחון ברור יותר על אויבינו, בעה"י.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il