ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הלכות תענית וימי בין המיצרים ;">

דף הבית בית מדרש מדורים קול צופייך Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

יז תמוז תשס"ז

הלכות תענית וימי בין המיצרים

קול צופיך 408



שוכתב על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
עזרא בן מעתוק הכהן

הלכות תענית
חמשה דברים אירעו בי"ז בתמוז
המשנה במסכת תענית אומרת (דף כו ע"א וע"ב):
"חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז:
א. נשתברו הלוחות ב. ובטל התמיד ג. והובקעה העיר ד. ושרף אפוסטמוס את התורה
ה. והעמיד צלם בהיכל" (רש"י גורס "והועמד צלם בהיכל", ולא קאי על אפוסטמוס אלא על מנשה מלך ישראל שהעמיד צלם בתוך בית המקדש).

מתי הובקעה העיר?
עוד אומרת הגמרא (שם כח ע"ב): "הובקעה העיר בשבעה עשר הוה, והכתיב בחדש הרביעי בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר, וכתיב בתריה ותבקע העיר וגו'? אמר רבא לא קשיא כאן בראשונה כאן בשניה, דתניא בראשונה הובקעה העיר בתשעה בתמוז, בשניה בשבעה עשר בו", עכ"ל.
וכתב הרמב"ם (פ"ה מהל' תעניות הל' ב'): "וי"ז בתמוז חמשה דברים אירעו בו: נשתברו הלוחות, ובטל התמיד מבית ראשון והובקעה ירושלים בחורבן שני " וכו'.
מדקדוק לשונו של הרמב"ם אנו למדים שבית שני חמיר לן ועל כן נקבע יום י"ז בתמוז ולא ט' בתמוז. ומובא בירושלמי, שגם בחורבן ראשון הובקעה העיר בי"ז בתמוז, אלא שמפני הצרות טעו בחשבון (תענית פ"ד ה"ה, ועיין תוס' ר"ה י"ח ע"ב ד"ה זה).

מטרת התענית - יום של חשבון נפש
הרמב"ם מבאר שעיקר סיבת התעניות היא לעורר הלבבות ולזכור את האירועים שבעטיים הן נקבעו, וז"ל (פ"ה מהל' תעניות ה"א): "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה , ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתוודו את עונם ואת עון אבותם" וגו'. יום צום הינו יום של חשבון נפש, כל אחד בינו לבין עצמו, לדעת שעוונותיו ועוונות אבותיו גרמו לצרות הללו, ועל ידי זה יבוא להיטיב דרכיו ולשוב בתשובה שלמה. ואף הנביא אומר (ישעיהו נ"ח ד) "יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁו". ועל כן, ראוי ביום הצום לקרא ספר תהלים או ספרי מוסר, בדברים המשברים את הלב ומעוררים לתשובה, ולא יעשנו יום מנוחה וטיול, או ינצלנו אפילו לדברים המותרים כגון להתרחץ או להסתפר. ולא יעביר את הצום באדישות, אלא ישים על לבו את המאורעות שבגללם נקבע התענית, וכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו, ויראה כיצד הוא יכול להוסיף בלימוד ובקיום מצוות ומעשים טובים. ואם אינו עושה כן, הרי שלא מילא את חובתו כראוי.

אכילה ושתיה קודם עמוד השחר ביום התענית
כתוב בשו"ע (סי' תקס"ד סעי' א'):
"כל תענית שאוכלים בו בלילה, בין צבור בין יחיד, הרי זה אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר, והוא שלא ישן (שינת קבע), אבל אם ישן (שינת קבע) אינו חוזר ואוכל ולא שותה, אא"כ התנה לאכול או לשתות. הגה: ויש אומרים דבשתייה אין צריך תנאי, דמסתמא דעתו של אדם לשתייה אחר השינה, והוי כאילו התנה" (ועיין למש"ב שם בס"ק ה- ו שכתב, וז"ל: דמסתמא דעתו וכו' - דדרך האדם להיות צמא אחר שינתו: והוי כאלו התנה - כתבו האחרונים דלכתחלה ראוי להחמיר ולהתנות אף לשתיה כדעת המחבר אכן אם רגיל לשתות אחר השינה א"צ להתנות", עכ"ל).


ולמעשה, מותר לאכול בלילה שלפני התענית עד שיעלה עמוד השחר, והוא שלא ישן שנת קבע, אבל אם ישן שנת קבע - אסור אח"כ לאכול או לשתות. ואם קודם שישן עשה תנאי או חשב שאם יקום לפני עמוד השחר יאכל או ישתה: לפי הפשט - מותר לו לאכול או לשתות. ולפי הקבלה גם אם התנה או חשב, שתיה - מותרת, אבל אכילה - אסורה. ואם חושש שלא יצליח לצום אם לא יאכל לפני עמוד השחר - אזי גם לפי הקבלה רשאי לאכול, אבל עליו לעשות תנאי במחשבה (ועיין לרמב"ם פ"א מהל' תענית הל' ח', ולכה"ח סי' תקפ"א ס"ק סט).

החייבים והפטורים מן הצום
מרן בשו"ע (סי' תק"ן ס"א) כתב, וז"ל: "הכל חייבים להתענות ארבע צומות הללו ואסור לפרוץ גדר. הגה - מיהו עוברות ומיניקות שמצטערות הרבה, אין להתענות (הגהות מיימוני והמגיד פ"ה). (מרן סובר ג"כ כרמ"א לגבי מעוברות ומניקות שהרי כתב בהלכות ט' באב בסי' תקנ"ד ס"ה: "עוברות ומיניקות מתענות בט' באב כדרך שמתענות ומשלימות ביום כפור; אבל בג' צומות אחרים פטורים מלהתענות , ואף על פי כן ראוי שלא תאכלנה להתענג במאכל ובמשתה, אלא כדי קיום הוולד". הרי שלא החמירו אלא בט' באב דוקא, אבל בשאר צומות אין חיוב לחולים ולחלשים, אלא שעליהם להקפיד לאכול רק כדי קיום הגוף, ולא מעדנים.

למעשה:
מעוברות ומניקות, זקנים, או חלשים - פטורים מן הצום, ואף לא יתחילו לצום, אך יאכלו רק כדי קיום הגוף, ולא מעדנים. אבל הבריא בגופו, לא יפרוש מן הציבור ויצום, וכל המשתתף בצער הציבור, זוכה ורואה בנחמת הציבור.
קטן - בצום של יו"כ וט"ב טוב להרגילם לצום מעט, אבל בי"ז בתמוז ושאר תעניות אין צורך. ומכל מקום, יש לחנכם שיום זה הוא יום צום הנועד לחשבון נפש וחזרה בתשובה, ולא יתנו להם לאכול מעדנים וממתקים, אלא רק אוכל שיש בו כדי קיום הגוף (עיין כה"ח תק"ן ס"ק ט', תקנד ס"ק כג).
פעם ראיתי ביום י"ז בתמוז ברחוב יפו אדם נכבד שמלקק גלידה ברחוב. פניתי ואמרתי לו, אולי כבודו שכח שהיום צום? אך הוא אמר לי, אני לא שכחתי, אלא שאני לא חש בטוב ולכן אינני צם. אמרתי לו אם כך תאכל בצנעא, ורק דברים לקיום הגוף ולא מעדנים כמו גלידה או שוקולד.

ערב כיפור וערב תשעה באב
עוד הבדל נמצא בין י"ז בתמוז ות"ב לבין יום כיפור, שבערב כיפור מצוה לאכול כל היום, ואוכלים בו בשר ומאכלים בריאים ומחזקים, אבל בערב ת"ב לא אוכלים בשר ואפילו לא שני תבשילים ביחד, אלא אוכלים בסעודה מפסקת על הארץ ובדרך של אבלות.

מי שיכול לצום יום בחודש
פעם שאלו את הרב בעל ה"שדי חמד" זצוק"ל בעניין חולה שהרופא ציוהו שמותר לו לצום רק יום אחד בחודש, כיצד ינהג בחודש תשרי, שהצום הראשון שנקלע בחודש זה הוא צום גדליה, ואחריו יום כיפור, והשאלה האם יצום את צום גדליה ולא יעבור עליו למרות שהוא דרבנן ולא יוכל לצום ביום כיפור שהוא חמור והוא דאורייתא, או שמא ידלג ולא יצום בצום גדליה על מנת שיוכל לצום ביום כיפור. ובעניין זה העלה הרב שתלוי במחלוקת הפוסקים, יש האומרים שיום כיפור חמור ועדיף טפי, ויש אומרים שעדיף לו לצום את צום גדליה ולא לעבור עליו, וביום כיפור אם לא יוכל לצום הרי שהוא חולה ואנוס, אבל יתפלל שיוכל לצום ביום כיפור. ולמעשה אנו אומרים שמי שהוא בעל בטחון גמור בקב"ה יצום בצום גדליה ויתפלל שיזכה לצום גם ביום כיפור, אבל מי שלא הגיע למידה זו יעדיף לכתחילה לצום ביום כיפור שהוא חמור ודאורייתא וידלג על צום גדליה שהוא קיל ודרבנן.

זריקה בערב כיפור לחיזוק
היה ת"ח גדול מאד, שהרופא אמר לו שאסור לו לצום ביום הכיפורים אלא אם כן יקבל זריקה בערב כיפור, אך הוא סירב לקבלה. אמרתי לו: הרי יש כאן פוסקים שהם זקנים, כגון הרבנים הגאונים חכם ניסים כ'דורי והרב סלמן חוג'י עבודי, וכולם עסוקים, ואם לא תקבל זריקה אתה ביו"כ תרגיש חלש ותרצה לאכול, ואתה תהיה חייב לבוא ולשאול אותי ואני אצטרך למדוד לך שיעורים, תעשה בחכמה ומעכשו תקח זריקה, והוא לא השתכנע. אחרי שהלכתי, הלך אותו חכם לבית החולים שערי צדק הישן וקיבל זריקה, וספרו לי על כך. הלכתי אליו ואמרתי לו מעיקרא מאי קסבר מר? הוא אמר לי שבאמת הוא לא רצה לקבל זריקה, אבל הרי קללת חכם מתקיימת אפילו על חנם, וכיון שכך אמרתי לו שהוא יהיה חלש ויצטרך לאכול, הוא בטוח בכך שהיא תתקיים ולכן לא רצה להגיע לזה. ואני אמרתי לו שלא התכוונתי לקלל חלילה, אלא רק אמרתי את הדין ואת ההלכה ואת המציאות של מה שעלול לקרות.

הפרנסה מאיתו יתברך שמו ויתעלה
היה יהודי שנהג בכל ערב ראש השנה לבא אלי ולבקש הלואה. בשנה הראשונה נתתי לו את הסכום שביקש (10 לירות בזמנו), כי ידעתי שהוא עשיר ויהיה לו כסף בשביל להחזיר לי. והוא מיד במוצאי ר"ה החזיר לי את הכסף, וכן היה בשנה השניה. בשנה השלישית התפלאתי שהוא שוב הגיע, ושאלתי אותו לפשר הענין. אמר לו אותו עשיר: כבוד הרב, ב"ה הקב"ה נתן לי שפע של פרנסה ואין לי בקשות מיוחדות להתפלל, וכעת שהרב נתן לי הלוואה אני מתפלל ואומר: "רבש"ע, תן לי כסף כי אני חייב עשר לירות לרב אליהו". אמרתי לו, אתה מערים על הקב"ה ?! אך הוא אמר לי "הדבר הזה עוזר לי".


הלוואה לאחר שעה
הרה"ג חכם מנשה שלו ע"ה מספר, מעשה בעשיר אחד נדיב לב, שכשהיו מבקשים ממנו הלוואה היה רגיל לדחות את המבקש למחר, ואם היה העניין דחוף מאד היה דוחה אותו לאחר שעה. יהודי אחד שרצה להתחקות אחר מעשיו של העשיר ולהבין מדוע הוא דוחה כל מבקש, בא לבקש הלוואה ממנו ואמר לו שזה דחוף לו ביותר, וכשהעשיר דחה אותו לאחר שעה, הוא עקב אחריו והנה הוא רואה שהעשיר נכנס לבית הכנסת ונועל אחריו את הדלת, והוא שומע מאחורי הדלת שהעשיר פותח את דלתות ההיכל וזועק לפני הקב"ה שירחם עליו ויחזק אותו לרצות לעזור לכל מבקש ולהלוות להם בלב שמח, והנה הוא זקוק לכסף אותו ביקשו כהלוואה בעוד שעה. מששמע כך אותו עני צעק מאחורי הדלת, "לא! לא! לא לאחר שעה, שיתן לך את הכסף מייד, כי אני זקוק לו בדחיפות...!!".

אם כסף - תלוה את עמי
על הפסוק (שמות כב, כד) "אם כסף תלוה את עמי", דרש בעל 'אור החיים הקדוש': "אם כסף" - אז "תלוה את עמי". כלומר, כל הכסף הנמצא ברשות העשירים אינו שלהם אלא מופקד בידם, והקב"ה מינה אותם "גבאים" על הכסף במטרה לעזור לעניים ולכל נזקק. ואם ח"ו אין העשירים עומדים בתפקידם זה, עלול בעל המעות ליטלם בחזרה ולהפקידם בידי גבאי נאמן אחר. אבל כל מי שיש אפשרות בידו ועוזר לנזקקים בשמחה, אזי בעל המעות ישתבח שמו ויתעלה יראה שה"עסקה" היתה משתלמת ויכפיל וישלש לו את רכושו כדי שיוכל להמשיך ולעזור לנזקקים רבים אחרים.

צום ביום פטירת אביו או אימו
ידוע שביום פטירת אביו ואמו צריך להרבות בלימוד התורה כדי לחזק את מזלו, ויש נוהגים גם לצום ביום השנה, ובמנחה יאמר שמיעוט חלבו ודמו ביום זה יהיה כמו הקרבת קרבן, והקרבת קרבן זה תהיה לזכותו של אביו או לזכותה של אמו שנפטרו באותו היום. ומי שאינו יכול לצום - ילמד. וכל בני המשפחה מרבים בימים אלו בתורה ומצוות, וכן ראוי לנהוג כל מי שלא יכול לצום.

מו"ר אבי ע"ה נפטר ביום ב' דר"ה, ואין אני צם בו כי י"א שלא צמים ביום זה מפני שכתוב (נחמיה ח, י) "אכלו משמנים ושתו ממתקים וכו' כי קדוש היום לאדוננו". מרת אמי ע"ה נפטרה בד' באב ואיני צם מחמת הסמיכות לט' באב.


אמירת "עננו"
לדעת הרמב"ם (פ"א מהל' תעניות הלכה יב) ורש"י: בליל התענית אומרים 'עננו' בערבית, אע"פ שעדיין אוכלים (עד עלות השחר), אבל בערבית במוצאי התענית לא אומר 'עננו', אע"פ שעדיין הוא בתענית, מאחר והוא רשאי אח"כ לאכול, וכן דעת השו"ע. וישנם כיום כמה עדות הנוהגות כן (חלק מהתימנים הנוהגים כרמב"ם, והתוניסאים הנוהגים כמנהג ג'רבה. ועיין בשו"ע סי' תקס"ה סעי' ג' שבתענית ציבור אומרים "בכל תפילותיו" - משמע לכאורה גם בלילה, ועיין לגאון שם, ולמש"ב וכה"ח ס"ק טו"ב שהביאם).

ולמעשה, למנהג הספרדים : כיום בין יחיד ובין הש"צ, אומרים 'עננו', בשחרית ובמנחה. ולדעת האשכנזים היחיד אומר 'עננו' בתפלת מנחה בלבד, והש"צ אומרו - בשחרית בחזרה, ובמנחה בתפלת לחש ובחזרה.
היחיד אומרו ב"שומע תפילה", והש"ץ אומרו בין "גואל ישראל" ל"רפאנו" כברכה בפני עצמה וחותם "בא"ה העונה לעמו ישראל בעת צרה".

קריאה בתורה
ביום התענית מוציאין ספר תורה בשחרית ובמנחה וקוראין "ויחל".
לכתחילה, אין שליח ציבור אומר "עננו" בחזרה כברכה בפני עצמה ואין מוציאין ס"ת אלא אם כן יש בבית הכנסת עשרה שמתענין (שו"ע תקסו, ג').
וכתב בכה"ח (שם ס"ק ל"ב) שבתענית ציבור (כמו י"ז בתמוז) אם יש ששה או שבעה שמתענים, מוציאין ס"ת ואומרים "עננו".

עלייה לתורה למי שלא צם
א. בתענית אין עולה לתורה, לא בשחרית ולא במנחה, אלא מי שמתענה. אשר על כן, מן הראוי למי שלא צם, לומר לגבאי בית הכנסת לפני התפילה שלא יקרא לו לעלות לתורה (שו"ע סי' תקס"ו סעי' ו').
ב. אם קראו למי שאינו מתענה כגון: זקן או חולה, לעלות לתורה - יש מי שאומר שרשאי לעלות כיון שהוא אנוס.

מי שלא צם לא יעלה לפני התבה
מי שלא צם מכל סיבה, לא יעלה לפני התבה להיות שליח ציבור, כי אינו יכול לומר "עננו" בתפילת החזרה. ומיהו, אם אותו אדם הוא ש"צ קבוע, ואם לא יעלה יתגלה לעין כל שלא צם ויתבזה ויצא מזה חילול ה' חלילה, רשאי לעלות ולהיות חזן.

הפטרה במנחה
א. לדעת רמ"א מפטירין במנחה "דרשו" (רמ"א תקס"ו סעי' א'), והספרדים לא מפטירין.
ב. ספרדי שעלה לתורה בעליה שלישית בבית כנסת אשכנזי יכול לקרוא את ההפטרה בברכותיה כיון שנגרר אחר הקהל (עיין פסחים דף קו ע"א במעשה עם רב אשי שנקלע למחוזא, וברש"י שם ד"ה ואגיד ביה).

נשיאת כפיים במנחה
א. כשמתפללים מנחה בתענית ציבור חצי שעה סמוך לשקיעה - ישאו הכהנים כפים. ויש מקילים ונושאים כפים אפילו אחרי "פלג המנחה" דהינו שעה ורבע קודם צאת הכוכבים, ואין למחות בידם. אך אין לשאת כפים לפני כן (שו"ע תקס"ו סעי' ח', וקכט סעי' א'. בא"ח תצוה כג, ר"פ ח"ד סי' ה', לוח אר"י).
ב. גם האשכנזים ישאו כפים במנחה של תענית. יש מקומות שלא נוהגים כן כחלק ממנהג חו"ל שנהגו האשכנזים שלא לשאת כפיהם בימי החול, אבל בארץ ישראל נוהגים לשאת כפים כל יום בשחרית ולכן יעשו כן גם במנחת תענית (עיין לחזון איש הל' נשיאת כפים סימן כ' שהתיר לכהנים לשאת כפים במנחה גדולה. אבל אנחנו לא נוהגים כן. והסבירו את מנהגו של ה"חזון אי"ש" זצ"ל, משום שהוא היה מתפלל בקביעות בזמן מנחה גדולה כל השנה, למרות שזה לא מצוה מן המובחר, ונהג כן משום שהיה טרוד בצורכי ציבור שביקשו את הנחייתו וברכתו. ואנחנו מקפידים להתפלל בכל מקרה מנחה בעתה ובזמנה).

מעיקר הדין כהנים לא עולים לדוכן ביום כיפור בתפילת מנחה אלא בתפילת הנעילה. ואם היו כמה כהנים שלא יודעים את ההלכה ונגשו לדוכן לברכת כהנים במנחה ביום כיפור, והש"צ נאלץ להקריא להם "יברכך", חייבים שאר הכהנים שידעו את ההלכה ושלא עלו לדוכן לצאת כדי שלא יצא עליהם לעז.

אמירת "רבון העולמים" במנחה
במנחה של יום התענית, אומרים ב"אלוקי נצור" - קודם "יהיו לרצון" השני:
"רבון העולמים, גלוי לפניך, בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן, ואין מקריבים ממנו אלא חלבו ודמו ממנו ומתכפר לו, ועכשו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי. יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח ותרצני. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך, ה' צורי וגואלי" (נוסח זה מובא בסידור 'קול אליהו' בעמוד רנז - 257. ומקורו בגמרא בברכות דף יז ע"א, ומובא בשו"ע סי' תקס"ה סעי' ד'). ואנחנו נהגנו לאומרו אחרי תפלת מנחה.

מנחה גדולה בשבת
למרות שאמרנו שטוב להקפיד ולהתפלל מנחה בכל יום בעתה ובזמנה, אבל בשבת אנחנו רגילים להתפלל מנחה בשעת מנחה גדולה, והיינו משום שכתוב בזוהר הקדוש שבזמן שביום חול הוא דינא קשיא, בשבת זה נהפך לדינא רפיא, ולכן מתפללים מנחה גדולה בשבת. ועוד סיבה לתפילת מנחה גדולה בשבת, משום שעל ידי כן נשאר זמן רב (בפרט בימות החורף) לאכול סעודה שלישית בנחת ובעוד היום גדול (עיין 'יין הרקח' החדש דף כ"ב שבשבת יתפלל מנחה גדולה ויעשה סעודה שלישית מוקדם).

מעלת סעודה שלישית בשבת
היה רב אחד דורש, שבנוסח ה"לשם יחוד" שאומרים לפני סעודה ראשונה בליל שבת אומרים שהיא סעודתו של יצחק אבינו ע"ה, ולפני סעודת הבוקר אומרים שהיא סעודתו של אברהם אבינו ע"ה, ולפני סעודה שלישית אומרים שהיא סעודתו של יעקב אבינו ע"ה. והטעם לכך, משום שיצחק לא התברך בעושר רב, וביקש מעשיו לצוד לו ציד להביא, ובסעודה ראשונה שלא אוכלים מעדנים רבים ושמנים מדי זה כנגד יצחק אבינו ע"ה. אברהם אבינו היה עשיר גדול עד כדי כך שלאורחים שלו שחט שלושה עגלים כדי להגיש להם ג' לשונות בחרדל, ולכן בסעודה ראשונה אוכלים חמין ומאכלים שמנים, היא כנגד אברהם אבינו ע"ה. ויעקב אבינו ע"ה שאמר "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש", על כן סעודה שלישית היא כנגדו. ומעלתה של סעודה שלישית רבה ועצומה, ואומרים שמי שלא אכל סעודה שלישית כדבעי, כאילו לא קיים סעודה רביעית, ומי שלא אכל כדבעי בסעודה רביעית, כאילו לא קיים סעודה שלישית.

סעודה רביעית קודם חצות
מצוה לאכול סעודה רביעית קודם חצות הלילה, ופעם שהינו בשבת מחוץ לירושלים והדרך התארכה כך שהיינו אמורים להגיע לירושלים אחרי זמן חצות, ובדרך התקשר אלינו רבה של חדרה והזמין אותנו לסור דרכו ועשה לכבודנו סעודה כיד המלך, כך שזכינו לאכול סעודה רביעית קודם חצות כמנהגנו.

ברכת שהחיינו בשתי סוכות
אצלנו בבית בונים מדי שנה בסוכות סוכה גדולה למטה בחניה, וסוכה קטנה במרפסת קטנה בבית. מטבע הדברים, עיקר הדברים והסעודות עושים בסוכה הגדולה, ושם מברכים "שהחיינו" בקידוש של ליל יום טוב ראשון. אשר על כן, אני נוהג להכין אתרוג גדול (תימני) וצהוב שיש בו טעם וריח טוב, ולברך עליו "שהחיינו" בשעה שאני נכנס לסוכה הקטנה שבבית בלילה, ומכוון בברכה זו לצאת גם בסוכה הקטנה בפעם הראשונה. (אלא שאני משתדל שלא יהיה האתרוג כשר, שאז האתרוג מועיל לכל מיני סגולות ולא אוכלים אותו).

הלכות בין המיצרים
כל רודפיה השיגוה בין המיצרים
שלשת השבועות שבין י"ז בתמוז לט' באב נקראים ימי בין המצרים על שם הכתוב "כל רודפיה השיגוה בין המצרים" (איכה א, ג). ולכן נוהגים קצת אבלות מיום זה עד אחר תשעה באב.

תספורת וגילוח
מנהג האר"י לא להסתפר או להתגלח החל מיום י"ז בתמוז והלאה, וכן נהגו האשכנזים.
ולדעת השו"ע - האיסור הוא רק משבוע שחל בו תשעה באב (שו"ע סי' תקנ"א סעי' י"ב, ולמש"ב שם ס"ק פ"ב).

ברכת 'שהחיינו'
כתוב בשו"ע (סי' תקנ"א סעי' יז): "טוב ליזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי או על מלבוש, אבל על פדיון הבן אומר, ולא יחמיץ המצוה (וכן בפרי שלא ימצא אחר ט' באב, מותר לברך ולאכלו בין המצרים)".
נהגו לא לאכול או ללבוש דבר חדש, שמברכים עליו "שהחיינו", כל שלשת השבועות. והספרדים נהגו שלא לברך "שהחיינו" אפילו בשבת. אבל על פדיון הבן וברית מילה אומרים. והאשכנזים מברכים "שהחיינו" בשבת (ועיין לכה"ח שם ס"ק ר"ה שכתב שיש מברכים בשבת, אבל הפשט של השו"ע אפי' בשבת לא מברכים וכן מובא בשער הכוונות. ובס"ק ר"ז כתב כה"ח: שלפי ה'ברכי יוסף' גם בליל י"ז בתמוז לא מברכין "שהחיינו", הן על פרי חדש והן על בגד חדש).
ברכת שהחיינו על פרי או ירק חדש - מנהג הספרדים לברך בתחילה את ברכת הפרי, ואחר כך "שהחיינו". ויש מי שאומר (וכן נהגו חלק מהאשכנזים) לברך בתחילה "שהחיינו", ואחר כך ברכת הפרי.
וטעמם של אלו האחרונים הוא: כיון שמובא בהלכה שהרואה פרי חדש מברך "שהחיינו" גם בלי שאוכלו, לכן מקדימים לברך "שהחיינו" ואחר כך ברכת הפרי. ולמעשה, כתב בשו"ע שאע"פ שמהדין הרואה פרי חדש מברך "שהחיינו", נהגו שלא מברך עד שאוכל (עיין לשו"ע סי' רכ"ה סעי' ג').

"אך טוב לישראל"
יש הנוהגים לבקר אצל הוריהם בערב תשעה באב בכדי לאכול את ה"מג'דרה" הטעימה שהתרגלו לאכול מילדותם. אנחנו פונים להקב"ה ואומרים, רבש"ע, ראה איך אנחנו סובלים כל כך בתקופה זו של "בין המצרים" - לא מברכים בה "שהחיינו" ואפילו בשבת כדעת מרן, כמה צרות ארעו בהם, כמה מסוכנים ימים אלה לישראל, ובת"ב יושבים על הארץ ומתאבלים על חורבן בית מקדשנו ותפארתנו, אומרים קינות ותיקון חצות, קוראים מגילת איכה, נוהגים בחומרות שהולכות ומוסיפות, לא הרי החומרות שמי"ז בתמוז כהרי החומרות שמר"ח אב, ולא הרי חומרות אלו כחומרות של שבוע שחל בו, ולא הרי חומרות אלו כחומרות של ערב ת"ב, ועולות על כולנה חומרות של יום תשעה באב, ועל זאת אנחנו מתפללים ומבקשים, "שמחנו כימות עניתנו", והימים של העינוי הם א"ך ימים שבין י"ז בתמוז לבין ט' באב, ומבקשים שאותם א"ך ימים יהפכו להיות א"ך טוב לישראל, לששון ולשמחה.
ויהי רצון שהקב"ה יהפוך לנו את הימים הללו לימים טובים, כמאמר הנביא (זכריה ח יט) "כֹּה אָמַר ה' צְבָ-אוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ". ונזכה לביאת הגואל ולבנין אריאל, במהרה בימינו אמן.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il