ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מקח טעות ואונאה במכירת רכב ;">

דף הבית בית מדרש מדורים חמדת ימים הלכה פסוקה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

יח תמוז תשס"ז

מקח טעות ואונאה במכירת רכב

בית הדין האזורי חיפה



מתוך העלון חמדת ימים
www.eretzhemdah.org


מוקדש להצלחת
עם ישראל

המקרה:התובע קנה רכב מהנתבע. מחיר המחירון של הרכב היה 22,000 ₪. אולם בפועל גבה הנתבע רק 21,000 ₪, משום שהרכב 'קצת משומש'. כאשר באו התובע והנתבע להעביר את הבעלות על הרכב בדואר, התברר לתובע שהרכב שימש ללימוד נהיגה, דבר שעל פי המקובל מפחית את ערכו ב-20%.

התביעה:התובע רוצה לבטל את המקח מחמת שתי טענות: ראשית, התובע טוען, שהעובדה שהרכב שימש ללימוד נהיגה נחשבת מום, ולכן המקח בטל. שנית, התובע טוען, שהוא נתאנה במחיר ביותר משתות, ולכן יש להחזיר את המקח מטעם אונאה.

תשובת הנתבע:הנתבע טוען שתי טענות: ראשית, התובע ידע שהרכב משומש יותר מהרגיל, ולכן קיבל הנחה של 1000₪. שנית, הרכב תקין כרגע, והעובדה שהוא שימש ללימוד נהיגה אינה יכולה להיחשב כמום.

פסק הדין:בית הדין קבע שהתובע צודק בטענתו, ויש לבטל את המקח הן מצד מום במקח, והן מצד אונאה ביותר משתות.

הנימוקים:לשון השולחן ערוך (חושן משפט סימן רלב סעיף ו): "כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזירים בו מקח זה, מחזירין. וכל שהסכימו עליו שאינו מום, הרי זה אינו מחזיר בו אלא אם פירש, שכל הנושא ונותן סתם, על מנהג המדינה הוא סומך".
דהיינו, היותו של מום עילה לביטול מקח תלוי במנהג המקובל אצל בני אדם. אמנם הסתייגות מהגדרה זו עולה מדברי תרומת הדשן. בתרומת הדשן (סי' שכב) דן במי שרצה לקנות בשר איל מסורס, וקיבל בשר איל שאינו מסורס, שריחו טוב פחות והוא גם טעים פחות, ופסק שכיוון שלרוב בני האדם גם בשר איל שאינו מסורס ראוי לאכילה, אין זה נקרא מום, אלא אם כן הלוקח הוא איסטניס. והב"ח (חושן משפט סי' רלג) והש"ך (שם סק"א) הקשו, שהרי המעוניין לקנות חיטים יפות וקיבל רעות רשאי לחזור בו, ומדוע דינו שונה מהרוצה לקנות בשר איל מסורס וקיבל איל שאינו מסורס, שאינו יכול לחזור בו.
על כן נראה, שיש להבדיל בין דבר שאיכותו נמוכה מהמקובל - שזה נקרא מום, ובין דבר שהוא עומד באיכות המקובלת, אלא שהקונה רצה דבר טוב יותר, שזה אינו מום שבגינו יש לבטל מקח.
בנדון דידן, על רוב האנשים מקובל כי רכב ששימש בבית ספר לנהיגה הוא רכב עם חסרון גדול, ונחשב נמוך מהאיכות המקובלת, ולכן הדבר נידון כמום.
אמנם, יש לכאורה ללמוד ממקום אחר, שאין מום שכזה נחשב מום. שכן השולחן ערוך (שם סעיף י) כותב: "המוכר עבד או שפחה, אין הלוקח יכול להחזירו מפני מומין שאין מבטלין אותו ממלאכתו, והם הנקראים סמפון, שאם היה סמפון זה גלוי, כבר ראהו; ואם אינו נראה, כגון שומא בבשר או נשיכת כלב או ריח הפה או ריח החוטם וכיוצא בהם, הואיל ואינו מבטלו ממלאכתו אינו מחזיר, שאין העבדים לתשמיש המטה אלא למלאכה".
לכאורה משמע מדברי השולחן ערוך, שרק מום המבטל את יכולת השימוש במושא המקח מהווה עילה לביטולו. ובנדון דידן, הרי ניתן לנסוע ברכב.
אמנם נראה, שדברי השולחן ערוך בסעיף י נאמרו בסתמא, אבל בוודאי שכל דבר שהמנהג הוא להחשיבו כמום, אף שאינו פוגע ביכולת השימוש במוצר, נחשב כמום.
מלבד שאלת המום, יש לדון בשאלה אם יש כאן אונאה במחיר. לשון השולחן ערוך (חושן משפט סימן רכז סעיף כג): "בעל הבית המוכר את כלי תשמישו ואינה את הלוקח, אין בו דין אונאה, שאילו לא הרבה לו בדמים לא היה מוכר כלי תשמישו. ואפילו מכרם מחמת דוחק, אין בו אונאה. ויש מי שאומר דדוקא שהלוקח יודע שזה המוכר בעל הבית, אבל אם לא ידע, או שקנה ע"י סרסור, יש בו אונאה".
לאור זאת, יש מקום להתלבט, אם גם בנדון דידן, ששני הצדדים אינם סוחרים, אלא 'בעלי בתים', יש מקום לומר שאין כאן טענת אונאה.
רש"י (מסכת בבא מציעא דף נא.) מסביר את טעם הדין: "מבעל הבית - תכשיטין וכלי תשמיש שלו חביבין עליו, ואינו מוכרן אלא ביוקר, והוה ליה כמפרש יודע אני שיש בו אונאה, דאמרינן לקמן אין לו עליו אונאה".
דהיינו, אדם אינו מוכר את תכשיטיו וכלי תשמישו סתם כך, אפילו במחיר המקובל בשוק. ולכן אם מכר ביותר, הרי זה כאילו התנה בפירוש שמוכר על מנת שאין בו אונאה (באופן המועיל).
והנה לגבי מכירת רכב, מצד אחד רכב נראה ממש ככלי תשמישו של בעל הבית, שהרי רבים מטפחים את מכוניותיהם ומקשטים אותן, ולא מעט אינם ממהרים למוכרן מחמת הקשר האישי אל הרכב. מאידך, רוב בני האדם אכן מוכרים את רכבם בשלב מסוים, ואז הם נוהגים כתגרים ולא כבעלי בתים, דהיינו מפרסמים מודעות בעיתונים, ומסתמכים על מחיר מחירון ידוע. ונראה שאכן כך הדין - גם בקניית רכב ממי שאינו סוחר שייך דין אונאה.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il