וואנדליזם
שאלה:
תשובה:
תופעת הוואנדליזם הפכה לצערנו, בזמן האחרון לשגרה בחיינו. וכמו תופעות שליליות אחרות שאנו, כציבור, מתרגלים אליהן, גם לזאת "התרגלנו", ובדרך כלל הבעיה נפתרת באמירת "אין מה לעשות". אסור להשלים עם כך, ובודאי שיש מה לעשות. ילדים או נערים המתרשמים שהמבוגרים אדישים לתופעה מסוימת, מסיקים מכך שהדבר אינו נורא ואפשר להמשיך כך, סתם כחלק מ"ספורט" של השחתה. חברה חייבת לדעת להציב גבולות וקווים אדומים. אם בגיל הנעורים מציבים את הגבולות, הם ממשיכים עם האדם גם בגיל מבוגר.
יש כמה דרכים להציב גבולות: דרך אחת היא, אכן, לפנות בתלונה למשטרה, כדי שתחקור מי האחראי למעשה ומי השותפים. אם מוצאים אוזן קשבת, וגורם משטרתי מוכן לקחת על עצמו את הטיפול, יש מקרים בהם נפתרת הבעיה. אולם במקרים רבים עסוקה המשטרה בנושאים אחרים, וצריך למצוא את הפתרון בכיוון אחר. שיתוף פעולה בין מזכירות הישוב לבין הרב יכול להועיל מאד, בכל הנושאים, ובמיוחד בסוגיא זו. תפקידו של הרב הוא לפנות לילדים, לנוער ולהורים, בשיעורים, בדרשות ובכל אמצעי של מפגש, ולהבהיר, שמבחינה הלכתית אין איסור לשון הרע לספר לרב מי הם האחראים למעשה. יש להבהיר שכל סיפור שיש בו תועלת, אין בו איסור לשון הרע. התועלת היא כמובן לניזק, וגם למזיק. דומה הדבר לחולה במחלה מדבקת, שכל זמן שאינו מגיע לטיפול, סובלים אחרים וסובל גם הוא עצמו.
כאמור, בראש ובראשונה יש להנחות את מזכירות הישוב להתלונן במשטרה נגד המזיק. הדבר דרוש כדי להבהיר שאין הנחות או התחשבות, ובכל מקרה, המזיק מאוים על ידי פתיחת תיק פלילי. במקביל, אתה, כרב המקומי, נכון וטוב תעשה אם תזמן את הנער ואת הוריו לשיחה, בה תובהר חומרת המעשה, אך בנוסף, השיחה צריכה להיות מכוונת כלפי ההורים. פריצת גבולות אצל ילדים או נערים, באה לפעמים כאשר יש לחץ גדול בבית, והילד מוצא פורקן בפריקת הלחץ כלפי חוץ. ולפעמים, להיפך, כאשר אין גבולות ברורים בבית. כל זאת צריך לבדוק מול ההורים, כיצד מתנהל ביתם, ולייעץ להם בהתאם.
נקודה נוספת היא, הגיבוי שההורים מעניקים לילדם, דבר שנוטל ממנו את חובת האחריות למעשיו. עם כל הקושי, אתה כרב צריך ללמד את ההורים פרק זה בהלכות חינוך, והוא: 'שמאל דוחה וימין מקרבת'. מותר להורים להמשיך ולאהוב את ילדם, אך האהבה לא תקלקל את שורת הביקורת והנזיפה. וכאשר הציבור והמשפחה יעמדו כאחד, יש סיכוי למגר את התופעה. במצב כזה, אפשר אחר כך להגיע להסכמה על ענישה או פיצוי לציבור, ולעיתים, לפי העניין, לחזור למזכירות כדי שתבטל את התלונה במשטרה. על ידי כך יהיה אתגר לילדים לשמור על מעמד נקי, ללא תיק פלילי, ולקחת אחריות על הצבת גבולות לעצמם.
שאלה:
אני משמש כרב באחד היישובים. מידי פעם אנו עומדים בפני תופעה של השחתת רכוש, לפעמים פרטי, ולפעמים ציבורי, כדוגמת חלונות מנופצים במבני ציבור, או פגיעה בכלים סניטריים באתר בניה וכדומה. אני מתלבט, האם לייעץ למזכירות הישוב לפנות למשטרה או לפתור את הבעיה באופן אחר, ביד קשה או ביד רכה?
תשובה:
תופעת הוואנדליזם הפכה לצערנו, בזמן האחרון לשגרה בחיינו. וכמו תופעות שליליות אחרות שאנו, כציבור, מתרגלים אליהן, גם לזאת "התרגלנו", ובדרך כלל הבעיה נפתרת באמירת "אין מה לעשות". אסור להשלים עם כך, ובודאי שיש מה לעשות. ילדים או נערים המתרשמים שהמבוגרים אדישים לתופעה מסוימת, מסיקים מכך שהדבר אינו נורא ואפשר להמשיך כך, סתם כחלק מ"ספורט" של השחתה. חברה חייבת לדעת להציב גבולות וקווים אדומים. אם בגיל הנעורים מציבים את הגבולות, הם ממשיכים עם האדם גם בגיל מבוגר.
יש כמה דרכים להציב גבולות: דרך אחת היא, אכן, לפנות בתלונה למשטרה, כדי שתחקור מי האחראי למעשה ומי השותפים. אם מוצאים אוזן קשבת, וגורם משטרתי מוכן לקחת על עצמו את הטיפול, יש מקרים בהם נפתרת הבעיה. אולם במקרים רבים עסוקה המשטרה בנושאים אחרים, וצריך למצוא את הפתרון בכיוון אחר. שיתוף פעולה בין מזכירות הישוב לבין הרב יכול להועיל מאד, בכל הנושאים, ובמיוחד בסוגיא זו. תפקידו של הרב הוא לפנות לילדים, לנוער ולהורים, בשיעורים, בדרשות ובכל אמצעי של מפגש, ולהבהיר, שמבחינה הלכתית אין איסור לשון הרע לספר לרב מי הם האחראים למעשה. יש להבהיר שכל סיפור שיש בו תועלת, אין בו איסור לשון הרע. התועלת היא כמובן לניזק, וגם למזיק. דומה הדבר לחולה במחלה מדבקת, שכל זמן שאינו מגיע לטיפול, סובלים אחרים וסובל גם הוא עצמו.
כאמור, בראש ובראשונה יש להנחות את מזכירות הישוב להתלונן במשטרה נגד המזיק. הדבר דרוש כדי להבהיר שאין הנחות או התחשבות, ובכל מקרה, המזיק מאוים על ידי פתיחת תיק פלילי. במקביל, אתה, כרב המקומי, נכון וטוב תעשה אם תזמן את הנער ואת הוריו לשיחה, בה תובהר חומרת המעשה, אך בנוסף, השיחה צריכה להיות מכוונת כלפי ההורים. פריצת גבולות אצל ילדים או נערים, באה לפעמים כאשר יש לחץ גדול בבית, והילד מוצא פורקן בפריקת הלחץ כלפי חוץ. ולפעמים, להיפך, כאשר אין גבולות ברורים בבית. כל זאת צריך לבדוק מול ההורים, כיצד מתנהל ביתם, ולייעץ להם בהתאם.
נקודה נוספת היא, הגיבוי שההורים מעניקים לילדם, דבר שנוטל ממנו את חובת האחריות למעשיו. עם כל הקושי, אתה כרב צריך ללמד את ההורים פרק זה בהלכות חינוך, והוא: 'שמאל דוחה וימין מקרבת'. מותר להורים להמשיך ולאהוב את ילדם, אך האהבה לא תקלקל את שורת הביקורת והנזיפה. וכאשר הציבור והמשפחה יעמדו כאחד, יש סיכוי למגר את התופעה. במצב כזה, אפשר אחר כך להגיע להסכמה על ענישה או פיצוי לציבור, ולעיתים, לפי העניין, לחזור למזכירות כדי שתבטל את התלונה במשטרה. על ידי כך יהיה אתגר לילדים לשמור על מעמד נקי, ללא תיק פלילי, ולקחת אחריות על הצבת גבולות לעצמם.
