ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

השבת אבידה בשיק ;">

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה דיני ממונות וצדקה עסקאות, חוזים והסכמים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

כו תמוז תשס"ז

השבת אבידה בשיק

עורך: הרב יואב שטרנברג



מתוך העלון חמדת ימים
www.eretzhemdah.org


מוקדש להצלחת
שמעון בן מזל

המקרה: התובע מכר סחורה לתושב חו"ל. אותו קונה תושב חו"ל שילם בצ'ק שניתן לו ע"י תושב הארץ, שהוא הנתבע. לאחר זמן איבד התובע את הצ'ק, ולאחר חיפוש ממושך הצליח לאתר את כותב הצ'ק המקורי - הנתבע.
התביעה: התובע תובע מהנתבע לתת לו צ'ק אחר במקום הצ'ק המקורי.
תשובת הנתבע: הנתבע מודה שאכן נתן צ'ק ביד הקונה. אולם, הוא טוען שאינו מכיר את התובע, ואינו יודע אם התובע אכן מכר סחורה לקונה, ומי יתקע לידו שלא יגבו ממנו פעמיים - פעם בצ'ק הישן, ופעם בצ'ק החדש שיכתוב? אולי התובע רק ראה את הצ'ק ביד הקונה, והצ'ק המקורי כלל לא הוסב לשמו של התובע.
פסק הדין: בית הדין קבע שהנתבע מחויב לתת ביד התובע צ'ק חדש במקום זה שאבד. במקביל, התובע צריך להפקיד בידי בית הדין התחייבות, לפיה במידה שייגרם לנתבע נזק ע"י גבייה כפולה וכדומה, יפצה התובע את הנתבע על נזקו.
הנימוקים: ראשית כול, בית הדין קבע שאין ממש בטענתו של הנתבע שאולי הצ'ק לא ניתן ע"י הקונה לתובע, שכן מדבריו של התובע עולה בבירור שהוא אכן קיבל את הצ'ק מהקונה. כמו כן, מיד בתחילת הדיון התבקש הנתבע להודיע לבנק שהצ'ק שאבד מבוטל.
בשו"ע (חושן משפט סימן נד סעיף ב) נפסק: "הבא לפרוע חובו ואמר המלוה אבד לי השטר, אין הלוה יכול לומר לא אפרע לך עד שתחזיר לי שטרי, אלא הרי זה יכתוב לו שובר ויפרע כל חובו... ואם טען הלוה טענת ודאי ואמר השטר אצלו ועתה הניחו בכיסו, ישבע המלוה היסת שאבד השטר, ואח"כ יפרע חובו ויכתוב שובר".
מבואר, שאין הלווה רשאי לעכב את הפירעון כשאין השטר ביד המלוה. לאור זאת, בנדון דידן לכאורה צריך התובע להישבע שאיבד את הצ'ק, ואחר ככ יגבה את החוב מהנתבע. למרות זאת, קבע בית הדין שאין צ'ק דומה לשטר. שטר חוב אינו החוב בעצמו, אלא הוא רק מהווה ראיה עליו, ולכן גם כשאבד השטר אין בכך אבדן של החוב. אולם, צ'ק הוא גוף הפירעון - כעין כלי שבאמצעותו רשאי בעל הצ'ק לגבות מהבנק כסף, וכאשר מקבל הצ'ק איבד את הצ'ק אין כותבו חייב לתת לו צ'ק חדש, אלא יכול לומר לו שכבר פרע לו באמעות הצ'ק, והרי זה כאילו היה למלוה מפתח לגבות כספו, וכעת אבד המפתח.
למרות זאת, יש לחייב את הנתבע לתת צ'ק חדש מדין השבת אבידה. הגמרא במסכת בבא מציעא (דף לא.) אומרת: "ראה מים ששוטפין ובאין, הרי זה גודר בפנים. אמר רבא "לכל אבידת אחיך" - לרבות אבידת קרקע".
מסוגיה זו נלמד העיקרון, שאדם מצֻוה להציל את חברו מהפסד ממון. ובמנחת חינוך (מצוה תקלט) מבואר שמי שהיה יכול להציל ממון חברו ולא הציל, גם עבר על הלאו 'לא תוכל להתעלם' וגם ביטל עשה של 'השב תשיבם'.
לאור זאת, בנדון דידן יש מצות השבת אבדה על הנתבע, כדי להציל את חברו התובע מהפסד ממון. וכעין זה כתב בשו"ת בית יצחק (אבן העזר סי' פז אות ז) שמי שמא שטר חוב, חייב בהשבת אבדה. ואע"פ ששטרות אין גופן ממון, שייך בהם חיוב הצלת ממון חברו, כשם שישנו חיוב הצלה גם באבדן קרקע, כמבואר בגמרא שציינו.
ואמנם בשו"ת בית יצחק שם התנה את ההחזרה בכך ששווי הנייר שעליו כתוב השט"ח הוא יותר מפרוטה, שהרי אין חיוב השבה בדבר שאין בו שווה פרוטה, אבל ציין, שכיוון שהשטר יכול להימכר כדי לגבות את החוב הרשום בו, ברור שהוא שווה פרוטה.
במהלך הדיון תיאר התובע את חיפושיו אחר הנתבע, ואמר: 'כמעט התייאשתי מהעניין, הלכתי אובד עצות'. לאור זאת, יש לדון, האם התובע התייאש מהכסף, ואם כן, האם ייאוש כזה מועיל?
לכאורה נראה, שהתובע התייאש מהצ'ק עצמו, שהרי הצ'ק לא היה כתוב לפקודתו, וממילא הוא דבר שאין בו סימן. אמנם, יש מקום להסתפק בדבר, שהרי ייתכן שהתובע סבר, שיחזירו את הצ'ק לבעל החשבון - הנתבע - ואז יחזור הצ'ק אליו.
על כל פנים, ברור שמהחוב עצמו לא התייאש התובע, והרי מעשיו מוכיחים כן, שחיפש את הנתבע. ואף אם ספק אם נתייאש או לא, עדיין מוטל חיוב השבת אבדה על הנתבע. וכן עולה מדברי המגיד משנה (הלכות גזילה ואבידה פרק יד הלכה ה): "שכל דבר שיש לחוש אם ידעו הבעלים בנפילתו אם לאו, אסור מספק".
דהיינו, שמספק יש לחשוש שמא לא נתייאשו הבעלים, ולכן חל חיוב השבת אבדה.
אמנם, אפילו אם היה כאן ייאוש, לא מועיל כאן ייאוש בחוב. התוספות במסכת בבא בתרא (דף עו: ד"ה קני) כותבים, שגם לסוברים שמכירת שטרות מועילה מדרבנן בלבד, עדיין תיתכן מכירת שטרות באופן המועיל מן התורה - כאשר המאבד התייאשר מהשטר, ואחר כך המוצא מכרו לבעלים. שאז המוצא נהיה בעלים לגמרי על השטר, וכאשר מוכר למאבד, חלה מכירה מן התורה.
בקצות החושן (סימן סו סק"א) הסביר, כיצד זוכה המוצא בחוב לאחר ייאוש בעל השטר: "ולכן נראה דהמוצא זוכה בגוף החוב, כיוון דהבעלים נתייאשו, והלוה לא מצי זכה בחוב, משום דבאיסורא אתי לידיה, וכבר נתחייב בהשבה. אבל המוצא בהיתרא אתי לידי, שפיר זוכה בגוף החוב מדין יאוש".
בקצות החושן חילק - המוצא יכול לזכות בשטר, אבל לא הלווה, שכן הכסף היה אצלו עוד קודם ייאוש והרי זה דומה למצב של 'באיסורא אתי לידיה', שאז לא מועיל ייאוש.
בנתיבות המשפט (סימן סו סק"א) חלק על הקצות, וסבר שגם המוצא אינו יכול לזכות בחוב עצמו לאחר ייאוש, והמוצא זוכה רק בגוף השטר ולא בחוב, שכן הייאוש של הבעלים מגוף השטר אינו משפיע על עצם החוב.
לכן, אף אם היינו אומרים שהתובע התייאש מהחוב עצמו, מול הנתבע בוודאי שלא חל הייאוש.
למרות שהסקנו שחובתו של הנתבע להציל את ממונו של התובע, יש לדאוג גם לזכויותיו של הנתבע, שהרי טענתו נכונה - מי יתקע לידו שלא יצטרך לשלם גם את הצ'ק האבוד?
בתשובת הרדב"ז (חלק א סי' קצג) דן במקרה של ראובן שלוה משמעון בשטר ממרני (שטר למוכ"ז) ועתה יוצא השטר מתחת יד לוי, וראובן דורש מלוי ראיה כיצד בא שטר זה לידו.
הרדב"ז ענה, שכיוון שבשטר ממרני נשתעבד הלווה לכל המוציאו, אין ראובן יכול לדחות את לוי, ושמעון הפסיד במה שלא שמר שטרו יפה. למרות זאת, בית הדין צריך לחקור איך בא שטר זה לידו, אך אם שמעון במקום רחוק ואין אפשרות לשאלו, אין מעכבים את הפרעון. וכתב הרדב"ז: "והוי יודע כי חוב כזה לא יוכל לגבות אותו בעל השטר אם אין השטר בידו, אע"ג דכתב ליה תברא, דמצי למימר שמא נתת השטר לאחר, או שמא יפול וימצא אותו אחר... ומכל מקום, מסתברא שאם שמעון המלוה אמיד, כופין את ראובן לפרוע לו חובו, ויקבל עליו כל ערעור ונזק והפסד שיבוא לו מצד הפרעון הנזכר. ואם אינו אמיד, יביא לו ערב או משכון על זה, כדי שלא יפסיד זה שלו ויאכל הלה וחדי?!".
דהיינו, שמעון צריך לתת ביד ראובן ביטחונות ראויים, על מנת להחזיר את החוב במקרה של פירעון כפול. לכן, בנדון דידן יש לנהוג באופן דומה, ולחייב את התובע לתת ביד בית דין התחייבות, לפיה מקבל התובע על עצמו כל חיוב ונזק שייגרמו כתוצאה מהצגת הצ'ק לגביה.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il