ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

אוצר בית-דין - נשמתה של השמיטה ;">

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה ארץ ישראל ומצוותיה מצוות התלויות בארץ שמיטה הקרקע והפירות Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

א אב תשס"ז

אוצר בית-דין - נשמתה של השמיטה

מתןך קומי אורי 20



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

כיצד ניתן לקיים את מצוות השמיטה בימינו הלכה למעשה?
החקלאות מרוכזת בידי חקלאים מעטים בפריפריה רחוקה, בעוד שרוב רובו של הציבור מרוכז במרכז עירוני ענק. צורת החיים, גם החקלאית, מתועשת ושונה מאוד משהייתה בעבר. השתנו הטבעים. אולם זאת התורה לא תהא מוחלפת. תורת חיים היא.
נניח שהחקלאי יפקיר את פירותיו, כיצד תתקיים אכילת פירות שביעית על-ידי הציבור? האם לצורך כל שלוש סעודות ניסע לגולן לקטוף כמה פירות? ומה יעשו האביונים שאין להם רכב? כיצד תתקיים המצווה "ואכלו אביוני עמך ושבעו"? האם רצון התורה שנמכור דרך קבע את אדמתנו לגויים, כדי לעקוף את מצוות השמיטה? כידוע, מכירת הקרקעות מועילה רק למ"ד שביעית בזה"ז דרבנן, אך כשתתקיים השמיטה מדאורייתא לא ניתן יהיה להשתמש בדרך זאת. לגבי הפירות בלבד, ייתכן שמכירתם בעודם על העץ תועיל להפקיע מהם קדושת שביעית גם כאשר שביעית תהיה מהתורה, לדעת הב"י שדרש את הפסוק והייתה שבת הארץ לכם ולא לנוכרים ר"ל, שהנוכרים מפקיעים את קדושת הפירות. אולם בכך לא נוכל לקיים את המשך הפסוק "לך ולעבדך ולאמתך לשכירך ולתושבך". את מצוות השמיטה לא נקיים בדרך זו. האם בטלה המצווה החשובה הזאת, שיישובנו בארץ מותנה בה, חלילה? האם כל רעיונותיה הגדולים אינם בני קיום?
אוצר בית-דין הוא המענה היחיד לקיום המצווה הלכה למעשה. הוא לא פתרון דחוק, אלא דרך המלך לכתחילה. הוא מבוסס על הנחת יסוד שהיא בעצם נשמתה של השמיטה, עליה בנויות כל הלכות השמיטה. הוא אומנם מוזכר בתוספתא, אולם מעניין, הרמב"ם לא הביאו ואילו הראב"ד הרמב"ן והר"ש הזכירוהו רק דרך אגב. והיא הנותנת. אוצר בית-דין אינו הלכה מיוחדת בהלכות שמיטה, הוא סמכות כללית הבאה לידי שימוש גם הלכות שמיטה כפי שיבואר.

תוספתא שביעית פרק ח הלכה א:
בראשונה היו שלוחי בית דין יושבין על פתחי עיירות, כל מי שמביא פירות בתוך ידו נוטלין אותן ממנו ונותן לו מהן מזון שלש סעודו' והשאר מכניסין אותו לאוצר שבעיר. הגיע זמן תאנים שלוחי בית דין שוכרין פועלין עודרין אותן ועושין אותן דבילה וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר הגיע זמן ענבים שלוחי בית דין שוכרין פועלין בוצרין אותן ודורכין אותן בגת וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר הגיע זמן זתים שלוחי בית דין שוכרין פועלין ומוסקין אותן ועוטנין אותן בית הבד וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר ומחלקין מהן ערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו הגיע שעת הביעור עניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים דברי ר' יהודה ר' יוסי אומ' אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור ר' שמעון אומ' עשירים אוכלין מן האוצר אחר הביעור.

מה המקור להלכה זו?

אכן אין מקור ישיר לאוצר בית-דין, אולם יש מקורות רבים המוכיחים שרק קציר ובציר פרטיים אסורים בעוד שקציר ובציר ציבוריים מותרים לכתחילה מהתורה.
א. ספרא
לא תקצור וגו' לא תבצור - מהו לא תקצור ולא תבצור, לא תקצור כדרך הקוצרים ולא תבצור כדרך הבוצרים, אלא אתה קוצר ובוצר בשינוי.
נחלקו בפירוש הלכה זו הר"ש והרמב"ם.

בין איכות לכמות
במשנה שביעית (פ"ח מ"ו):
תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה, אבל קוצה אותם בחרבה. ופי' הר"ש ובעקבותיו הרע"ב: במוקצה - כלי המיוחד לקוץ בו תאנים קרוי מוקצה. בחרבה (=סכין ל' חרב) וטעמא משום דכתיב ואת ענבי נזיריך לא תבצור - לא תבצור כדרך הבוצרים. וכ"ה בתו"כ.

לדעתו השינוי הוא באיכות הקציר והבציר. מוקצה הוא כלי שבו קוטפים את התאנה מן העץ ובשביעית אין לקטוף את הפרי מהעץ בכלי רגיל אלא בכלי שונה.
אולם הרמב"ם הל' שמיטה פ"ד ה"א מפרש אחרת.

זה שנאמר את ספיח קצירך לא תקצור, שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה, ואם קצר כדרך הקוצרין לוקה, כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר או שקצר לעבודת הארץ כמו שבארנו אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל.
השינוי הוא לא באיכות אלא בכמות. האיסור לדוש בבקר הוא בפרי תלוש שכבר אינו מחובר לקרקע ודיני שביעית לא חלים לכאורה על התלוש (חוץ מקדושת שביעית לעניין הפסד, סחורה, ביעור וכדו' אולם אין בדישה בבקר מכל אלו) ועכצ"ל שדישה בבקר היא סימן לכמות גדולה. כי רק בשביל כמות גדולה משתלם לדוש בבקר, בעוד שכמות קטנה נוח יותר לחבוט במקל (וראה שופטים: וגדעון היה חובט חטים בגת מפני מדיין).
ומסתבר שכל זה הוא מהתורה. איסור קציר אינו מצטמצם בתלישת השיבולים מהקרקע, הוא מתייחס לבעלות על הקציר, כולל הדישה. כי הא בהא תליא, המשך העיבוד בכמויות גדולות מעיד על קציר בכמות גדולה, גם אם קצר בכלי אחר. שינוי הכלי לדעת הרמב"ם הוא רק סימן לכמות מצומצמת אך אה"נ מי שקוצר בכלי שונה אך כמות גדולה עובר על הכתוב "את ספיח קצירך לא תקצור".
וכן בקטיף הפירות פוסק הרמב"ם (שם הל' כב):
הפירות שיוציא האילן בשביעית לא יאספם כדרך שאוסף בכל שנה שנאמר ואת ענבי נזירך לא תבצור ואם בצר לעבודת האילן או שבצר כדרך הבוצרים לוקה. וכיצד עושה תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה אבל מייבשן בחרבה ולא ידרוך ענבים בגת אבל דורך הוא בעריבה ולא יעשה זיתים בבית הבד אבל כותש הוא ומכניס לתוך בד קטן ביותר וטוחן בבית הבד ובקוטב ומכניס לבד קטנה וכן בשאר הדברים כל שיכול לשנות משנה. המוקצה לדעתו אינו כלי קציצה מן העץ אלא כלי שבו קוצצים את התאנים כשמייבשים אותן.
בפירות העץ הרמב"ם לא הזכיר קטיף בכמויות קטנות, השינוי מתבטא רק בעיבוד הפרי, בדריכת היין, בייבוש התאנים ובעצירת השמן וכדו', משום שבקציר תבואה הדרך המקובלת היא לקצור בחרמש שבאמצעותו קוצרים כמות גדולה. בפרי העץ אין כלי מיוחד לכמות גדולה, ההבדל בכמות ניכר רק בעיבוד, בדריכת היין ובייבוש התאנים וכדו'.

הר"ש אומנם פירש שהשינוי הוא בצורת הקטיף של הפירות. עליו להיעשות בכלי שונה. אולם מסתבר שגם הוא סובר שיש לכך השלכות לכמות הנקטפת, כי סכין (חרבה בלשון המשנה) אינה מיועדת לכמויות גדולות. המחלוקת היא רק על משמעות המילה "תבצור", האם היא מתייחסת לבציר עצמו, דהיינו לקטיף בלבד, או לכל היקפו של הבציר הכולל גם את המשך העיבוד. לדעת הר"ש אם קטף בכמויות קטנות לא מסחריות אלא לצרכי ביתו בלבד יצא יד"ח התורה. אם כי גם הוא מודה שאין לדוש בבקר ואין לדרוך בגת וכדו', ואולם זהו אולי רק איסור דרבנן. וכמו שכתב הרמב"ן בפירושו לתורה.
בהמשך דבריו כתב הר"ש שהאיסור לבצור כרגיל הוא רק בפרי שמור, אך בפרי הפקר מותר לבצור כרגיל. וצ"ל בדעתו שהוא סובר כרש"י שאין איסור בשמור וע"כ כוונת המשנה באומרה "לא מן השמור" היא רק לעניין זה שמן השמור אין לקטוף כרגיל, כי אז הוא נראה בעלים גמורים, אך אם הפקיר ניכר לכל שאינו בעלים, ולכן מותר גם לבעלים לקטוף כרגיל.
המשותף אפוא לרמב"ם ולר"ש הוא שהכמות המותרת בקטיף היא כמות קטנה לצרכים ביתיים בלבד.
אם כי ברור שרק כמות מוגבלת מותרת כדי לא לגזול את האחרים, אולם מי מבטיח זאת? התורה סמכה על יושרו של כל אחד, אך חכמים חייבים להבטיח שהדבר לא ינוצל לרעה וע"כ הפתרון היחידי לכך הוא אוצר בית-דין.
ביעור שביעית
ב
. הרמב"ם
הרמב"ם לא מביא את התוספתא הנ"ל. הראב"ד אומנם מזכיר אותה אולם רק בהקשר לביעור וז"ל הרמב"ם בהל' שמיטה ויובל פרק ז הלכה ג: היו לו פירות מרובין מחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד, ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים, ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש או משליך לים המלח ומאבדן לכל דבר שמאבד.
השגת הראב"ד ואסור לאכול לאחר הביעור. א"א בחיי ראשי לא האיר ולא הצהיר מהו הביעור האוסר על כל אדם ואולי הוא סובר כי החילוק של ג' סעודות הוא גמר הביעור ואינו כן אלא בשיכלו פירות העיר ותחומיה מוציאין כל אדם מה שבבתיהם ומביאין אותם לאוצר ליד ב"ד והם מחלקים לכל אדם שלש סעודות ...
לדעת הרמב"ם הביעור משמעותו שריפה מיד עם תום הפרי לחיה בשדה. לדעת הראב"ד הביעור הראשון הוא חלוקה מחודשת של הפרי דרך אוצר בית-דין. בהסבר שיטת הרמב"ם כתב הרדב"ז שם: והשמיט התוספתא דהיו שלוחי ב"ד יוצאין וכו' לפי שאינה הלכה א"נ שאינה אלא בראשונה שהיו שם בית דין אוצרין ומחלקים.
לדעת הרדב"ז בתירוצו הראשון הרמב"ם לא פסק כתוספתא רק לעניין הביעור באמצעות אוצר בית-דין, כי לדעתו הביעור הוא שרפה, אך אין כאן כל התייחסות לקצירה ולטיפול בפירות באמצעות אוצר בית-דין. זה דין שונה. הרדב"ז לא שולל אפוא את אוצר בית-דין, מה גם שהרדב"ז מתרץ תירוץ אחר.

מו"ר הגר"ש ישראלי בחוות בנימין סימן ט: / ט. עמד על פיסקה אחרת ברמב"ם הנ"ל: עוד מתברר חידוש בדברי הרמב"ם בהלכה זו, ישנם אופנים נוספים שהם ג"כ באיסור, וזה בקצירה ובבצירה שנעשו לצורך הקרקע והאילן.
הרמב"ם חידש אפוא עוד אופן מלאכה שאסורה מן התורה. והנה במלאכות שבת פעולות מעין אלה - לא לצורך התבואה והפרי אלא לייפוי הקרקע - אינם בכלל מלאכת קוצר ובוצר, אלא הן תולדה של חורש (שבת ק"ג א ועוד).
אלא שלפי מה שפירשנו את הרמב"ם, המובן של "כדרך הקוצרים והבוצרים" הוא לגמרי במובן אחר מאשר בשבת. דלפיו נראה שמובן האיסור הוא, לא מצד עצם המלאכה, אלא משום שעי"ז הרי הוא נוהג מנהג בעלים - כמו בכל שנה. ורצון התורה היה שהשימוש בפירות יהיה דווקא בדרך של הפקר, שכל יד אדם שווה בו. ומכיוון שזהו עניין האיסור, מזה למד הרמב"ם שכיוון שרצון התורה היה לבטל את מובן הבעלות באשר לפרי מהקרקע, על כן כל פעולה בפרי שעל ידה מתבטלת הבעלות על הקרקע לצורך יבולו הוא באיסור. ובעוד שכאשר המגמה היא הנאה מהפרי, אין הבלטת הבעלות אלא ב"כל השדה", הרי אם עושה לשם עבודת הארץ והאילן, שמבליט את בעלותו ואת העניין שיש לו בקבלת היבול וניצול האדמה והאילן לצרכו הפרטי, הדבר באיסור זה, גם אם לא נעשה בכל השדה אלא במשהו.
ונראה שלמד זאת ממה ששנינו בתוספתא (הובאה בר"ש פ"ט משביעית מ"ח) ששלוחי בית-דין היו יוצאים וקוטפים כל מיני הפירות, ונראה שם שעושים כל המלאכות כדרכם - ענבים בגת, זיתים בבית הבד וכו'. מבלי כל שינוי כפי שפרטה המשנה (פ"ח, ו' הנ"ל). אלא ע"כ מפני שכל האיסור הוא - הבלטת הבעלות שיש בזה, וכל שנעשה במופגן על-ידי שלוחי בית-דין שמראה שמן ההפקר זה נאסף, כל עיקר האיסור איננו קיים. ומכאן נלמד מאליו, כשם שנלמד לקולא - ע"י שלוחי בית-דין, יש גם ללמוד לחומרא - אם זה נעשה על-ידי האדם עצמו להכשרת הקרקע והאילן להשביח היבול לעתיד, הוא בכלל האיסור של לא תקצור ולא תבצור. ודו"ק.

ברוח זו ניתן, לענ"ד, להוכיח מכמה משניות שפסיק רישיה דיחא ליה מותר בשביעית.
1. פרק ג משנה ח: כל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה הרי זו תנטל. כי גדרו מוכיחה עליו ומשמע שלמורת שדהו מיתקנת בכך.
2. פרק ד משנה ד: המדל בזיתים בית שמאי אומרים יגום וב"ה אומרים ישרש... במה דברים אמורים מתוך שלו עתויו"ט שאם כוונתו לעצים מותר למרות שהדילול משביח את העצים הנותרים.
3. פרק ד משנה ו: המזנב בגפנים... ר"ע אומר קוצץ כדרכו בקרדום או במגל ובמגירה ובכל מה שירצה.
ופירש הרמב"ם כשלא התכוון לזמור ומשמע למרות שהקציצה מועילה לגפן.

לאור ההנחה שבשביעית האיסור הוא הבעלות, הסיקול הדילול והזינוב אסורים רק כשהמטרה היא טובת הקרקע או העץ. התורה שללה מהאדם את הבעלות על עציו, ולכן אסור לו לעשות מעשה לטובת העצים. אך כאשר המטרה אינה טובת הקרקע או העץ הדבר מותר.

__________________________________________
מתוך הירחון "קומי אורי" היוצא לאור ע"י תנועת קוממיות.
לפרטים והזמנות: kumiori@gmail.com
טלפון: 02-9974424
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il