ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

קרבה שנת השבע - אוצר בית-דין בשביעית ;">

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה ארץ ישראל ומצוותיה מצוות התלויות בארץ שמיטה היתר המכירה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ב באב תשס"ז

קרבה שנת השבע - אוצר בית-דין בשביעית

מתוך קומי אורי 20



נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
שמעון בן מזל

ויקרא פרק כ"ה, א-ז:
וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה': שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה: ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר: את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצר שנת שבתון יהיה לארץ: והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך: ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל:

למה ומה הוא אוצר בית-דין
שתי הלכות נאמרו בשנת השמיטה - (1) איסור עבודת הקרקע, (2) קדושת הפירות [זאת, כמובן, בנוסף על מצוות שמיטת כספים]. מקדושת הפירות נובעות כמה הלכות ומגבלות לגבי הפירות, וכמפורט להלן:
1.החובה להשמיטם ולהפקירם - רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ד הלכה כד - "מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה, וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית ביטל מצות עשה, וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו, אלא יפקיר הכל ויד הכל שוין בכ"מ שנאמר ואכלו אביוני עמך, ויש לו להביא לתוך ביתו מעט כדרך שמביאין מן ההפקר ...".
2. מגבלות בדרך איסופם - רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ד הלכה כב-כג - "הפירות שיוציא האילן בשביעית לא יאספם כדרך שאוסף בכל שנה שנאמר ואת ענבי נזירך לא תבצור, ואם בצר לעבודת האילן או שבצר כדרך הבוצרים לוקה. וכיצד עושה תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה אבל מייבשן בחרבה, ולא ידרוך ענבים בגת אכל /אבל/ דורך הוא בעריבה, ולא יעשה זיתים בבית הבד, אבל כותש הוא ומכניס לתוך בד קטן ביותר וטוחן בבית הבד ובקוטב ומכניס לבד קטנה, וכן בשאר הדברים כל שיכול לשנות משנה".
3. מגבלות בדרך שיווקם - רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ו הלכה א - "אין עושין סחורה בפירות שביעית, ואם רצה למכור מעט מפירות שביעית מוכר, ואותן הדמים הרי הן כפירות שביעית וילקח בהן מאכל ויאכל בקדושת שביעית, ואותו הפרי הנמכר הרי הוא בקדושתו כשהיה".
4.מגבלות לגבי השימוש בהם - רמב"ם שמיטה ויובל פרק ה הלכה א - "פירות שביעית ניתנו לאכילה ולשתייה ולסיכה ולהדלקת הנר ולצביעה, מפי השמועה למדו תהיה אף להדלקת נר ולצבוע בה צבע". אבל אסור להפסידן.
5.קדושת דמיהם - רמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ו הלכה ו - "חומר בשביעית מבהקדש, שהפודה את ההקדש יצא הקדש לחולין ויתפשו הדמים תחתיו, והשביעית אינה כן, אלא המוכר פירות שביעית יתפשו הדמים ויעשו כפירות שביעית, והפירות עצמן לא נתחללו ונעשו כפירות שאר שנים, שנאמר בה תהיה בהוייתה תהא לעולם, ולפי שנקראת קדש תופשת דמיה, נמצאת אומר האחרון נתפש בשביעית והפרי עצמו הוא כמו שהיה".
6.מגבלות לגבי זמן אכילתם - רמב"ם שמיטה ויובל פרק ז הלכה א - "פירות שביעית אין אוכלין מהן אלא כ"ז שאותו המין מצוי בשדה שנאמר ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול, כ"ז שחיה אוכלת ממין זה מן השדה אתה אוכל ממה שבבית, כלה לחיה מן השדה חייב לבער אותו המין מן הבית וזהו ביעור של פירות שביעית".
נחלקו הראשונים מהו ביעור. דעת הרמב"ם (שם, פ"ז ה"ג) שלאחר זמן הביעור צריך לשורפם ולבערם מן העולם. אולם לדעת הרמב"ן (ויקרא כה, ז), הר"ש (שביעית פ"ט מ"ח)
והרבה ראשונים בזמן הביעור חובה להוציאם מביתו ולהפקירם, כדי שכל הרוצה יוכל לזכות בהם, ולאחר שקיים מצוות ביעור גם המפקיר עצמו יכול לזכות בהם ולחזור ולהכניסם לביתו.
כמובן שהלכות ומגבלות אלו מונעים לחלוטין ניצול מסחרי של פירות שביעית. חלק מהראשונים למדו מהתוספתא שאם אדם יפקיר את כל יבול שדהו [בהתאם לסעיף 1 שלמעלה] וימסרהו לב"ד, יוכל הב"ד לשמור את הפירות ולא "יד הכל שווין בו" [בניגוד לסעיף 1 שלמעלה!]; לאוספם כמו שאוספים אותם כל השנים [ללא המגבלה שבסעיף 2 למעלה]; ולשווקם בדרך הרגילה כי אוצר ב"ד פטור מאיסור סחורה [ללא המגבלות שבסעיף 3 למעלה]. יתירה מזו, לשיטת הרמב"ן באוצר ב"ד ניצולין אנו גם מחובת ביעור [המגבלה שבסעיף 6 למעלה]. בספרי האחרונים הובא שבשיווק פירות שביעית דרך אוצר ב"ד, הכסף הוא רק לב"ד בעבור ההוצאות ולא דמי שביעית, ולכן אין הדמים נתפסים בקדושת שביעית [בניגוד לסעיף 5 למעלה]. כמובן שהפירות קדושים בקדושת שביעית, ועל הקונה מוטלות המגבלות שבשימוש בהם ואיסור הפסדם [בהתאם לסעיף 4 שלמעלה]. כלומר - אוצר ב"ד בא לאפשר ניצול מסחרי מלא של פירות שביעית - שמירתם, איסופם ושיווקם, למרות שהפירות קדושים בקדושת שביעית, ועל הקונה להשתמש בהם בהתאם לקדושתם.

מקור דין אוצר בית-דין

מקור דין אוצר ב"ד הוא בתוספתא שביעית פרק ח הל' א-ב:
"בראשונה היו שלוחי בית דין יושבין על פתחי עיירות כל מי שמביא פירות בתוך ידו נוטלין אותן ממנו ונותן לו מהן מזון שלש סעודות והשאר מכניסין אותו לאוצר שבעיר הגיע זמן תאנים שלוחי בית דין שוכרין פועלין עודרין אותן ועושין אותן דבילה וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר הגיע זמן ענבים שלוחי בית דין שוכרין פועלין בוצרין אותן ודורכין אותן בגת וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר הגיע זמן זתים שלוחי בית דין שוכרין פועלין ומוסקין אותן ועוטנין אותן בית הבד וכונסין אותן בחביות ומכניסין אותן לאוצר שבעיר ומחלקין מהן ערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו הגיע שעת הביעור עניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים דברי ר' יהודה ר' יוסי אומ' אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור ר' שמעון אומ' עשירים אוכלין מן האוצר אחר הביעור. מי שיש לו פירות לחלק מחלקן לעניים מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מהן לשכניו ולקרוביו וליודעיו ומוציא ומניח על ביתו ואומ' אחינו בית ישראל כל מי שצריך ליטול יבא ויטול חוזר ומכניס לתוך ביתו ואוכל והולך עד שעה שיכלו".
כתב הרמב"ן (ויקרא כה, ז) בביאור תוספתא זו: "ולמדנו מפורש שאין ביעור אלא לבער הפירות מרשותו ולהפקירם: ועשו להם תקנות מדבריהם, בראשונה היו בית דין עושין אוצר בכל עיר ועיר, מתחילת יציאת הפירות היו נוטלין אותם מיד מביאיהן ומכניסין אותן לאוצר, וכשיבא זמן לקיטת כל אותו המין כגון שבא זמן של (קציר) [קיץ] ועת הבציר הגיע, ב"ד שוכרים פועלים ובוצרין ומוסקין ולוקטים כל אותו המין ודורכים ומוסקין בגת ובבית הבד כדרך שאר השנים, ונותנים לאוצר שלהן, ואלו הפירות המכונסים לאוצר בית דין אינן צריכין ביעור אחר שכבר מבוערין הם מן הבית, ואחד עניים ואחד עשירים מותרין לאחר הביעור לקבל מהם מיד ב"ד ולאכלן. וכל זו התקנה והטורח של ב"ד, מפני חשד שלא יבאו לעכבם או לעשות מהם סחורה:
וכשאין אוצר בעיר ולא בית דין, והפירות ביד המלקט אותם מן ההפקר, הוא צריך לבערם מן הבית בשעת הביעור, ומפקירם על פתח ביתו ואוכלין והולכין לעולם. וזו היא שביעית שאוסרת במינה במשהו לביעור כמו שמוזכר במסכת נדרים (נח א), מפני שיש לה היתר בביעור מביתו".

תוספתא זו הובאה גם בר"ש וברא"ש (פ"ט מבשביעית מ"ה) ובעוד הרבה ראשונים. אמנם נאמרו גם פירושים אחרים בתוספתא זו, החלוקים על המסקנה ההלכתית העולה מדברי הרמב"ן. הר"ש סירילאו (פ"ט סוף הלכה ד', עמ' קנא בדפוסים), לאחר שהביא את לשון התוספתא, כתב: "והכי פירושה, כל מי שהיה מביא פירות לתוך ידן דאית בהו קדושת שביעית, כגון לימונים .... דאית בהו קדושת שביעית דבתר לקיטה אזלינן בהו מיד בכניסת תשרי, הילכך נותנין לו מהן ג' סעודות. וכל זה היה בתחלת שנת שביעית ומפירות שישית דאית בהו קדושה מחמת לקיטתן בשביעית, מוסרין ליד הב"ד והב"ד מצמצמין להן ואין נותנין להן אלא לכאו"א נותנין כדי יומו בלבד והשאר מכניסין לאוצר שבעיר עד שמגיע ביעור של אלו. וכל פירות האילן דאין בהן קדושת שביעית בשנת שביעית, דהא בתר שליש אזלינן בהו, ושליש דידהו קמי ר"ה היה, והיינו דקתני 'הגיע זמן' גבי תאנים וענבים וזיתים, דבההוא זמן קא מיירי. והא דלא קתני תבואה נמי, משום דאין דרך לבזבז הלחם ואין אוכלין ממנו אלא כפי הצורך, משא"כ בפירות, וצריך להם סדר ספוק ב"ד. ובהני דלית בהו קדושה משמרין תחת ידן דב"ד עד מוצאי שביעית, כשבא עליהן ביעור דאיסורא, דאזי באותו זמן יהא להן מה לאכול. ובשביעית יכולין לתקן פירות האילן דשישית בכל עובדין דחול, והיינו דתני ברישא 'נותנין לו מזון ג' סעודות', ובסיפא קתני 'ומחלקים מהם לכל אחד ואחד לפי ביתו' [=כלומר, ברישא מיירי בפירות שביעית, כי מדובר בפירות שהולכים בהם אחר לקיטה כמו ירקות, וזהו, לדעת הר"ש סיריליאו, פירות הדר כלימונים שדינם כמו אתרוג שהולכים אחר לקיטה. ולכן נותנים מהם רק מזון ג' סעודות. אך בהמשך מיירי בפירות רגילים שהביאו שליש בשישית, ואין בהם קדושת שביעית, ולכן נותנים לכל אחד כפי צרכי ביתו, ואין את ההגבלה של ג' סעודות]. ובזה הסדר כשבא כילוי פירות של שביעית בימים של מוצאי שביעית יהא להם מה לאכול מכל הפירות כסדר סיפוק ב"ד כדמפרש. ואוכלין בשמינית כל עיר ועיר מפירות ששית ע"י ב"ד שבעיר שיש להן אוצר בית דין גדול לכל העיר, ואוכלין כל העיר מן אותו אוצר [=כלומר, ב"ד אוספין את פירות שישית שהבשילו בשביעית ושומרים אותם לשנה שמינית, שכאשר יכלו פירות שביעית שהם הפקר, יהיו עדיין פירות של שישית שב"ד משמרים ויחלקו לאנשים לאכול]. אבל בפירות האילן דשביעית גופייהו, דהיינו בזמנם בתחלת השנה השמינית, יתקן כל א' כדינין השנויין במשנתנו - זיתים בקוטבי אבל לא בבית הבד וכן הענבים בעריבה אבל לא בגת, כדרך השנוי למעלה (ראה פ"ח מ"ו). ואוכלין הנותר כולן מן ההפקר בין עניים בין עשירים (ו)כי כלה לעניים בגנות ופרדסים בפירות שגדלו בשביעית שלוקטים אותם בשמינית, דיד הכל ממשמשין בהן, דאפקעתא דמלכא היא, דצריכין העשירים להוציא מה שבביתם, ונותנין לנאמן ב"ד. ובין כך ובין כך, עד שבאין פירות ותבואת שמינית אוכלים מפירות ששית שהניחו באוצר אם היה להן דעת לשמרן. ועל זה הענין סובבת שמועתנו". מבוארת שיטת הר"ש סיריליאו שאוצר ב"ד אינו מתיר שום איסור בפירות שביעית, ואף דרך ב"ד נשארים המגבלות לגבי דרך איסופם (אות א' סעיף 2), שיווקם (אות א' סעיף 3) או זמן אכילתם (אות א' סעיף 6) [לגבי יתר המגבלות לא התייחס הר"ש סיריליאו, אך מדבריו נראה שאין באוצר ב"ד כדי לבטל שום מגבלה לגבי פירות שביעית]. על כן הוזקק לבאר את התוספתא שהיא מדברת בפירות [של שישית שנכנסו לשביעית] שאין בהם כלל קדושת שביעית 1 .
זאת ועוד, אף שכאמור הרמב"ן ועוד הרבה ראשונים פסקו על-פי התוספתא להתיר חלק גדול מהמגבלות בפירות שביעית כאשר הפעולות נעשות על-ידי אוצר ב"ד, הרי תוספתא זו לא נזכרה בבבלי או בירושלמי 2 , והרמב"ם השמיטה ולא הזכיר כלל ענין אוצר ב"ד. [אפשר שאמנם פירש את התוספתא כמו הרמב"ן, אך סבר שכיוון שלא הוזכרה בתלמודים, שהתלמוד חולק על התוספתא].
אוצר בית-דין בפירות שביעית
שיטת הרמב"ן וסיעתו היא, כאמור, שדרך בית-דין אפשר להימנע מחלק גדול מהמגבלות הנובעות מקדושת שביעית בפירות. אולם גם לשיטה זו ישנם ספקות אם בימינו אוצר ב"ד הוא פתרון לפירות שביעית.
מרן הגראי"ה קוק זיע"א כתב (משפט כהן סימן עט): "הגיעני מכתבו היקר ועד"ת, שהעיר כת"ר עמש"כ בשה"א פ"א ה"ה סוף ציון ל"ה, דלצורך פירות שביעית אין היתר עבודה אפילו לאוקמי, שכיון שהתורה הפקירה את הפירות אין סברא שתהי' העבודה מותרת כדי לאוקמי אותן. ומכש"כ לפי טעמו של הרמב"ם בהלכה יוד, דעיקר ההיתר הוא משום שלא תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה, ובודאי לא שייך זה בפירות שביעית עצמם, שאין אנו אחראים לקיומם כלל, וכמ' מד' רש"י בפי' הסוגיא דמו"ק ו' ע"ב ד"ה כדי, וסוקרין בסיקרא דמותר, כדי שלא ישורו הפירות, צ"ל או דמיירי באילן שיש עליו פירות שנגמר גידולם מערב שביעית, שאין קדושת שביעית נוהגת בהם, ושפיר דמי להצילם מהפסד שלא ישורו ויתקלקלו קודם לקיטתם, כהא דתאנה עם נפילתה נמאסת (ב"מ כ"א), או שעיקר הכונה הוא לשנות לטובה את טבע האילן בכללו, וממילא לא ישיר את פירותיו ג"כ בשאר שנות השבוע. והרב ר' מיכל טוקצינסקי חבר קונטרס בה' שביעית והביא דברי אלה [=והודפסו גם בקונטרס אחרון ל"שבת הארץ" אות יא] מתוך מכתב שכתבתי לו והשיג עליהם מתוך איזה ספרים, אבל נ"ל שלדעת רש"י והרמב"ם העיקר הוא כמש"כ לחומרא, והספרים המקילים אינם תחת ידי כעת לעמוד על יסודם". כלומר, לדעת מרן זיע"א אסור לעבד את האילן, ואפילו להשקותו, לצורך הפירות של שביעית 3 . ורק השקיה הנחוצה ל"אוקמי אילנא" [=לקיום האילן עצמו] מותרת בשביעית.
פירות שיצמחו על עץ ללא השקיה מספקת יהיו קטנים, ויהיה קשה ביותר לשווקם, כיוון שאנו רגילים לפירות גדולים ויפים. לכן בנוסף על הספק בדין אוצר בית-דין, יש ספק נוסף, שכנראה לפחות לדעת הרמב"ם ורש"י יש איסור גמור בטיפול בפירות. על כן, אין באוצר בית דין פתרון לבעיית פירות שביעית.
איסור ספיחים
נוסף על המגבלות השונות (שפורטו למעלה באות א') שיש בפירות שביעית, בירקות שגדלו בשביעית גזרו חכמים 4 איסור נוסף, וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק ד הל' א-ג): "כל שתוציא הארץ בשנה שביעית, בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית, בין מן העיקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו ושניהם נקראו ספיח, בין מן העשבים והירקות שעלו מאיליהן ואין להן זרע הכל מותר לאכלו מן התורה שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, ואפילו שדה שנטייבה בשביעית וצמחה פירותיה מותרין באכילה, וזה שנאמר את ספיח קצירך לא תקצור שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה, ואם קצר כדרך הקוצרין לוקה, כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר, או שקצר לעבודת הארץ כמו שבארנו, אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל. ומדברי סופרים שיהיו כל הספיחים אסורין באכילה, ולמה גזרו עליהם מפני עוברי עבירה, שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גנה בתוך שדהו בסתר, וכשיצמח יאכל מהם ויאמר ספיחים הן, לפיכך אסרו כל הספיחים הצומחים בשביעית. הא למדת שאין אוכלין מפירות שביעית אלא פירות האילנות והעשבים שאין זורעין אותם רוב האדם כגון הפיגם והירבוזין השוטים וכל כיוצא בהן, אבל הירקות שדרך רוב האדם לזורעם בגנות ומיני תבואה וקטניות כל הצומח מהן אסור מדבריהם והמלקטן מכין אותו מכת מרדות". הדעת נותנת שלגבי איסור ספיחים לא יעזור שאדם ימסור ירקותיו לבית הדין, שהרי חז"ל גזרו איסור זה אף על ירקות שצמחו מאליהן והם הפקר, ומה יעזור שנמסרו לבית-דין? ואמנם לא מצאנו שום פוסק שיתיר איסור ספיחים בירקות שנמסרו לבית-דין. העולה מכך הוא שאין שום מציאות של אוצר בית-דין בירקות, שהרי אם קדושות הם בקדושת שביעית - הם אסורים באכילה באיסור ספיחין באופן מוחלט. ואם אינם קדושים בקדושת שביעית - אוצר בית-דין למה לי.
אמנם, כל זה לשיטת הרמב"ם, כפי שכתב מפורש שאין לך ירקות המותרים באכילה בשביעית [פרט לירקות שאין דרך בנ"א לזרוע אותם, כמש"כ בסוף ה"ג, וע' להלן בדברי הרמב"ן]. אך הרבה מרבותינו הראשונים, ובניהם בעלי התוספות והר"ש נחלקו על הרמב"ם בהיקף איסור ספיחים, והרבה שיטות נאמרו באיסור זה 5 . הרמב"ן (ויקרא כה, ה) כתב: "ועכשיו אשוב לפרש הברייתות השנויות בתורת כהנים בענין הזה, לפי שהן מטעות. שנו שם (פרק ד ה) בפסוק הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו (להלן פסוק כ), אם אין זורעין מה אוספין, אמר רבי עקיבא מכאן סמכו לספיחין שהן אסורין בשביעית, וישנה לזו בגמרא בפרק מקום שנהגו (פסחים נא ב), וקתני בתורת כהנים וחכמים אומרים אין ספיחים אסורין מדברי תורה אלא מדברי סופרים, אם כן למה נאמר הן לא נזרע ולא נאסוף, אמרת לנו אל תזרעו ומה שאנו אוספין אין מכניסין לקיום אמרת לנו בערוהו, מה אנו אוכלין מן הביעור ואילך, עד כאן. הרי לדברי חכמים אין איסור הספיחים אלא מדבריהם, כלומר שגזרו בהן לאוסרן לגמרי משום חשד שלא יזרעו ויאמרו ספיחים הם: ולכך אמרו בירושלמי (ב"ב פ"ה ה"א), אמר רבי ינאי כל הספיחים אסורין חוץ מן העולים בשדה בור בשדה ניר בשדה כרם בשדה זרע, שדה בור דלא משגח עליה, שדה ניר דהוא בעי מתקני חקליה, שדה כרם שלא לאסור כרמו, שדה זרע שאינו רוצה בקיומו. ומן המחלוקת הזה שנו שם בתורת כהנים (פרק א ג) את ספיח קצירך לא תקצור מכאן סמכו לספיחין שיהיו אסורין בשביעית, שנו משנתם כדברי רבי עקיבא דלא תקצור כלל, אבל כדברי חכמים, שלא תעשה אותם קציר לעצמך ולא תעשה אותם בציר לעצמך אלא נהוג בהם מנהג הפקר. וכן לא נאסוף את תבואתנו, שלא נאסוף אל בתינו פירות האילן והספיחים, כי בהפקירם לעניים ולחיה ולבהמה ובביעור לא נוכל לחיות בהן: והספיחין האלו האסורים הם הגדלים בזמן האסור, בתבואה כל שהביאה שליש בשביעית, וכן הירקות כל שצמחו בשביעית, אסורין מן התורה לדברי רבי עקיבא, ולדברי חכמים אסורין מדברי סופרים חוץ מן העולים באותן שדות שהזכירו בירושלמי שכתבנו למעלה. אבל הירקות שצמחו בששית ונלקטו בשביעית, יש בהן משום קדושת שביעית לכל דיניה להפסד ולקרבנות ולסחורה ולביעור ואע"פ שגדלו לגמרי בששית, מפני שאנו הולכים אחר לקיטה בירק בין למעשר בין לשביעית, אבל אין בהם משום ספיחים שאינם ספיחי שביעית שהרי בששית צמחו, ואפילו הוסיפו בשביעית אין בהם דין ספיחים. ובהם שנינו (שביעית פ"ח מ"ד) האומר לפועל הילך איסר זה ולקוט לי ירק היום וכו', וכן שנינו (שם פ"ז מ"ג) לא יהא לוקט ירקות (שבה) [שדה] ומוכר בשוק אבל לוקט הוא ובנו מוכר על ידו, ותנן נמי (שם פ"ט מ"א) הפיגם והירבוזין וכולה מתניתין עד ונקחים מכל אדם בשביעית שאין כיוצא בהם נשמר: ויש אומרים [=הרמב"ם] שאלו הנזכרים וכל כיוצא בזה שאין דרך בני אדם לזורען אבל הם מאליהן יוצאים בהרים ובנהרות, אין בהן איסור ספיחים כלל אע"פ שצמחו בשביעית, שלא גזרו אלא בנזרעים כדי שלא יבאו לזורעם, וכן נראה זה מן הגמרא מירושלמי, וזהו ענין הספיחים שהזכירו חכמים בכל מקום". לדעת הרמב"ן אפשר שיהיו ירקות [שאנשים רגילים לזרוע אותם] שאמנם קדושים בקדושת שביעית, אבל אין בהם איסור ספיחין. זאת משום שלעניין קדושת שביעית הולכים בירקות לאחר לקיטה. לכן אפילו גדל כולו בשישית, ונלקט בשביעית מיד במוצאי ר"ה - קדוש בקדושת שביעית לכל דיניו. אך לעניין איסור ספיחים אינו אסור אפילו הוסיף בשביעית, כל עוד שרוב גידולו בשישית [וראה גם תוס' פסחים נא, ב ד"ה 'כל הספיחים'].
הר"ש (שביעית, פ"ט, מ"א) הקל עוד יותר וכתב: "... דכולהו בשל ערב שביעית, ומה שיש בהן תורת שביעית לפי שנלקטים בשביעית, דבירק אזלינן בתר לקטיה. אבל לענין איסור ספיחים, דנפקא לן מדכתיב 'מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף' משמע דתחלת גידול בעינן בשביעית. אבל ירק שגדל בשישית והוסיף בשביעית, הנהו ספיחי שישית מיקרי ולא ספיחי שביעית ... ומיהו משכחת לה כשהתחילו לצאת בשישית ונגמר רוב גידולן בשביעית, דלא מיתסרי משום ספיחים, כדפרישית, וקרינן ביה גדל בשביעית כיון דרוב גידולן בשביעית ... ". כלומר, לדעת הר"ש, ירקות שהחל גידולן בשישית, למרות שרוב גידולן בשביעית [ולא רק, כמו לרמב"ן, ירקות שגדלו לגמרי בשישית ורק הוסיפו בשביעית], אף שקדושים בקדושת שביעית - אם נלקטו בשביעית, אין בהם איסור ספיחים [וראה בפרק הבא מחלוקת בהסבר שיטת הר"ש בזה].
רש"י (פסחים נא, ב) הקל עוד יותר מכך, וסובר שאין איסור אכילה בספיחין אלא לאחר הביעור. אמנם כמעט כל הראשונים חלקו על רש"י בזה. שיטה נוספת הובאה בר"ש (שם, בסה"ד): "דאיכא תנא דשרי ספיחים באכילה" 6 , וכנראה שסובר שלא אסרו בירקות אלא ללקוט הרבה מהן יחד [אפילו בדרך שמותר בשאר פירות שביעית 7 ]. אך גם זו שיטת יחיד.
איסור ספיחין בירקות שנזרעו בשישית ונלקטו בשביעית
בכרם ציון [פסקי הלכות, חדושים והערות] הלכות שביעית, (תשכ"ה) פרק יא הלכה ה' כתבו: "ירקות שצמחו קצת בששית, אף שעיקר גידולם ולקיטתם בשביעית, אינם אסורים משום ספיחין, אבל יש להם כל דיני קדושת שביעית [וכמקור ציינו - ר"ש פ"ט, תוס', פאה"ש, חזו"א סי"ט סקי"ז]. אך אם צמחו בששית ונכנסו לשביעית לפני שהגיעו לעונת המעשרות (שהוא שיעור ג' פתילות) אסורים משום ספיחין.
מו"ר הגרש"ז אוירבך זצ"ל האריך להוכיח שאין להתיר ירקות שצמחו בשישית ונלקטו בשביעית אא"כ לפחות הגיעו לעונה"מ בשישית. במנחת שלמה (סימן מט) כתב: "בירקות שנזרעו בששית ונלקטו בשביעית פסק הרמב"ם בפ"ד הי"ב שהולכים אחר לקיטה גם לענין איסור ספיחין, והר"ש סיריליאו בשביעית קמ"א ע"ב דחה דעת החולקים ופסק להלכה כהרמב"ם, גם המבי"ט בח"ג סימן מ"ה כתב: "והירקות אין שום דרך לאכלם בשביעית משנה ששית דאזלינן בהו אחר לקיטה אלא שמסתפקים בירקות של גויים בקדושת שביעית", אולם הפאה"ש ועוד גדולי אחרונים הכריעו דלענין ספיחין דרבנן יש לסמוך על הר"ש והרמב"ן והרא"ש שכתבו דאם צמחו בששית אע"ג דלענין קדושת שביעית אזלינן בתר לקיטה מ"מ לענין איסור ספיחין הו"ל כספיחי ששית ולא ספיחי שביעית, והיה נלענ"ד פשוט דכמו שלענין תבואה מודו כו"ע דאם הביאה שליש בשביעית אסור משום ספיחין, כך גם בירקות נהי דלענין קדושת שביעית אזלינן בתר לקיטה מ"מ לענין ספיחין סגי בעונתן למעשר שחייבין בין גדולים ובין קטנים, ולכן אותן הירקות שדרכן להאכל עלין סגי במה שצמחו מעט בששית, ואלה שמוציאים פירות כמו קשואין ודלועין בעינן דוקא שיצא תחלת הפרי בששית, ורק אז הו"ל כהבאת שליש בתבואה אבל לא בפחות מזה, וכן הובא בקיצור בשמי בכרם ציון פ"ט הל' ה'. אך היות ורבים העירו לי שכל הרשימות המתפרסמות מדי פעם בפעם בנוגע לספיחין בירקות, מתחשבין רק עם תחלת הצמיחה שקוראים נביטה ואינם מצריכים כלל שום שיעור, לכן אמרתי לבאר יותר מה שכתבנו שם.
במס' שביעית פ"ט מ"א העלה הר"ש חידוש גדול זה דירקות "שהתחילו לצמוח בששית ונגמר רוב גידולן בשביעית לא מיתסרי משום ספיחין", ודבריו הם גם אליבא דר' עקיבא שסובר דספיחין אסורין מה"ת (וכתב נמי הכי בפ"ה מ"ג לענין לוף דלא גדלו בשביעית כי אם העלים והעיקר כבר גדל משנה ששית דלא אסור משום ספיחין), וא"כ איך אפשר להקל בדאורייתא ולומר שבתבואה צריכים דוקא הבאת שליש, ואילו בקשואין ודלועין אבטיחין ומלפפונות שגם בהם נוהג איסור ספיחין מה"ת סגי בצמיחת עשב קטן ושרי אף אם לא התחיל להיות פרי אלא לאחר זמן בתוך שנה שביעית... וגם לדידן דקיי"ל שאיסור ספיחין רק מדרבנן ג"כ מסתבר שאין להקל בירקות מחמת צמיחה של עשב כלשהו, כי רק בתרו"מ אפשר להקל בירקות טפי מבתבואה אבל לא בשביעית... ולפ"ז נראה דצריכים לומר בכוונת הר"ש כדאמרן דלא התיר ירקות מספיחין אלא בכה"ג שהגיעו לעונה"מ בששית דרק אז לא אסירי משום ספיחין, גם אפשר דעונה"מ תלוי בשיעור שראוי לזרוע ולהצמיח וגם צריכים שיהא ראוי ממש לאכילה, משא"כ בנד"ד לענין ספיחין אפשר דסגי נמי בשיעור שהוא כעין חנטה באילן שהוא תחלת הפרי אבל לא בפחות מזה.
ומעתה כיון שבדעת הר"ש דקאי גם לר"ע שסובר דספיחין אסורין מה"ת ודאי מסתבר כדאמרן, א"כ מהיכ"ת נימא בדעת הרמב"ן והרא"ש שכוונתם להקל בירקות גם בפחות מזה, גם חושבני דאין שום סברא להקל בירקות בפחות מעונה"מ טפי מבתבואה לפני הבאת שליש, שהרי תבואה גם לפני הבאת שליש מיקרי לחם וחייב בחלה כדתנן במס' חלה פ"א מ"ג, וחשיב נמי לחם לענין מצה כמבואר בסופ"ב מפסחים, ואפי"ה אם לא הביאה שליש בששית אסור משום ספיחין, וכ"ש בירקות דלא מהני כלל צמיחת עשבים שאינן ראויין אלא לבהמה לענין עיקר הפרי שלגמרי לא היה בעולם בשנה ששית, וע"כ כדאמרן דהפוסקים שהתירו בירקות שצמחו בששית כוונתם רק על ירקות הנאכלין כשהם עלים ולכן אם רק צמחו מעט בששית הו"ל כהגיעו לעונה"מ בששית וכמו"ש שם בכרם ציון אבל לא בפירות ממש, גם נלענ"ד דממ"ש הרמב"ן 'ואפילו הוסיפו גידולין בשביעית' ולא זכר שמותר גם אם עיקר הפרי לא התחיל לצמוח אלא בשביעית משמע קצת כדאמרן, וכן גם הרא"ש ז"ל לא כתב אלא 'שגדלו בשביעית' ותו לא מידי.
ולכן צ"ע במה שרבים נוהגים בזה להקל ותולים הוראה זו במרן בעל החזו"א זצ"ל, כי בספרו כתב ממש כלשון הראשונים רק כתב להקל גם בכרוב וכיו"ב שמוסיפין עלים חדשים שגם הם מותרין, וכן בשאר ירקות אע"פ שהקלחים מוציאים עלין חדשים שגדלו כולם בשביעית אפי"ה אין בהן משום ספיחין עיי"ש, אבל לא מצאתי בפירוש שיתיר קישואין ודלועין בשביל תחלת צמיחה של עשבים בששית, גם אפשר שתחלת צמיחת עשבים מהני רק לענין זה שאם ילקוט עשבים שלא ינהוג בהם איסור ספיחין [אם נאמר שיש בזה איסור ספיחין] אבל לא על פירות, וכמו"כ הר"ש לענין תבואה שלא הביאה שליש...
ואולי יש לדחוק שגם כוונת החזו"א לומר שלדעת הרמב"ם גם לענין ספיחין הולכין דוקא אחר גמר פרי ממש כמו שסובר דהולכין בירקות אחר לקיטה, משא"כ להר"ש כמו שמיקל בירקות כך גם באורז סגי בעונה"מ ולא בעינן ממש גמר פרי, ולפי"ה היינו כדברינו שגם בירקות אי אפשר כלל להתיר את הפרי משום תחלת צמיחה של עשבים, אבל מ"מ באורז וחבריו נלענ"ד פשוט דאין שום מקום לחלק ולהקל בהם יותר משאר קטניות".

אמנם הרבנים הגאונים הרב יהושע אהרונסון והרב קלמן כהנא חלקו על דבריו מו"ר זצ"ל, אך הוא השיב על דבריהם (ראה מנחת שלמה, סימן נ'). ואף שהרב קלמן כהנא ז"ל העיד שכן הורה החזו"א זצ"ל, עמד מו"ר על דעתו, ופעמים רבות אמר לי שפשט לשון כל הראשונים הוא כדבריו, ואין מקום כלל להקל באיסור ספיחין בירקות שנלקטו בשביעית, אא"כ הגיעו לפחות לעונה"מ בשנה השישית.

אוצר בית-דין בירקות שביעית
העולה מכך, שפרט לעצם הספק ומחלוקת בעניין אוצר בית-דין שפורשה למעלה בפרק ב'; ובנוסף לבעיית ההשקיה והטיפול בירקות בשביעית שמרן הגראי"ה קוק זיע"א הוכיח שאסורים, כפי שפורש בפרק ג'; לדעת הרמב"ם וסיעתו אסורים כל הירקות שנלקטו בשביעית משום איסור ספיחין, וממילא לא שייך בהם אוצר ב"ד. ואף לדעת הר"ש וסיעתו שהקלו, כבר הוכיח מו"ר הגרש"ז אוירבך זצ"ל, שלא הקלו אלא בירקות שהגיעו לעונה"מ בשנה השישית. ממילא ברור שאותם ירקות שזרועים סמוך לר"ה של שביעית, אף אם יספיקו לנבוט בשישית, אסור להשקותם ולטפל בהם לאוקמי הירקות. ואף אם ילקטו אותם דרך אוצר ב"ד, הרי הם אסורים באכילה מצד איסור ספיחים [והמלקטם לוקה מכתב מרדות, כמש"כ ברמב"ם פ"ד משמיטה ויובל ה"ג].

סיכום
בשנות השמיטה האחרונות, מתרחב היקף התמיכה בחקלאים הדתיים הרוצים להקפיד ולהדר בשמירת שביעית, וזאת ע"י שישווקו את תוצרתם דרך אוצר ב"ד.
הדרך הנכונה לעשות פעולה זו היא ראשית וקודם לכל לנקוט בדרך המבוררת מבחינת הלכה, והוא היתר המכירה. היתר זה מבוסס על רוב שיטות הראשונים והאחרונים, נוסד לפני למעלה ממאה שנה (בשנת תרמ"ח, ערב שנת השמיטה) ע"י גדולי ישראל הגאונים ר' ישראל יהושע מקוטנא, הרב שמואל מהוליבר מביאליסטוק, הרב שמואל זנוויל קלפפיש מווארשא, בצירוף הגאון הרב יצחק אלחנן מקאוונא 8 , זכר כולם לברכה. מרן הגראי"ה קוק זיע"א שיכלל את שטר המכירה והאריך לבסס את יסודות ההיתר. כבר בשנת תש"ד (ערב שנת השמיטה) פרסם מו"ר הגרש"ז אוירבך זצ"ל את ספרו "מעדני ארץ" שביעית, בו ביסס את יסודות ההיתר, וכתב שההיתר מועיל גם לקצירה ובצירה. רבנו, נשיא הדור, מו"ר הגר"א אלקנה הכהן שפירא שליט"א, בתקופת כהונתו כרב הראשי לישראל, שכלל את שטר המכירה באופן שפתר חלק גדול מהספקות שעוררו כנגדו. היתר זה כבר פשט בכל ישראל, וכבר כתב מרן הגראי"ה קוק זיע"א במשפט כהן (סימן ע'): "אבא בזה עם הספר לעורר את לבב הדר"ג שי' ע"ד אשר שמעתי, שישנם מערערים החפצים להכריז ולפרסם איסור סחורה על פירות המושבות, משום קדושת שביעית. ודבר זה, אם יתקבל בישראל, יוכל להחריב את הישוב בכללו ח"ו, ואיך שיהי' יוכל לקפח חיותם של כמה משפחות מאחב"י, שעיניהם נשואות לחיות מפירותיהם, ויעורר ג"כ משטמה רבה בין אחים והריסה גדולה בכל עניני הדת והיהדות מרוב קצף ושנאה, ד' ירחם, וממש אין לשער כמה קלקולים יכולים לצמוח מזה. וחוץ מכל זה נוגע הדבר ללעז הראשונים, שהמתירים אשר כבר פשטה הלכה ומנהג כמותם, היו ת"ח גדולים בישראל, וחלילה לנו לזלזל בכבודם ולהראות בפומבי דספו איסורא לכללות עם קדוש. ובעיקר הדבר אין מה לפקפק על היתר הפירות כלל, אפילו לאותם שחשים לומר שהמכירה לא הפקיעה את הקדושה להתיר עבודה, מ"מ הרי גם המבי"ט האוסר פירות של נכרים משום שביעית התיר אותם בסחורה, ומוהרי"ט (תשו' מ"ג) לא חש על דמיהן משום קדושת שביעית, וכן פטר אותם מן הביעור, וכאן הפירות עכ"פ של הנכרי הם ...".
לאחר מכירת הקרקע לנכרי, יש מקום ליראים לדבר ה', להחמיר ולנהוג קדושת שביעית בפירות, ולשווקם דרך אוצר ב"ד, וכמו שכתב מרן זצ"ל במשפט כהן (סימן עה): "ב"ה, עה"ק יפו ת"ו, ד' אייר ת"רעיין. לכבוד ידידי וחביבי הרב המאור הגדול בתורה וחכמה, גדול ונכבד שמו מוהר"י מיכל פינס שליט"א. שוי"ר. מכתבו הנכבד הגיעני, ואיני רואה שום סתירה על ההיתר בכל האופנים שנחוש לחומרא בכל האפשרות, אם רק לא יפוק מיני' חורבא לכללות הישוב, וכיון שלא יהי' הפסד למה לא נחוש לסברת האוסרים, הלא כל דברינו אמורים תמיד, שרק מפני הדחק אנו סומכים על ההיתר, ובתור הוראת שעה. ע"כ עצתי שיאותו הכורמים לההצעה להנהיג קדושת השמיטה בפירותיהם בכל מה דאפשר, ותבא עליהם ברכה. והנני בזה ידי"ע מוקירו כיקר ערכו הק' אברהם יצחק ה"ק". ובתשובה נוספת (סימן עו) הוסיף: "... אבל מה שנוגע להנמכרים, פשוט שכל מה שלא יהי' שום הפסד אפשר לצאת ידי כל הדעות... ואפשר לסדר שכ"א יחתום על שטר הפקר, שמפקיר מצד חשש שביעית את כל הפירות שיש בהם חשש שביעית, שימצאו בקרקעותיו, ומוסר כחם לב"ד, אלא שאח"כ יהי' מעשה ב"ד, שנותנים לו רשות לעסוק במכירת הפירות בשכר הטורח והמכשירים. (וע' תוספתא שביעית רפ"ח)".
ההתנגדות להיתר מכירה מבוססת על שלושה יסודות:
1. המכירה אסורה מצד "לא תחנם" (דברים ז, ב) - איסור זה קשור למוכר את הקרקע, ולא לצרכן הפירות. ברור שאין יותר איסור "לא תחנם" בפירות שנמכרו לנכרי לזמן בהתאם להיתר מכירה, מאשר בפירות של שדות שהנם ממש של נכרים [שרוב ההספקה למי שאינו סומך על היתר המכירה הוא מיבולם].
2. מסיבות שונות המכירה לא תקפה 9 , ולכן הפירות וירקות אסורים מצד שמור ונעבד, או קדושים בקדושת שביעית ואסורים בסחורה והפסד וחייבים בביעור - לזה מועיל אוצר ב"ד, כשיטת הרמב"ן, שדין אוצר ב"ד הוא בפירות שביעית, ובאוצר ב"ד מותר לאסוף הפירות כדרך כל השנים, ואין דין ביעור.
3. אף אם המכירה תקפה, עדיין יש דין קדושת שביעית בפירות 10 - שוב מועיל אוצר ב"ד, כדלעיל. וכבר כתב מרן זיע"א (משפט כהן סימן סז): "והעיקר נ"ל, שאם נחזיק שהמכירה היא מועלת אז ודאי קיי"ל שהפירות של נכרים הם, ואין בהם משום שביעית, וממילא אין איסור קצירה ובצירה כלל, רק החשש הוא שמא אין קנין הנכרי מועיל, ואז באמת המכירה בטלה, שהיא כמקח טעות, שלא באה כי אם בשביל הפקעת האיסור, א"כ שוב יש ביד ישראל להתיר", וכן בידי אוצר ב"ד להתיר. ובעניין זה, שאוצר ב"ד הוא מצד החומרא נוסף על המכירה, יש להקל ולהשקות ולטפל בפירות וירקות אף לאוקמי הפירות. ואולי אפשר אפילו להקל שירקות שנלקטו בשביעית, אפילו רק נבטו בשישית אין בהם איסור ספיחין. כל זה כי עצם קדושת שביעית בפירות וירקות היא רק חומרה, שהרי בגלל המכירה מדובר בפירות וירקות שצמחו בקרקע של נכרי.
אמנם כאשר אין מכירת הקרקע, ורק סומכים על אוצר ב"ד, [הרי מלבד דיש חשש "לעז על הראשונים" ופגיעה בת"ח וגאונים קדמאי שהתקינו את ההתר מכירה 11 ], זה חומרא דאתי לידי קולא - החקלאי שלא מכר קרקעותיו נכנס לספק איסור בהשקיה ובטיפול בפירות וירקות, באיסופם ובשיווקם. הצרכן נכשל בספק איסור סחורה וביעור, ובירקות גם בספק איסור ספיחין. המשווקים עוברים בספק איסורי סחורה ולפני עיוור.
חסד-ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו. אמת מארץ תצמח, וצדק משמים נשקף (תהילים פה, יא-יב).




^ 1. ראה בחזו"א שהוזכר בהערה הקודמת שהקשה על שיטת הר"ש סיריליאו.
^ 2. אמנם בירושלמי (פ"ד דשביעית סוף ה"ב) הובא: "רבי טרפון ירד לאכל קציעות מתוך שלו שלא בטובה כבית שמאי חמוניה סנטירי' ושורון חבטון עלוי כד חמא גרמיה בסכנה אמר לון בחייכון אמרון גו בייתיה דטרפון עתדין ליה תכריכין כד שמעון כן אישתטחון על אפיהון אמרין ליה רבי שרי לן אמר לון ייתי עלי על כל חוטר וחוטר דהוה נחית עלי הוינא שרי לכון על קדמייא באילין תרתין מלייא נהג רבי טרפון כבית שמאי וסכין בהדא ובקרית שמע רבי אבהו בשם רבי חנינא בן גמליאל כל ימיו של רבי טרפון היה מתענה על הדבר הזה ואומר אי לי שנתכבדתי בכתרה של תורה". [= רבי טרפון נכנס לאכול קציעות מכרם שלו ללא קבלת רשות מהבעלים כשיטת בית שמאי. מצאוהו השומרים והיכו אותו. כשראה רבי טרפון שהוא בסכנת חיים, אמר להם תאמרו בביתו של טרפון שיכינו לו תכריכין. כששמעו שהוא רבי טרפון השתחוו לפניו וביקשו ממנו 'רבי סלח לנו'. אמר להם כל מכה ומכה שנתתם לי סלחתי לכם מיד. בשני דברים אלו נהג רבי טרפון כבית שמאי וסיכן את עצמו – בזה, ובקריאת שמע. רבי אבהו בשם רבי חנינא בן גמליאל אמר שכל ימיו של רבי טרפון היה מתענה ואומר אוי לי שנתכבדתי בכתרה של תורה]. המפרשים התקשו בהסבר מעשה זה, ובעיקר (1)כיצר היו שומרים בכרמו של רבי טרפון בשביעית (2)מה ענין כבודה של תורה לכאן, הרי השומרים התנצלו בפניו בגלל שהיה הכרם שלו [ב"אהבת ציון וירושלים" (עמ' 32) ציין "המלות 'מתוך שלו' תמוהות וליתא בכפתור ופרח פרק מז". וע' תוספתא כפשוטה הערה 5]. (3)איך רבי טרפון אכל מן המשומר. הגר"ש ליברמן (תוספתא כפשוטה שבעית פ"ח שורות 3-4) ביאר את הירושלמי, לפי הדין שבתוספתא זו, שהשומרים היו שומרי ב"ד, ולכן לא היה כאן דין משומר, ולכן גם היו חובטים בכל בעל כרם שבא לקחת מכרמו ללא רשות ב"ד, ורק לרבי טרפון הניחו משום כבודה של תורה. אמנם פירוש זה מוקשה ביותר, כי לפי זה רבי טרפון עשה שלא כדין ונטל בגניבה, שהרי אין הכרם שלו, והפירות נשמרים כדין ע"י שלוחי ב"ד לחלוקה לכל. [והשווה בבלי נדרים סב, א]. ובר"ש סירילאו כתב: "... ונכנס בגנה שלו בלי רשות, וכגון שהיתה מוחכרת או מושכרת ביד אחרים, ונכנס בה בלי רשות, דהיינו שלא בטובה וכדברי ב"ש. חמוניה סנטורין – לא שבעל הגנה הניח שומרים בגנתו, דתניא 'אינך בוצר אלא מן המופקר' אלא שהיו באותה בקעה גנות ופרדסין של גויים, והיו בבקעה שומרים, וחשבו שהוא גזלן". והדוחק מבורר.
^ 3. בחזו"א סי' טז, ד הסתפק בלשון הרמב"ם לאסור לאוקמי פירא, אך בסי' כא, יד נטה להקל. עי' כרם ציון הלכות שביעית פ"ט ס"ב, ובגידולי ציון שם אות ב.
^ 4. ראה ת"כ בהר, שם ופסחים נא, ב דלדעת ר"ע איסור ספיחין דאוריתא, אך חכמים חלוקים עליו וס"ל דאינו אלא דרבנן, וכה"פ פסקו כרבנן. אמנם הגר"א בשנות אליהו, שביעית, פרק ט', משנה א' ס"ל שאנן קיי"ל כר"ע דאיסור ספיחין דאורייתא. וראה גם כפ"פ פמ"ז דספיחי כרוב אסורים דאוריתא, וגזרו על שאר ספיחים מדרבנן, גזירתא משום ספיחי כרוב.
^ 5. ראה גם פאת השולחן סימן כב סעיף א, ובבית ישראל אות ב; שבת הארץ פ"ד הל' ב-ג
^ 6. וע' שנות אליהו שציינתי בהערה 4.
^ 7. ראה ערוך ערך 'ספח'.
^ 8. ראה הקדמה ל"מעדני ארץ" הלכות שביעית.
^ 9. חלק גדול מהספקות ההלכתיים תוקנו ע"י רבנו, נשיא הדור, מו"ר הגר"א אלקנה הכהן שפירא שליט"א, בתקופת כהונתו כרב הראשי לישראל. החוק תוקן כך שאין צורך ברישום בטאבו. החקלאים נותנים לרבנים הרשאה למכירה, ולא עושים אותם שליחים (כדי להמנע מבעיית "אין שליח לד"ע"), ועוד.
^ 10. ר"ש סירילאו; מהרי"ט ח"א סי"ג; מבי"ט ח"א סכ"א; חרדים של"ה ועוד. החזו"א (שביעית סימן כ אות ז וסימן כא) פסק כמהרי"ט. ואף שהב"י כתב שיש חרם שלא לנהוג כמהר"יט, (ראה כס"מ תרומות סוף הי"א) ע' חזו"א שביעית סימן כג. אמנם רוה"פ פסקו כב"י, וכן המנהג המפשוט בא"י, ראה פאה""ש סימן כג אות יב; שבת הארץ במבוא פרק יא.
^ 11. אגב אציין, ששמיטה בזה"ז לרוה"פ דרבנן. וביזוי ת"ח, ואף פגיעה בכל אדם מישראל הוא לכ"ע דאורייתא.

__________________________________________
מתוך הירחון "קומי אורי" היוצא לאור ע"י תנועת קוממיות.
לפרטים והזמנות: kumiori@gmail.com
טלפון: 02-9974424

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il