אוצר בית-דין ביין

ספריה
כ - שמיטה

קטגוריה משנית

משפחה חברה ומדינה
שמיטה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

שמעון בן מזל

7 דק' קריאה

אחד הפתרונות לשמירת שמיטה ולשווק פירות בשמיטה הוא במסגרת "אוצר בית-דין". על-פי פתרון זה החקלאי מפקיר את אדמתו ומוסרה לטיפול שליחי הציבור [בית הדין] אשר דואגים לטפל באדמה, לשמור על הפירות ולחלקם לציבור שאינו יכול ללכת בעצמו ולאסוף את הפירות.
זה לשון התוספתא [שביעית פ"ח] המוזכרת גם ברמב"ן [פרשת בהר]:

"הגיע זמן תאנים שלוחי בית-דין שוכרים פועלים ועוצרים אותם ועושין מהם דבילות ומכניסים אותה לאוצר שבעיר. הגיע זמן ענבים שלוחי בית הדין שוכרים פועלים ובוצרים אותן ודורכין אותן בגת וכונסין אותן בחביות ומכניסים מהם ערבי שבתות כל אחד ואחד לפי ביתו".

אומנם בתוספתא מוזכר ששליחי הציבור התחילו בעבודתם רק בזמן קטיף הפירות, אבל מתוך אותו היתר לאסוף את הפירות כדי לדאוג לטובת אנשי העיר יהיה מותר לאותם שליחים לטפל בכרמים ובמטעים כדי לדאוג שיהיו פירות הראויים לציבור. אומנם בימי התוספתא, כיוון שהבעלים הפקיר את כרמו ומטעו, כמעט שלא היה צורך לעשות מלאכות נוספות במטע על-מנת שייתן פירות שראויים לאכילה. אבל בימינו חייבים לטפל במטע כדי שיהיו פירות שייאכלו על-ידי הציבור, לכן בית הדין שולחים את שלוחיהם כדי לטפל במטעים על-פי הוראות שהם נותנים ומבטיחים לשליח שיקבל את שכרו מבית הדין.
אין בכוונתי להיכנס במאמר זה לשאלה מהן המלאכות המותרות להיעשות על-ידי שליחי בית הדין בכרמים או במטעים [המעוניין לעסוק בנושא זה יכול לעיין במאמרי בספר "משנת השמיטה" שיצא לזכרו של חותני הרב יחזקאל דאום זצ"ל].
המעיין בתוספתא יראה שמטרת בית הדין היתה לחלק את הפירות שנאספים על-ידי השליחים לאנשי העיר הגרים רחוק מהפירות. התוספתא דיברה במיוחד על תאנים וענבים שבדרך כלל היו עושים מהם קציעות ויין לצורך כל השנה, ובדרך כלל דברים אלו נעשים בכמויות גדולות. גם בני-אדם הגרים קרוב לכרמים ולתאנים יכולים לאסוף רק כמות קטנה לצורך תצרוכתם האישית, דבר המקשה מאוד על ייצור היין ועל ייבוש התאנים.
לצורך זה שליחי בית הדין עושים את העבודה לטובת כלל אנשי העיר ומחלקים את הפירות לפי מספר אנשי המשפחה לכל אנשי העיר.
בתוספתא לא מוזכר שאנשי העיר שילמו לאותם שליחים בעבור עבודתם, אבל הדבר ברור שהשליחים אינם עובדים בחינם ואם אין לבית הדין מקורות הכנסה אחרים הרי הם חייבים לגבות את ההוצאות בטיפול בפירות מאותם אנשים שנהנים מהפירות.
פתרון "אוצר בית-דין" התרחב מאוד בשנות השמיטה האחרונות וב"ה ישנם חקלאים רבים שרוצים לשמור שמיטה ללא הסתמכות על "היתר המכירה" ומצד שני רוצים לדאוג שיהיו לציבור פירות הקדושים בקדושת שביעית.
בדרך כלל סמוך לשמיטה שליחי הציבור פונים לחקלאים ומציעים להם להצטרף למסגרת "אוצר בית-דין". לחקלאי המפקיר את אדמתו ונשלח על-ידי בית הדין לטפל באדמה מובטח תשלום הוצאות הכולל בתוכו שכר עבודה, תשלום בעבור חומרי הדברה וכד', שכר בעבור שימוש במערכות ההשקיה ובעבור שימוש בכלי העבודה.
בשנה רגילה החקלאי מקבל שכר זה בעבור הפירות, ואם יש לחקלאי כמות פירות גדולה ומחירם בשוק יהיה סביר ירוויח ממכירת הפרי, יכסה את ההוצאות, והעודף יישאר כרווח. אולם בהרבה מקרים יש עודף פירות בשוק ומחירם יורד, ואז מגיע החקלאי למצב שאינו מכסה את ההוצאות.
חוץ מתשלום לחקלאי ישנן הוצאות נוספות שקובעות את מחיר הפרי, כגון טיפול באריזת הפירות, הסעתם לשוק, טיפול במכירתם, והפסד שנגרם על-ידי פירות שלא נמכרו בגלל איכות ירודה.
בשמיטה הפירות אינם שייכים לחקלאי, ולכן ברור שלא יקבל את שכר שילוחו לפי כמות הפירות, לכן חישוב ההוצאות ניתן לפי דונם ללא קשר לכמות הפרי.
למעשה בפועל מחיר פירות המחולקים לציבור על-ידי אוצרות בית הדין השונים שווה למחיר הפירות הנמכרים בשוק בשנה רגילה. בשמיטות קודמות קרה שכמה אוצרות בית-דין התקשו לשלם את שכר שלוחיהם ממחיר הפירות שגבו, כיוון שמחיר הפירות בשוק היה נמוך ובית הדין הבין שהוא אינו יכול לחלק את הפירות שאספו שלוחיו במחיר גבוה יותר ונמצא שלא אסף מספיק כסף לצורך תשלום חובו.
בית הדין אינו גוף כלכלי
ברוב המקרים, כדי להגן על שלוחי הציבור מחשש שמא לא יוכלו לעמוד בתשלום שכר השלוחים, מוסיפים סעיף בהסכם שנעשה על-ידי בית הדין האומר שאם בית הדין לא יגבה את תשלום חובו לשלוחיו על-ידי הפירות שמחלק, לא יוכלו השליחים לבוא בטענות ממוניות כלפי בית הדין. סעיף זה הוא בעייתי מאוד בדיני ממונות ואולי גם גורם לשאלה בדבר עצם השליחות, אבל נעשה מתוך הבנה שבית הדין אינו גוף כלכלי שיכול לשלם חוב במידה שיהיה.
באוצר בית-דין העושה יין נכנס גורם נוסף והוא היקב שבו ייעשה היין, שהרי הכורם מטפל בכרמו בשליחות בית-דין עד שלב בציר הענבים ובית-דין אחראי לעשות מאותם ענבים יין כדי לחלקו לציבור. לצורך זה פונה בית הדין ליקב ומבקש ממנו שיעשה מענביו יין.
בשנה רגילה הכורם מוכר את ענביו ליקב והיקב קובע את מחיר היין לפי ההוצאות שהוציא על אותו יין. המחיר משתנה בין יין צעיר העומד זמן קצר במיכלים ליין ישן ששוכב זמן רב בחביות עץ יקרות. כמו כן יש הבדל בעבודות יצור היין בין סוגי היינות השונים. בחשבון ההוצאות של היקב יש לכלול את הוצאות הענק שיש ליקב בהקמתו ובאחזקת אנשי מקצוע טובים.
בשונה מבעל הכרם, היקב אינו מצווה להפקיר את מתקניו בשמיטה ולכן אינו חייב לשנות את התשלום בעבור יצור היין בשמיטה משנה אחרת.
בשנות השמיטה הקודמות רוב היקבים בארץ קיבלו ענבים מכרמים שנמכרו לגוי על-פי "היתר המכירה" וטיפלו באותם ענבים בטיפול הרגיל. בחלק מהיקבים נעשו כמה יינות בעבור אוצרות בית-דין שונים. בדרך כלל נעשה מיץ ענבים או יינות פשוטים שנעשו בתהליך יצור מהיר והוחזרו לבית הדין לצורך חלוקתם לציבור. היקב קיבל את עלות היצור מבית הדין, ובית הדין חישב את ההוצאות ששילם לכורמים בעבור הטיפול בכרם, את ההוצאות ששילם ליקב בעבור יצור היין וכן את ההוצאות למשווק בתחנות החלוקה, ועל-פי זה קבע את מחיר היין שחולק לציבור.
למעשה יין זה היה זול מהיין שנעשה בשנה רגילה בגלל כמה גורמים, ובעיקר בגלל צורת החלוקה שנעשתה בצורה סיטונאית על-ידי חלוקת ארגזים ולא מכירת בקבוקים בודדים.
אם אנו בוחנים בכל בקבוק יין כמה מעלות הבקבוק הוא מחיר הענבים, נגלה שמחיר הענבים מאוד זניח ועיקר עלות הבקבוק הוא עלויות היצור. לדוגמה, בבקבוק יין שמחירו 50 שקלים, עלות הענבים נעה בין חמישה לשמונה שקלים בלבד, שהרי בכל בקבוק יש כקילו ענבים.
לא רק יינות פשוטים וצעירים
אם בית-דין רוצה לתת מענה לכלל צורכי הציבור הרי אינו יכול לעשות בשמיטה רק יינות פשוטים וצעירים, שהרי יש בציבור הרוצים גם יין משובח יותר, ובכל שנה צורכים יין כזה ולצורך זה נוטעים כרמים מזני ענבים שונים ומייצרים יינות שונים שמתיישנים בחביות זמן ארוך. לכן על בית הדין לפנות ליקב ולבקשו לייצר גם יין כזה, וברור שמחיר יין כזה יהיה גבוה. למעשה יכול בית הדין לקחת את הענבים שנאספו על-ידי שלוחיו לכל יקב שירצה. כלל לא ברור שיקב אחר יהיה מוכן לעשות את אותו יין לבית הדין במחיר נמוך יותר או אם יקב אחר בכלל יודע לייצר את אותו יין.
זאת הסיבה שאנו יכולים למצוא יין של שמיטה, הקדוש בקדושת שביעית המחולק לציבור במחיר השווה לשנה רגילה שהרי עלויות היקב אינן משתנות בגלל השמיטה ואף את מחיר הענבים יש לשלם לשליחים שטיפלו בכרמים.
מדי שמיטה עולה השאלה מדוע אנשים מתרעמים על מחיר יין השווה במחירו לשנה רגילה, ואינם מתרעמים על מחיר הפירות שגם הוא בדרך כלל שווה לשנה רגילה. נראה שסיבת הדבר היא, שאנשים התרגלו לקבל יין זול מאוצר בית-דין בתחנות חלוקה, כפי שהוזכר, ואינם מבינים מה קובע את מחיר היין.
שאלה נוספת שישנה בחלוקת יין מאוצר בית-דין לציבור היא האם ניתן לעשות זאת בחנויות רגילות או רק בתחנות חלוקה. המכירה בחנות רגילה מהווה בעיה, כיוון שהדבר נראה כסחורה רגילה בפירות שביעית. ואומנם ישנם אוצרות בית-דין שנוהגים כך ומחלקים את הפירות בתחנות חלוקה. אולם אם ברצוננו להרחיב את מעגל החקלאים שומרי השמיטה, וכן ברצוננו לחלק את פירות השביעית בצורה טובה לכלל האוכלוסייה, אנחנו חייבים להשתמש בצורת השיווק הרגילה באמצעות חנויות.
אחת הבעיות העיקריות בחלוקה בתחנות היא שמחלקים רק בכמויות גדולות [ארגזים, שקים וכד'], דבר שאינו מתאים לכלל הציבור וכן לא תמיד אותן תחנות נגישות ופרוסות באופן שווה בכל הארץ.
למעשה רוב אוצרות בית הדין מחלקים את הפרי לציבור על-ידי חנויות מסודרות שגם הן הופכות לשליחי בית-דין, וגם להן בית הדין משלם את ההוצאות.
ביין שנעשה על-ידי בית-דין ישנה בעיה נוספת המונעת חלוקה בתחנות חלוקה.
תחנות החלוקה עובדות בזמן מוגבל מאוד ומסיימות את תפקידן לאחר כמה חודשים. אולם יין שנעשה בשמיטה יוצא לציבור רק לאחר כמה חודשים ואפילו כמה שנים, ונמצא שיין זה מגיע לציבור רק אחרי שנת השמיטה. ואם נעשו מספר רב של יינות שכל אחד יוצא בזמן אחר, הרי צריך לסדר מערכת קבועה של חלוקת היין לציבור ודבר זה יכול להיעשות רק בחנויות מסודרות.
לכן כלל לא מובן - מדוע ציבור שמקבל את פירות השמיטה בחנותו הרגילה ומשלם עליה מחיר רגיל מבין את הדבר, אבל כשהדבר נעשה ביין הדבר אינו מובן?
לא ליהודים בלבד
יש שיטענו שאין לבית הדין לעשות בשמיטה יין יקר שצריך להתיישן כמה שנים בחביות ויוצא לציבור רק בשנה התשיעית. הטוען טענה זו אינו רואה בפתרון "אוצר בית-דין" דרך שבה דואג בית הדין לציבור. אם ברצוננו להתקדם בשמירת השמיטה ולהרחיב את מעגל החקלאים והצרכנים שומרי השמיטה, עלינו לתת מענה גם ליינות הללו.
אומנם יש בצורת חלוקה כזו בחנויות רגילות כמה בעיות, כגון אפשרות שגויים יקנו את היין, או שאנשים שאינם שומרי תורה ומצוות יקנו את היין ויפסידו אותו.
לגבי הבעיה השנייה, ביין הדבר טוב יותר מפירות, שהרי בדרך כלל מי שקונה יין יקר שותה אותו, ובמידה שנמזג לכוסו ולא נשתה עד לטיפה האחרונה הוא נמאס.
לגבי הבעיה הראשונה יש לדון מה הוא האיסור במכירת פירות שביעית לגויים, ואין כאן מקום להאריך בשאלה זו, אלא לציין שגם בפירות הנמכרים בחנויות יש אפשרות לגויים לקנות, וכך נעשה בכל השנים. אין סיבה שבשמיטה גויים לא יכנסו לאותן חנויות ויקנו.
הבדל נוסף בין חלוקת יין בחנויות לחלוקת פירות, שהיין הנמצא בחנות בדרך כלל שייך לבית הדין עד רגע חלוקתו לציבור, שהרי אין החנות משלמת על היין אלא לאחר כמה ימים ואפילו כמה חודשים [בד"כ התשלום הוא לאחר 50 או 60 יום]. לכן למעשה החנות היא רק אמצעי לבית-דין לחלק את היין לציבור. ואילו בפירות החנות משלמת בעבור כל הפירות שהיא מחלקת, וללא שליחות מפורשת מבית הדין יש בדבר צד של מסחר האסור בפירות שביעית.
לכן למעשה יקב הרוצה לשמור שמיטה ועובד בשליחות בית הדין - היין שיחולק על-ידי בית הדין לא בהכרח שיהיה זול יותר מיין בשנה רגילה. על בית הדין לציין על גבי הבקבוק בצורה ברורה שהיין משנת שמיטה ויש לשמור על קדושתו. גם כאן יש לציין שבדרך כלל יין נקנה על-פי שנת ייצורו, ולכן ידוע לכולם שהיין מבציר שמיטה.

__________________________________________
מתוך הירחון "קומי אורי" היוצא לאור ע"י תנועת קוממיות.
לפרטים והזמנות: [email protected]
טלפון: 02-9974424

שמיטה

כ - שמיטה